בית אולדנבורג
 | |
| מדינה | גרמניה, דנמרק, שוודיה, נורווגיה, רוסיה, יוון |
|---|---|
| תארים |
קיסר רוסיה מלך דנמרק מלך שוודיה מלך נורווגיה מלך יוון מלך איסלנד הדוכס הגדול של אולדנבורג |
| מייסד | אלימאר הראשון, רוזן אולדנבורג |
| השליט האחרון |
רוסיה: ניקולאי השני, קיסר רוסיה שוודיה: קרל השלושה עשר, מלך שוודיה יוון: קונסטנטינוס השני, מלך יוון אולדנבורג: פרידריך אוגוסט השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג שלזוויג-הולשטיין: כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק |
| ראש הבית הנוכחי | כריסטוף, נסיך שלזוויג-הולשטיין |
| תקופת השושלת |
1101 – רוסיה: 1918 יוון: 1973 אולדנבורג: 1918 סקסוניה-לאוונבורג: 1864 |
| אתניות | גרמנית |
בית אולדנבורג (בגרמנית: Haus Oldenburg) הוא משפחת אצולה גרמנית שהתקיימה כשמונה מאות שנה, מהמאה ה-12 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה. ענפי המשפחה שלטו בדנמרק, שוודיה, נורווגיה, רוסיה ויוון, וכן שלטו באולדנבורג ובשלזוויג-הולשטיין.
היסטוריה
רוזנות אולדנבורג
בשנת 1101 הקים אלימאר הראשון, רוזן אולדנבורג שהיה צאצא של וידוקינד, דוכס סקסוניה את רוזנות אולדנבורג, שהייתה וסאלית של דוכסות סקסוניה. בשנת 1189 קיבלה הרוזנות מעמד עצמאי באימפריה הרומית ה"קדושה", לאחר שפרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" הדיח את היינריך הארי והקטין את נחלותיו. האזורים מצפון-מערב לאולדנבורג היו בשליטת הפריזיים, שהיו עובדי אלילים, ובמהלך חלקה הראשון של המאה ה-13 כבשו רוזני אולדנבורג את השטחים הללו. בנוסף לחמו רוזני אולדנבורג בבישופות מינסטר ובעיר החופשית ברמן.
בשנת 1440 מת דיטריך, רוזן אולדנבורג, ובנו כריסטיאן השביעי, רוזן אולדנבורג עלה לשלטון במקומו. בשנת 1448 מת כריסטופר השלישי, מלך דנמרק, וכריסטיאן מונה במקומו למלך דנמרק, ומסר את השלטון ברוזנות לאחיו גרהרד השישי, רוזן אולדנבורג. בשנת 1450 הוכתר כריסטיאן למלך נורווגיה, בשנת 1457 הוכתר למלך שוודיה, ובשנת 1460 ירש את שלזוויג-הולשטיין.
בשנת 1521 פתח גוסטב ואסה במלחמת העצמאות השוודית, ובשנת 1523 הכריז על עצמאות שוודיה וניתוקה מאיחוד קאלמאר.
בשנת 1667 מת אנטון גינטר, רוזן אולדנבורג ללא יורשים, ובמקומו מונה פרדריק השלישי, מלך דנמרק לרוזן אולדנבורג, והרוזנות נשארה באוניה פרסונלית עם ממלכת דנמרק עד לשנת 1773.
בית הולשטיין-גוטורפ
אחד מענפי המשפחה היה בית הולשטיין-גוטורפ, שבניו שלטו בדוכסות הולשטיין-גוטורפ משנת 1544, ובשנת 1751 הוכתר אדולף פרדריק מהולשטיין-גוטורפ למלך שוודיה, והקים שושלת ששלטה בשוודיה עד לשנת 1818.
בשנת 1761 הוכתר קרל פטר אולריך, דוכס הולשטיין-גוטורפ כפיוטר השלישי, קיסר רוסיה, אולם הוא הודח בשנת 1762 על ידי אשתו יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה. זמן קצר לאחר מכן מת פיוטר השלישי, ובנו פאבל ירש את דוכסות הולשטיין-גוטורפ. בשנת 1773 נחתמה אמנת צארסקויה סלו, ולפיה אוחדו נחלות שלזוויג-הולשטיין תחת כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק, ואילו פאבל מונה לרוזן אולדנבורג. בדצמבר אותה שנה מסר פאבל על פי בקשת אמו את רוזנות אולדנבורג לפרידריך אוגוסט, בישוף ליבק, שהיה אף הוא נצר לבית הולשטיין-גוטורפ. פרידריך אוגוסט איחד תחתיו את כל נחלות בית אולדנבורג, ובשנת 1774 קיבל את התואר דוכס. בשנת 1785 מת פרידריך אוגוסט הראשון, דוכס אולדנבורג, ובנו וילהלם, דוכס אולדנבורג עלה לשלטון במקומו. מכיוון שוילהלם היה נכה ורפה שכל, משל בן דודו פטר, בישוף ליבק כעוצר בשמו.
קיסרות רוסיה
בשנת 1797 מתה יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, ובנה פאבל הראשון, קיסר רוסיה שהיה מבית הולשטיין-גוטרפ עלה לשלטון במקומה. צאצאיו של פאבל שלטו באימפריה הרוסית, עד לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1917.
הדוכסות הגדולה של אולדנבורג
במהלך המלחמות הנפוליאוניות הצטרף העוצר פטר, ששלט בדוכסות במקום דודו הנכה וילהלם, דוכס אולדנבורג, לצד הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית. בשנת 1806 נכבשה דוכסות אולדנבורג על ידי הצרפתים וההולנדים, אך בשנת 1807 שוקמה הדוכסות, ובשנת 1808 הצטרפה הדוכסות לקונפדרציה של הריין. עם זאת, בשנת 1810 נכבשה הדוכסות על ידי נפוליאון, ופטר עוצר הדוכסות הצטרף לבעלות הברית. במהלך קונגרס וינה קיבלה הדוכסות שטחים נוספים, ובשנת 1829 קיבל פטר הראשון, דוכס אולדנבורג תואר של דוכס גדול. בשנת 1829 מת פטר הראשון, הדוכס הגדול של אולדנבורג, ובנו אוגוסט, הדוכס הגדול של אולדנבורג עלה לשלטון במקומו.
במהלך מהפכות 1848 התעוררה מעט תסיסה בדוכסות למען חוקה יותר ליברלית, ובשנת 1849 חוקק אוגוסט, הדוכס הגדול של אולדנבורג חוקה מאד ליברלית. בשנת 1852 הוכנסו כמה שינויים לחוקה, ובכל זאת היא נשארה אחת המתקדמות ביותר מבין מדינות הקונפדרציה הגרמנית. בשנת 1855 נעשו שינויים חשובים במערכת המנהלית, ובשנת 1868 נוספו שינויים.
בשנת 1863 פטר השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג, שעלה לשלטון לאחר מות אביו אוגוסט, הדוכס הגדול של אולדנבורג בשנת 1853, הביע רצונו לקבל את דוכסות שלזוויג ודוכסות הולשטיין, אך לבסוף ויתר על תביעתו. בשנת 1866 הצטרפה הדוכסות בראשות פטר השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג לפרוסיה במלחמת אוסטריה-פרוסיה, ובשנת 1867 הצטרפה לקונפדרציה הצפון-גרמנית. בשנת 1870 לחמו כוחות הדוכסות לצד פרוסיה במלחמת פרוסיה-צרפת, ובשנת 1871 הצטרפה הדוכסות לאימפריה הגרמנית.
ב-11 בנובמבר 1918 התפטר פרידריך אוגוסט השני, הדוכס הגדול של אולדנבורג מתפקידו, בעקבות המהפכה הגרמנית והתבוסה במלחמת העולם הראשונה.
בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג
ענף נוסף של המשפחה היה בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, ובשנת 1853 נבחר כריסטיאן משלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג להיות יורשו של פרדריק השביעי, מלך דנמרק, לאור היכחדותו של הענף העיקרי של בית המלוכה, שכן נראה שפרדריק השביעי לא יצליח להעמיד צאצאים. ההצדקה לבחירה זו הייתה נישואיו ללואיזה, נסיכת הסן-קאסל, שכאחייניתו של כריסטיאן השמיני, מלך דנמרק, קדמה לבעלה בסדר הירושה לכתר הדני.
עקרותו של פרדריק השביעי הציגה דילמה קשה ושאלת הירושה של הכתר הדני הייתה בעייתית מאוד. דבקותה של דנמרק בחוק הסאלי וראשית צמיחתה של הלאומיות באזורים דוברי הגרמנית של שלזוויג והושלטיין, גמזו את כל התקוות לפתרון בדרכי שלום. ההצעות לדרכים להשארתן של שתי הדוכסויות יחדיו כחלק מדנמרק, התבררו כבלתי מספקות הן לאינטרסים הדניים והן לאינטרסים הגרמניים. למרות שדנמרק אימצה את החוק הסאלי, הוא היה תקף רק לצאצאיו של פרדריק השלישי, שהיה המלך הראשון שקיבל את כתרו בירושה. לפניו היו המלכים נבחרים. קו הירושה האגנאטי של צאצאי פרדריק השלישי היה אמור להיכחד עם מותם של פרדריק השביעי חשוך הילדים ושל דודו, הנסיך פרדיננד, שגם הוא לא העמיד צאצאים. בנקודת זמן זו, חוק הירושה, שחוקק על ידי פדריק השלישי, קבע קו ירושה "סאלי למחצה". עם זאת, היו כמה דרכים לקבוע את זהותו של המלך הבא, מאחר שהוראת החוק לא הייתה ברורה די צורכה אם התובעת לכתר יכולה להיות אישה, אם לאו.
כפי שצפו אומות אירופה, צאצאיה הרבים של הלוויג משאונבורג, החלו להתחרות על כס המלוכה הדני. פרדריק השביעי השתייך לענף הראשי של יורשיה של הלוויג. ב-1863 תבע לעצמו פרידריך השמיני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-אוגוסטנבורג (מי שלימים יהיה חמיו של וילהלם השני, קיסר גרמניה), את התואר פרידריך השלישי, דוכס שלזוויג-הולשטיין. פרידירך השלישי הפך להיות סמל תנועת העצמאות הלאומית הגרמנית בשלזוויג-הולשטיין, לאחר שאביו, בתמורה לפיצוי כספי, ויתר על תביעותיו כראשון בתור לרשת את שתי הדוכסויות. לאחר החתימה על פרוטוקול לונדון ב-8 במאי 1852, ששם קץ למלחמת שלזוויג הראשונה, ובהתאם לויתורו של אביו, נמנעה מפרידריך הזכות לרשת את הדוכסיות.
קרובות המשפחה הקרובות ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי, היו דודתו מצד אביו, הנסיכה לואיז שרלוט, שנישאה לוילהלם מהסן-קאסל, ובנותיה. עם זאת, הן לא היו יורשות אגנאטיות למשפחה המלכותית, ולפיכך לא היו בעלות זכות ירושה בשלזוויג-הושלטיין.
היורשת הבכירה ביותר בקו הנקבי של צאצאיות פרדריק השלישי, על פי כלל העדפת הבן הבכור, הייתה הנסיכה קרוליין, בתו הבכורה וחשוכת הילדים של פרדריק השישי. יחד עם בת נוספת חשוכת ילדים, וילהמינה, דוכסית גליקסבורג, היורשת הבאה הייתה לואיז, אחותו של פרדריק השישי, שנישאה לדוכס אוגסטנבורג. היורש העיקרי של קו ירושה זה היה אותו פרידריך מאוגוסטנבורג, אך תורו בסדר הירושה היה מגיע רק במקרה של מותן של שתי הנסיכות חשוכות הילדים, שב-1863 היו בחיים.
לבית גליקסבורג היה אינטרס משמעותי לירושת הכתר. כענף זוטר של בית המלוכה, הם גם היו צאצאים של פרדריק השלישי דרך בתו של פרדריק החמישי. בסופו של דבר, לא היה ענף זוטר יותר מהם שהיה זכאי לרשת את דוכסויות שזלוויג הושלטיין. אחריהם היו כריסטיאן עצמו ושלושת אחיו הגדולים. הבכור מביניהם, קרל, היה חשוך ילדים.
הנסיך כריסטיאן היה נכד מאומץ של הזוג המלכותי חשוך הנכדים, המלך פרדריק השישי והמלכה מריה. כמי שהייתה לו היכרות קרובה עם חצר המלכות ומסורותיהם של המלכים הקודמים, היה בן החסות הצעיר בן אחיינה של המלכה מריה וצאצא של בן הדוד מדרגה ראשונה של פרדריק השישי. הוא גודל כדני, חי באזורים דוברי דנית ולא הפך להיות לאומן גרמני. בכך הוא היה מועמד טוב יחסית מנקודת המבט הדנית. כיורש זוטר, הוא היה זכאי לרשת את השלטון בשלזוויג-הולשטיין, אך לא כראשון בסדר הירושה. כצאצא של פרדריק השלישי, הוא היה זכאי לרשת את כס המלכות הדני, למרות שאף כאן הוא לא היה ראשון בסדר הירושה.
ב-1842 נשא כריסטיאן לאישה את לואיזה, נסיכת הסן-קאסל, בתו של קרוב המשפחה הקרוב ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי. אמה של לואיזה, אחיה ואחותה הבכירה ויתרו על זכותם לטובתה של לואיזה ובעלה. אשתו של הנסיך כריסטיאן הייתה כעת היורשת הקרובה ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי.
ב-8 במאי 1852 נפתר משבר הירושה הדני עם חתימת פרוטוקול לונדון, שעל פיו נבחר כריסטיאן להיות היורש בכוח לכתר לאחר פרדריק השביעי ודודו. ההחלטה יושמה על ידי חוק הירושה הדני שנחקק ב-31 ביולי 1853, או בשמו המדויק "הצו המלכותי המסדיר את ירושת הכתר על ידי הנסיך כריסטיאן מגליקסבורג", שהגדיר אותו כיורש הכתר לכלל ממלכת דנמרק בעקבות היכחדותו של הקו הזכרי של צאצאי פרדריק השלישי והעניק לו את התואר "נסיך דנמרק".[1]
ב-15 בנובמבר 1863, עם מותו של פרדריק השביעי, ירש כריסטיאן התשיעי את כס המלכות הדני. דנמרק צללה לתוך משבר בנוגע למעמדן של שלזוויג והולשטיין, שתי פרובינציות בדרומה של דנמרק. בנובמבר 1863 תבע פרדריק מאוגוסטנבורג את השלטון בדוכסויות לאחר מותו של פרדריק השביעי. באותו חודש חתם כריסטיאן התשיעי תחת לחץ על חוקה, שהשאירה את שלזוויג תחת שלטון דני. מהלך זה גרם ב-1864 לפרוץ מלחמת שלזוויג השנייה בין דנמרק לבין ברית של גרמניה ואוסטריה. ועידת השלום התפזרה מבלי שהצדדים הצליחו להגיע להסכמה. תוצאות המלחמה היו שליליות מבחינתה של דנמרק והובילו לאיחוד בין שלזוויג לבין פרוסיה ב-1865. באופן דומה, התאחדה הולשטיין עם אוסטריה ב-1865 ועם פרוסיה ב-1866, בעקבות עימות נוסף בין אוסטריה לבין פרוסיה.
לאחר אובדן הדוכסויות, פעל כריסטיאן התשיעי מאחורי גבה של ממשלת דנמרק, קיים מגעים עם הפרוסים והציע להם שכל דנמרק תצטרף לקונפדרציה הגרמנית, בתנאי שדנמרק תוכל להישאר מאוחדת עם שלזוויג והולשטיין. הצעה זו נדחתה על ידי אוטו פון ביסמרק, שחשש שהסכסוך האתני בשלזוויג בין הדנים לבין הגרמנים לא יבוא לידי פתרון. דבר קיומם של המגעים הללו של כריסטיאן התשיעי לא נודע עד שב-2010 פורסם ספר שיצא לאור לאחר שנפתחו הארכיונים המלכותיים על ידי מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק.[2]
השושלת שהקים כריסטיאן התשיעי, שולטת עד היום בדנמרק, וכיום (2017) מולכת מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק. בנוסף, ארבעה מילדיו של כריסטיאן ישבו על כיסאות מלוכה (הן כמלכים והן כבנות זוג של מלכים) בדנמרק, בבריטניה, ברוסיה וביוון. בתו תירה הייתה הופכת להיות מלכת הנובר, אלמלא פורקה ממלכה זו לפני שבעלה היה למלך. לבנו הצעיר ולדמר הוצאו כתרי המלכות של נורווגיה ובולגריה, אך הוא דחה את שתי ההצעות עקב לחץ בינלאומי. נכדו קרל מלך מאוחר יותר כהוקון השביעי, מלך נורווגיה.
ההצלחה בשידוכם של ששת ילדיהם של כריסטיאן ושל לואיזה לא נזקפה לזכותו של כריסטיאן עצמו, אלא לזכות השאפתנות של אשתו. רבים השוו את יכולותיה של לואיז לאלו של המלכה ויקטוריה. גורם נוסף להצלחה זו הייתה העובדה שדנמרק לא הייתה אחת ממעצמות העל של אירופה, כך ששאר המעצמות לא חששו לכך שמאזן הכוחות ביבשת יתערער כתוצאה מנישואי ילדיו של כריסטיאן עם נסיכי ונסיכות בתי המלוכה האחרים.
על נכדיו של כריסטיאן התשיעי נמנו ניקולאי השני, קיסר רוסיה, קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק והוקון השביעי, מלך נורווגיה.
כיום, רוב בתי המלוכה ומשפחות המלוכה לשעבר של אירופה הינם צאצאים ישירים של כריסטיאן התשיעי ורוב המלכים הנוכחיים ביבשת הם צאצאיו, כולל מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, פיליפ, מלך הבלגים, האראלד החמישי, מלך נורווגיה, פליפה השישי, מלך ספרד ואנרי, הדוכס הגדול מלוקסמבורג. בעלה של המלכה אליזבת השנייה, הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו וסופיה, מלכת ספרד לשעבר, נמנים גם על צאצאיו, בנוסף לקונסטנטינוס השני, מלך יוון לשעבר ורעייתו, אנה מריה. על צאצאי של כריסטיאן התשיעי נמנים גם מיכאי הראשון, מלך רומניה לשעבר ורעייתו הנסיכה אנה מרומניה.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
