שכונת שפירא
 | |
| דרך סלמה בגבול הצפוני של שכונת שפירא, מבט לכיוון מערב: בית באר (משמאל) שנגדם עם בניית התחנה המרכזית החדשה של תל אביב (מימין) | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | תל אביב-יפו |
| שטח | 820 דונם |
| אוכלוסייה | 11,000 (2021) |
| שכונות נוספות בתל אביב-יפו | |
שכונת שפּירא היא שכונה בדרום תל אביב, הקרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה, שהוקמה בשנת 1924, נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב. מתגוררים בה כ-8,500 תושבים. השכונה התאפיינה בבתים נמוכי קומה אך במרקם עירוני צפוף ואוכלוסייתה נחשבת חלשה במונחים סוציו-אקונומיים. מזה שנים רבות שבנייה חדשה בשכונה היא בבתי דירות מודרניים של מספר קומות.
גבולות השכונה
בימינו נהוג לכנות בשם "שכונת שפירא" את כל האזור התחום בין התחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) בצפון, דרך חיל השריון ונתיבי איילון במזרח, דרך קיבוץ גלויות בדרום ושדרות הר ציון במערב.
אזור זה גדול בהרבה משכונת שפירא המקורית וכולל שכונות רבות שנבנו לאחר הקמת מדינת ישראל.
היסטוריה של השכונה
לפני קום המדינה
שפירא, איש העלייה הרביעית, רכש בשנת 1924 חלקה בפרדסי אבו כביר, בין יפו לתל אביב, ותכנן לקרוא לשכונה על שמה של בתו, נעמי-מרים שפירא[2]. שפירא הסתכסך באותה תקופה עם ראש העיר תל אביב מאיר דיזנגוף, על רקע קריאת רחובות במרכז תל אביב על שמו ועל שם אשתו, סכסוך אשר הוביל לשמות יוצאי הדופן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מחוץ לגבולות העיר יכול היה שפירא להקים את השכונה היהודית ללא התערבותו של דיזנגוף, וכן היה פטור מתשלומי המיסים הגבוהים שהיו נהוגים בעיר. בשכונה מכר שפירא מגרשים קטנים בשטח של רבע דונם.
בימיה הראשונים השכונה גבלה ביישובים ערביים (הכפר אבו כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה) ובפרדסים. מדרום לשכונה שכן בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, הנמצא בימינו בתחומה של השכונה. מול בית הקברות ניצב בעבר בית יצקר, בו התגורר הסופר יוסף חיים ברנר, ובימינו ניצב במקום בית הנוער העובד והלומד. באזור היו אחוזות ובייארות, כגון "הבית האדום" שניצב בימינו ברחוב ישראל מסלנט.
השכונה יושבה על ידי עולים ממקומות שונים בעולם, ואופייה ההטרוגני נשמר עד היום. תחילה הגיעו אליה פליטים יהודים שעזבו או גורשו מיפו לאחר מאורעות 1921. קבוצת העולים הראשונה שהשאירה את חותמה בשכונה הייתה של עולים מבוכרה, שנוכחותם בולטת במקום גם בימינו. עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב שעל שמו קרוי רחוב בשכונה, שעלה מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו בשנת 1924. באותם הימים, כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו עם משפחת פוזיילוב. בניו, בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו אדמות והרחיבו את שטח השכונה. ב–1945 הקימו רפאל פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב, שבו נערכו תפילות, חגגו את חגי ישראל, השכימו לסליחות וציינו בר מצוות, חתונות, כינוסים ואזכרות.
בשנות השלושים הגיעה לשכונה קבוצה גדולה של יהודים מסלוניקי שביוון. יהודים אלו הקימו בשכונה את בית הכנסת בית תפילה ברח' מקור חיים, שזכה לשם "בית הכנסת של הקומוניסטים" משום שבו לא נגבו כספים ולא חולקו משכורות לנושאי תפקידים.
בשנות ה-50 התיישבה בשכונה קבוצה של עולים מהעיר בלח' שבאפגניסטן, שאף הקימו בית כנסת ליוצאי עירם ברחוב מאור הגולה.
שכונות סמוכות
בסוף שנות ה-20 הוקמה מצפון לשכונת שפירא שכונת צריפים בשם עובד א'[3]. בשנת 1933 רכשו שפיר וקליין את פרדס חאבאב בסמוך לשכונה, חלקו אותה ל-60 מגרשים שעליהם הוקמה שכונת שפיר-קליין[4]. בתחילת שנות ה-30 נוספה גם שכונת גבעת משה (על שם משה קרסו)[5], וארבע השכונות פעלו יחד בנושאים שונים, כמו בענייני חינוך[6]. במאי 1936 תוארה שכונת "גבעת משה": "משוכנת היא יוצאי בוכארה ופרס, ברובם. אף בה צריפים צפופים ולא משובחים ביותר, אך לפחות שכונה של יהודים היא"[7]. בשנת 1940 הוקמה מצפון לדרך סלמה שכונת גבעת נער[8].
תחת עיריית יפו
ב-1934 סופחה אבו כביר ליפו, והשכונה הייתה תחת שיפוטה עד 1948. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל רבו החיכוכים והתקריות בין הערים והגבול הפך לחזית. מהפרדסים שסביב השכונה נורו יריות על בתיה, ועיריית יפו לא סיפקה שירותים מוניציפליים נחוצים לתושבים. ועד השכונות העבריות שבשטח יפו, ובהן שכונת שפירא, פעל לסיפוח השכונות הדרומיות לתל אביב[9], אך יפו לא הסכימה להפריד שכונות אלו משטח שיפוטה. במכתב של הוועד המצומצם לשכונות העבריות אל הוועד הלאומי מה-1 בנובמבר 1936, מבקשים העותרים סיוע בניתוק היחסים עם עיריית יפו, שכן:
הרבה סבל סבלנו במשך ששת חודשי הזועות והפרעות, ועכשיו צפוי לנו סבל חדש, בהשתיכותנו באופן משפטי עדיין ליפו[10].
כשנכשלו ניסיונות אלו עלתה הצעה להקים במקום מועצה מקומית שלא תהיה שייכת לתל אביב וגם לא ליפו. גם הצעה זו נדחתה, למורת רוחם של תושבי השכונה, שקבלו על כך שאינם מקבלים כל תמורה עבור כספי המיסים העירוניים שהם מעלים:
עד מתי יתעללו בשכונתינו?: פרשת הניקיון בשטח שכונתינו, שהיא אחת ההוכחות הבולטות ביותר על חוסר יכולת ורצון טוב מצד עירית יפו לספק לנו את השירותים המינימליים ביותר, טרם הסתיימה [...] האם תראה פעם עירית יפו שהיא באמת ראויה להיקרא עיריה ולה גם זכות מוסרית איזה שהיא לגבות מיסים? מפני שהשימוש ה א כ ז ר י הבלתי פוסק מצדה בסמכויות פורמליות הנובעות מחוק שהוא נגד רצונם המאוחד של כל התושבים, יגמר פעם ולתמיד באם סבלנותנו תפקע. ועכשיו אנו מזהירים אותה קבל עם שהגיע מצב כזה ! ! ! לא נהיה סבילים ואדישים כלפי עול מתמיד ! ! !
[11] עם החרפת העימות בין היהודים והערבים בארץ החלה לפעול בשכונה ההגנה, שהקימה בה תנועת נוער, ואנשי מחתרת מהאצ"ל והלח"י זכו בה למסתור ולמקום התארגנות[12].
במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים.
לאחר הקמת המדינה
בעת הקמת קריית שלום על אדמות אבו כביר, נבנו שבע שכונות: שלוש מדרום לדרך קיבוץ גלויות ושלוש מצפון לה. השכונות מצפון לדרך קיבוץ גלויות, נחשבות היום לחלק משכונת שפירא. אלו כללו:
- שיכון פרדס קטן (קריית שלום ב')[13] - במזרח, קרוב לדרך חיל השריון.
- שיכוני הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל - ממערב לפרדס קטן, מצפון ומדרום לבית ספר בר יוחאי, בו נמצא בימינו מרכז קהילתי שפירא.
- פרדס גדול - ממערב לשיכוני הפועל המזרחי, מדרום לשדרות חכמי ישראל.
ביולי 1950 הונחה אבן פינה לשכונת משכנות של הפועל המזרחי[14]. במרץ 1951 היו 12 הבניינים של משכנות, חברת השיכון של הפועל המזרחי, בשלבי בנייה[15]. באמצע שנת 1952 הושלמו 160 הדירות של שיכון הפועל המזרחי[16]. בתחילת 1954 נכנסו המשתכנים לדירות של שיכון פא"י, שכלל 28 דירות[17]. בתי הפועל המזרחי נבדלו משאר בתי קריית שלום בכך שנבנו על גבעה, וכללו מרפסות חזית וגגות אדומים[16].
שכונות פרדס קטן ופרדס גדול היו כלולות בשיכון הוותיקים של ההסתדרות בקריית שלום, אולם בגלל בידודן הגאוגרפי הוחלט שיהיה להן ועד נפרד ובכך הפכו לשכונות בפני עצמן[18]. בשנת 1961 נסללו רחובות האסיף ובר יוחאי בשכונה[19].
שנות ה-90 והלאה
בשנות התשעים של המאה ה-20 הושלמה הקמתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בשכונת נווה שאנן, בגבולה הצפוני של השכונה. מאז השכונה שינתה מאוד את מעמדה ואופייה. עובדים זרים, פליטים ומהגרי עבודה רבים עברו להתגורר בה ובשכונות הסמוכות לה והשפיעו על ההרכב החברתי ואורח החיים באזור. האוכלוסייה החדשה הצטרפה למרקם החברתי הקיים, ויצרה בה שילוב שלל זהויות ורב-תרבויות, שהביא עמו מתחים רבים עם תושבי השכונה הוותיקים ותושבים רבים נטשוה.
בשנת 2006 הגישה עיריית תל אביב תוכנית אב לשיקום השכונה שערך פרופ' אליהו שטרן, אך תכנון בוסרי הותיר את השכונה עם הבעיות הישנות של שכונות ותיקות, ומבעיות אלו השכונה סובלת עד היום[20].
בעשור השני של שנות ה-2000 השכונה החלה מושכת אליה גם אוכלוסייה צעירה, משפחות צעירות וסטודנטים בשל הקרבה ללב תל אביב, האופי הקהילתי, זמינות דירות קטנות והמחירים הזולים. בימינו השכונה כוללת מגוון קבוצות ותיקות וחדשות - אוכלוסייה מסורתית-דתית ותיקה, "דור המשך", משפחות חדשות חילוניות ודתיות, סטודנטים, מהגרי עבודה וחסרי מעמד[21].
מוסדות וארגונים בשכונה
בעבר פעל בשכונה שבט הצופים הדתי הראשון בארץ ישראל, "שבט העדה" שפעל משנת 1930 ועד 2000, בהתחלה השבט התמקם בבית הספר תחכמוני ולאחר כמה שנים עבר לשכונת שפירא, צבעי השבט היו ירוק וצהוב. במקומו באותו המבנה פועל "שבט איתן" של תנועת הצופים, שהוקם ב-2002, השבט הנוכחי, שמונה ארבע מאות חניכים, הוא רב תרבותי, וכולל ילדי מהגרי עבודה ומסתננים מכל העולם וילדי משפחות ערביות. השבט נוטל חלק במאבק על אזרוח ילדיהם של מהגרי עבודה בישראל[22].
בשנת 2001 נוסדה ישיבת אורות אביב, ישיבת ההסדר שהתמקמה בשכונה וקיימה כולל להלכה בו למדו בחורים רווקים ואברכים, וכן לימוד גמרא בעיון. בנוסף לזה, הישיבה תפקדה כמרכז תורני לאנשי השכונה. בשנת 2019 עברה לשכונה ישיבת ההסדר "אורות שאול" ממקום משכנה הקודם ברעננה, והתמקמה במבנה בו הייתה בעבר ישיבת "אורות אביב".
בשנת 2002 התיישבה חבורה של צעירים בוגרי "בית המדרש של בינה" בשכונת שפירא והקימה את "בינה בשכונה". הקבוצה מפיקה אירועים ומפגשים שונים.
בשנת 2006 הוקמה עמותת "הפרדס" עמותה לפיתוח קהילתי בשכונות שפירא וקריית שלום. העמותה הוקמה על ידי צעירים מהשכונה ומחוצה לה. העמותה פעילה במגוון תחומים. מפעילה בין היתר את "מרכז המידע של שפירא וקריית שלום" במרכז הקהילתי בשפירא שהוקם על ידי פעילי שכונת שפירא ותושבי השכונה כחלק מתוכנית האב לשכונת שפירא. כמו כן מפעילה שתי קבוצות סטודנטים תושבי השכונה ועשייה רבה בתחום הקיימות והגינות הקהילתיות.
בשנת 2016 החלה לפעול עמותת "מידברן" בבית השייח מוראד ברחוב ישראל מסלנט שבשכונה. העמותה אחראית על פסטיבל הנושא את אותו שם, שמתרחש מדי שנה בנגב ומושך אלפי בני אדם.
דוקומנטרי בשפירא (וכן "דוקו שפירא") הוא מיזם התנדבותי[23] להקרנת סרטים תיעודיים ומפגש עם יוצריהם, המתקיים מאז שנת 2017 בגינה הקהילתית רלבג (חלק מההקרנות נערכו במקומות נוספים, בהם בית אריאלה). בין היוצרים שהשתתפו במיזם היו קובי פרג', ארי ליבסקר ודבורית שרגל.
גרעין "רעות" הוא גרעין בנות שירות-לאומי שפועל בשכונה. בגרעין ישנן כ-20 בנות המפעילות בשכונה מועדוניות לילדים בסיכון ומרכזי תגבור ופעילות חברתית לבני נוער.
בנוסף, בשכונה פועל הגרעין התורני "שקמים" המונה כ-30 משפחות. חברי הגרעין מפעילים פרויקטים חינוכיים שונים, מקיימים פעילות תורנית ומרכזים מתנדבים לעזרה הדדית בקרב בני השכונה.
בשכונה שני גנים ציבוריים: במזרח השכונה הוקם "פארק סוניה" על שם אשתו של שפירא, ובמרכזה "גינת דה מודינה".
בשכונה קיים גם בית ספר ממ"ד בשם "שורשים", בית ספר דתי לאומנויות. בית ספר אליו מגיעים ילדי הגרעין התורני, וילדים נוספים מהשכונה, השואפים למצוינות במגוון תחומים. בנוסף, בתחום החינוך מקימה בימים אלו (2019) עיריית תל אביב יפו, בית ספר ממלכתי חילוני בשם "שפירא" המציע שיטת לימוד חדשה וייחודית דרך מערכת החינוך הציבורית.
גלריית תמונות
-
שיכון ברחוב מסלנט מס. 1 פינת דרך קיבוץ גלויות 127–131. שיכון זה צופה אל שלושת עצי השקמה מחד ולבית הקברות המוסלמי מאידך -
שלושה עצי שִׁקְמָה במרכז אחד הנתיבים של דרך קיבוץ גלויות בפאתיה הדרומיים של שכונת שפירא -
"הבית האדום" ברחוב ישראל מסלנט 35 בשכונת שפירא. בית באר שעמד בעבר במרכזו של פרדס. אל הבית צמוד סביל (ראו בתמונה נפרדת). -
מבנה שעמד בעבר בפינת הרחובות טורי זהב וישראל מסלנט, בחלק הצפון מזרחי של שכונת שפירא -
-
טקס אש של שבט הצופים "איתן" שפועל בשכונה. רחוב מורה נבוכים פינת התיבונים -
בית באר הרוס עם פחון שנבנה מעליו ברחוב טורי-זהב -
אולם התפילה בבית הכנסת היכל יצחק שברחוב סלנט -
מוסכים בשכונת שפירא
לקריאה נוספת
- מרחבים חברתיים/תרבותיים בדרום תל אביב, בהדגמה על שכונת שפירא, משה הרפז, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ד, 2003
- החוג לאיסוף סיפורים בשכונת שפירא, שפירא. שכונה מהסיפורים - אסופת סיפורים ראשונה, יוסי גרנובסקי ואיתי סראג' - עורכים, 2003
- לא ביפו ולא בתל אביב: סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא, מוקי צור ושרון רוטברד (עורכים), בינ"ה והוצאת בבל, 2009
- הגביר שפירא וצריפי הזפת, איתי סראג', עת־מול גיליון 204, יד יצחק בן-צבי, אייר תשס"ט מאי 2009
- ונתנה תוקף - קדושת היום : יום הכיפורים בהכנ"ס אוהל יוסף פוזיילוב / עורך ראשי ומחבר: יוסי פוזיילוב ; עורך הספר: שאול מייזליש
קישורים חיצוניים
- שכונת שפירא - הבלוג של השכנים
- תא/מק9142/ - מדיניות שכונת שפירא
- תוכנית אב, שכונת שפירא - אתר שיתוף הציבור התכנון
- גם אני גדלתי בשכונת שפירא, דף קהילה בפייסבוק
- פורום שכונת שפירא תל אביב, באתר פייסבוק
- קורל אוגדן, עכבר העיר אונליין, עליות וירידות: הכירו את שכונת שפירא, באתר הארץ, 25 ביולי 2017
- מיכאל יעקובסון, סיבוב בשיכונים בשכונת שפירא בתכנון דן איתן ויצחק ישר, באתר 'חלון אחורי', 23 במאי 2019
שירה מייקין, מחבקת עצים * עם מטבע אלטרנטיבי וגינה מעוררת קנאה, משהו מרגש קורה בשכונת שפירא, באתר הארץ, 16 במאי 2024- נתונים סטטיסטיים על רבעים ושכונות בתל אביב-יפו (2012), באתר עיריית תל אביב-יפו
הערות שוליים
- ^ הבלוג של שכונת שפירא
- ^ שרון רוטברד (2009), "שכונה גבולית", בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב, הוצאת בבל ועמותת בינ"ה, עמ' 30
- ^ בקצוי כרך, דבר, 5 בפברואר 1930
- ^ בתל אביב המתרחבת, דואר היום, 3 באוקטובר 1933
- ^ מפת 'תל אביב יפו' מאת קלאוזנר, בהוצאת סטימצקי, 1952 בערך, עם ציון השכונה 'גבעת משה' ממזרח לשכונת שפירא, והסבר על גב הגליון כי נקראה על שם משה קרסו שקנה את אדמתה ומכר אותה אחר פרצלציה (סריקה זמינה לצפייה מתוך בניין הספרייה), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ היום ומחר, הארץ, 31 במאי 1935
- ^ אגב מפקד הפליטים, דבר, 5 במאי 1936
- ^ שכונת גבעת נער, באתר מקומות שהזמן שכח
- ^ סוחרים עוקרים את משרדיהם מיפו לתל אביב, דואר היום, 28 באפריל 1936
- ^ הוועד המצומצם לשכונות העבריות מבקש להסתפח לתל אביב, 1.11.1936. מסמך מארכיון עיריית תל אביב. בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב, עמ' 168
- ^ פמפלט של ברית יוזמי שחרור השכונות, בתוך: שם, עמ' 201. ההדגשות במקור
- ^ מוקי צור (2009), "הקדמה", בתוך: שם, עמ' 20-21
- ^ התחבורה לקרית שלום ב', דבר, 3 בנובמבר 1958
- ^ שכונה דתית תוקם באבו כביר, הצופה, 26 ביולי 1950
- ^ סיור בשיכון הותיקים בקריית שלום, דבר, 20 במרץ 1951
- ^ 16.0 16.1 ש. גדיאל, בתים מאדימים באופק, הצופה, 30 בנובמבר 1952
- ^ אריאל אגמון, "ענין פנימי" ששמו שיכון פא"י, הבוקר, 21 במאי 1954
המשך - ^ תושבי קרית שלום מתנגדים לשיטת בחירות אנטידמוקרטית, קול העם, 16 באוקטובר 1952
החלו הבחירות לאגודות בקרית שלום, דבר, 25 בפברואר 1953 - ^ כביש־מבוא נוסף ליפו, מעריב, 31 במאי 1961
- ^ קהילה וחברה בלב שכונת שפירא, באתר www.good-deeds.co.il
- ^ הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, תא/מק9142/ - מדיניות שכונת שפירא, 27/07/2022
- ^ יפעת טהרני, (2009). "יש לנו אהבה והיא תנצח - שבט צופי איתן", בתוך: שם, עמ' 376–380
- ^
דוקומנטרי בשפירא, ברשת החברתית פייסבוק
39661716שכונת שפירא