שחיטת קדשים בחוץ

שחיטת קדשים בחוץ
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ז, א'-ד'
משנה	מסכת זבחים, פרק י"ג
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף ק"ו עמוד א'–דף ק"כ
משנה תורה	הלכות מעשה הקרבנות, פרקים י"ח-י"ט
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו פ"ט, עשה פ"ד ספר החינוך, מצווה קפ"ו, מצווה תל"ט, מצווה ת"מ

איסור שחוטי חוץ הוא איסור הלכתי לשחוט קרבן מחוץ לבית המקדש ("המקום אשר יבחר ה'") ועונשו כרת במזיד או קרבן חטאת בשוגג.

מקור האיסור

מקור האיסור הוא בפרשת אחרי מות יחד עם איסור העלאת קדשים בחוץ:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ

— ספר ויקרא, פרק י"ז

איסור זה אינו חל רק על קרבנות שהוקדשו בשעת איסור הבמות - כלומר בשעה שבית המקדש קיים ואסור להקריב על גבי במה, אלא גם על קרבנות שהוקדשו בשעת היתר הבמות, ולמרות זאת אם נבנה בית המקדש אסור לשחוט אותם מחוץ לעזרה. למרות זאת העונש על הקרבת קרבן שהוקדש בשעת היתר הבמות הוא רק מלקות ולא כרת.

על השוחט מחוץ לעזרה מתבטאת התורה כי הוא נחשב כעובד עבודה זרה, כמוזכר בפסוק:”לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לה'”, הביטוי על פני השדה מתייחס למקריב קרבן למטרה אחרת - שלא לשם שמים, כלומר לעבודה זרה.

במות

ערך מורחב – במות

במות הם מקומות שנועדו להקרבה לה' שלא במקום המשכן או המקדש. החל מהקמת המשכן, הקרבה בבמות נאסרה וחייבים עליה כרת משום שחוטי חוץ. עם זאת, במשך תקופות מסוימות בהן המשכן לא היה קבוע וטרם נבנה המקדש (כאשר המשכן היה בגלגל, בנוב ובגבעון), הותרה ההקרבה בבמות, ולא נהג אז איסור שחוטי חוץ. גם לאחר בניין הבית, איסור זה הוא רק ליהודים, אך לגוי מותר להקריב קרבן לה' בכל מקום.

במשנה

האיסור חל במקביל לאיסור דומה - העלאת קדשים בחוץ, אך הוא איסור נפרד לחלוטין, ועל כל אחד משני השלבים, השחיטה וההעלאה - ישנו עונש נפרד כלשון המשנה: ”השוחט והמעלה בחוץ, חייב על השחיטה וחייב על העליה.”

האיסור אינו חל על בעלי חיים שפסולים להקרבה, כמו למשל אתנן, הרובע והנרבע והמוקצה, שנאמר "לפני משכן ה'", כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו .

זריקת הדם

איסור זה חל גם על זריקת דם הקרבן, ואף על שלוש מתנות שבחטאת, ולפי שיטת רבי נחמיה הוא חל גם על שיירי הדם.

האיסור לזרוק דם מחוץ לעזרה נלמד לפי רבי ישמעאל מהפסוק "דם יחשב" ולפי רבי עקיבא מהמילים "(אשר יעלה עולה) ”או זָבַח”", המילה "או" מלמדת כי יש עוד צורת חיוב לאיסור, והוא זריקת הדם.

ההבדל בין הפסוקים שמהם נלמד האיסור, עשוי להשליך על זהות האיסור, כך לפי דעתו של רבי אבהו, שמסביר שמכיון שלפי רבי עקיבא האיסור לזרוק דם נלמד מפסוק העוסק בחיוב העלאה בחוץ, נמצא שהוא איסור נפרד משחיטת קרבנות בחוץ ולכן השוחט וגם זורק בחוץ חייב שתי חיובי כריתות נפרדים, אך לפי רבי ישמעאל שהאיסור נלמד מפסוק העוסק בשחוטי חוץ - השוחט וגם זורק בחוץ אינו חייב על איסור כרת אחד. לעומת זאת אביי חולק על קביעה זאת, וקובע שמהפסוק "ושם תעשה" כולל הפסוק את כל שלבי ההקרבה יחד, (מלבד העלאת איברי הקרבן על המזבח) וכולם נחשבים לאיסור אחד, גם לפי רבי עקיבא.

שחיטה על גג ההיכל

לפי דעתו של עולא, גם השוחט על גג ההיכל עובר על איסור זה, מכיון שהמקום אינו ראוי לשחיטת שום קרבן, ומהפסוק "מחוץ למחנה" למדין ששחיטה בכל מקום שאינו ראוי לשחיטת שום קרבן נחשב לשחיטת איסור, אך רבא חלוק על כך וסובר שהפסוק מוסיף את המילים "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו" כדי למעט אדם כזה שהקריבו בתוך שטח הר הבית.