תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים הוא כלל הלכתי המונע תפיסת נכסים לטובת אדם אחר, כאשר תפיסה זו פוגעת בנושים אחרים. הגמרא מרחיבה את הכלל גם למקרים בהם לא מדובר בתפיסה מבעל חוב. לפי רוב הראשונים הכלל תקף אף לשליח שנתמנה על ידי הנושה. טעמו של הכלל אינו מוסכם. לפי הסבר מסוים הכלל חל גם במקום שלא חב לאחרים. הכלל אינו תקף לגבי מי שבעצמו בעל זכות לתפוס.

הכלל בתלמוד

התלמוד מספר על אדם (יימר בר חשו) שהיה נושה באדם אחר, וזה האחרון נטה למות. עקב כך ביקש הנושה משלוחו לתפוס את הספינה של החייב, ובכך להבטיח את חובו. משעשה כך השליח, טענו נגדו שני אמוראים (רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע), שגם הם היו נושים של אותו חייב, שאין לתפיסה שלו תוקף. זאת לאור הכלל של רבי יוחנן: "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה".

הכלל מופיע בגמרא בהקשרים נוספים, בהם אין ממש בעל חוב, ואף אין ממש חוב לאחרים. שני אמוראים רב נחמן ורב חסדא פוסקים ש"המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו" והסיבה: "הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים". לפי אמוראים אלו, הגבהת המציאה לטובת אדם אחר, מקבילה לתפיסת הספינה לטובת הנושה, ושאר כל האנשים שיכלו לזכות במציאה זו, אילולי שנתפסה כבר, מקבילים לשאר הנושים שנפגעו עקב תפיסתה על ידי השליח.

מקרה דומה הוא לקיטת פאה עבור עני מסוים. במשנה נחלקו תנאים האם יכול אדם אחר ללקוט פאה עבור עני מסוים, או שיש לתת את הפאה לעני הראשון שיפגוש. מחלוקת זו הוסברה בגמרא כמחלוקת על הכלל הנ"ל. לוקט הפאה תופס אותה עבור העני שלו, אך תפיסה זו מונעת משאר העניים את האפשרות לזכות בפאה. חכמים האומרים "יתננה לעני הנמצא ראשון", סבורים כרבי יוחנן ולכן לא זכה העני. ואילו רבי אליעזר החולק נראה שחולק על הכלל.

מקרה רחוק עוד יותר מופיע במסכת גיטין. על פי חכמים במשנה שם, אדון שנתן גט שחרור לשליח, למוסרו לעבד, אינו יכול לחזור בו. ומסבירה המשנה: "לפי שזכין לאדם שלא בפניו". כלומר השליח שקיבל את הגט זכה בו לטובת העבד, ולכן אין האדון יכול לשוב ולקחתו ממנו. הגמרא שם מתייחסת למקרה זה כמופע נוסף של תפיסה לבעל חוב במקום שחב לאחרים. בעל החוב כאן הוא העבד - השליח תופס את הגט לטובת העבד, למרות שהוא חב לאחרים כלומר לאדון.

מחלוקת הראשונים - תופס מעצמו או אפילו נתמנה לכך

הראשונים נחלקו בהסבר הכלל הזה. לפי התוספות ושאר ראשונים מדובר בכל מקרה בו תופס אדם נכס עבור חבירו, כולל כאשר חבירו מינה אותו לשליחות זו. לפי גישה זו יש כאן החרגה של דין שלוחו של אדם כמותו. לפי רש"י, הכלל הזה מוגבל למקרים בהם פועל התופס מיוזמתו, ללא מינוי של חבירו. במקרים בהם הנושה מינה את השליח לתפוס עבורו, כמו בכל מקום אחר, פועל דין שלוחו של אדם כמותו.

על שיטת רש"י הקשו שתי קושיות:

• לפי המסופר בסוגיית כתובות יימר בר חשו הנושה, מינה את התופס לבצע את התפיסה עבורו.

• מאחר שזכייה היא מדין שליחות, הרי ממילא גם התופס מיוזמתו פועל מכח דין השליחות. ואם כך מדוע לא תועיל תפיסתו אם דין שליחות פועל במקרה כזה.

רבים מהאחרונים עסקו בעניין זה, ובעיקר בניסיון לתרץ את שתי הקושיות. נציין רק את בעל 'קצות החושן' שחלק עקרונית על הזיהוי של דין הזכייה עם דין השליחות. לפי דבריו קושיית התוספות מבוססת על העמדה שזכייה מדין שליחות, אולם רש"י לא סבור כך.

טעם הכלל

המפרשים התקשו להסביר את ההיגיון העומד מאחורי הכלל הנ"ל. בעיקר קשה להבין את שיטת הראשונים שגם שליח ממונה אינו יכול לתפוס. לפי גישת רש"י ניתן להבין את הכלל כמגבלה של דין זכין לאדם שלא בפניו. רש"י המצוטט לעיל כותב: "דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו". כלומר דין זכייה לאחר אינו אפשרי כאשר יש פגיעה באחרים.

הרא"ש החולק על רש"י כותב לשון דומה, אבל בהתייחס לדין שליחות: "ולא דמי להאי דאמר בעלמא שלוחו של אדם כמותו דלאו כל כמיניה לשווי' שליח כדי לחוב לאחרים". ובמקום אחר כתב: "ואין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרים". הרא"ש קובע שדין שליחות אינו חל במקרים בהם יש חוב לאחרים. אולם אין הוא מסביר את הדברים.

האחרונים הציעו הסברים שונים על בסיס החרגות הקיימות בדין השליחות.

•  הצעה שהועלתה על ידי כמה אחרונים, קושרת את הכלל לדין המפורסם "אין שליח לדבר עבירה". כלומר, פעולת התפיסה כאשר הוא חב לאחרים מוגדרת כעבירה, ולכן לא ניתן לבצעה באמצעות שליח.  

•  הצעה דומה קושרת את הכלל לדין שמובא אצל הר"ן. דין זה קובע ששליחות צריכה להיות מטעמו של בעל הממון. לפי הר"ן אין אפשרות של זכייה לטובת אדם אחר, אלא במקרה שהמזכה משתף פעולה עם השליח הזוכה. לפי זה לא ניתן לתפוס מנכסי החייב ללא שיתוף הפעולה של החייב!

•  יש מי שהסביר שאין דין תפיסה כדין קנין. מה שמתואר בסוגיית כתובות אינו אלא השתלטות על הספינה לצורך הבטחת החוב. התופס אינו קונה את הספינה בפעולה זו. (בניגוד לנושה שמשתלט על כסף ומבצע פרעון חוב ממש). רעיון זה מציע בעל 'מחנה אפרים' כתירוץ לשיטת רש"י.

תופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים

לכאורה מלשון הכלל עולה באופן ברור, שרק במקום שחב לאחרים אין תוקף לתפיסה. למרות זאת, שיטת הרי"ף היא שגם כשאין אחרים אין התופס רשאי לתפוס. אלא שבמקרים בהם עלול הנושה להפסיד, תקנו חכמים שיכול הנושה לזכות על ידי תפיסת האחר. אולם הרמב"ם לא הלך בדרך זו ופסק:

קידם אחד משאר אדם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה, אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו

בשולחן ערוך פסק כרי"ף, וכתב הגר"א שמקורו מהרא"ש בגיטין הנ"ל. יש לציין שגישת הרי"ף תואמת לכאורה רק את הטעם שהבאנו למעלה על פי הר"ן. שהרי גם כשאין חוב לאחרים חסרה ההסכמה של בעל הממון.

תפיסה על ידי בעל זכות בעצמו - מיגו דזכי לנפשיה

הרחבת הכלל למקרה של מגביה מציאה לחבירו (ראה למעלה), יוצרת סתירה בפסקיו של רבי יוחנן. רבי יוחנן שמשמו נאמר הכלל בסוגיית כתובות, חולק בסוגיית בבא מציעא ופוסק שמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. את הסתירה הזו תירצו התוספות באמצעות טיעון המובא בסוגיית בבא מציעא: "וי"ל דשאני מציאה דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". תירוץ זה מובא גם בר"ן משמו של רבנו תם, והוסיף הר"ן: "ולפי דבריו אם היה התופס נושה בו קנה חברו דהכא נמי איכא מיגו".

הערת הר"ן נפסקה על ידי הטור וכן נפסק בשולחן ערוך. נושאי הכלים שם דנו באופנים שונים של דין זה.    

קישורים חיצוניים

• מיכאל ויגודה וחיים צפרי, שליחות, חוק לישראל (נ' רקובר - עורך), ירושלים תשע"ד.
• הרב א' ארלנגר, ברכת אברהם, גיטין יא, ב, עמ' פד ואילך.
• הרב ש' י' מזרחי, דברי שלום, חלק ז, סימן קכה ואילך.
• משה יהודה בלוי (עורך), "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים", ערכי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים תקיח–תקכא, באתר היברובוקס
• http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=67825
• הערך "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים", באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34937194תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים