דוכסות הולשטיין
| |||
 | |||
| היסטוריה | |||
|---|---|---|---|
| הקמה | הסכם ריבה | ||
| תאריך | 1474 | ||
| פירוק | הסכם וינה (1864) | ||
| תאריך | 1864 | ||
| ישות קודמת |
 רוזנות הולשטיין | ||
| ישות יורשת |
 פרובינציית שלזוויג-הולשטיין | ||
.svg)
דוכסות הולשטיין (בגרמנית: Herzogtum Holstein, בדנית: Hertugdømmet Holsten) הייתה המדינה הצפונית ביותר של האימפריה הרומית ה"קדושה", הממוקמת במדינת שלזוויג-הולשטיין הגרמנית הנוכחית. הדוכסות הוקמה כאשר רוזנות הולשטיין-רנדסבורג שהייתה בשליטת כריסטיאן הראשון, מלך דנמרק, שודרגה לדוכסות על ידי הקיסר פרידריך השלישי ב-1474. חברי הבית הדני של אולדנבורג שלטו בהולשטיין – במשותף עם דוכסות שלזוויג – במשך כל קיומה.
מ-1490 עד 1523 ושוב מ-1544 עד 1773 חולקה הדוכסות בין ענפים שונים של אולדנבורג, בעיקר הדוכסים של הולשטיין-גליקשטדט (זהה למלכי דנמרק) והולשטיין-גוטורפ. הדוכסות חדלה להתקיים כאשר ממלכת פרוסיה סיפחה אותה ב-1866 לאחר מלחמת אוסטריה–פרוסיה.
היסטוריה
הגבול הצפוני של הולשטיין לאורך נהר האידר כבר היווה את הגבול הצפוני של האימפריה הקרולינגית, לאחר שהקיסר קרל הגדול בעקבות המלחמות הסקסוניות הגיע להסכם עם המינג, מלך דנמרק בשנת 811. אדמות שלזוויג שמעבר לנהר נותרו נחלה של הכתר הדני, בעוד שהולשטיין הפכה לחלק בלתי נפרד ממזרח פרנקיה, ממלכת גרמניה והאימפריה הרומית ה"קדושה".
אדולף השמיני, הרוזן האחרון של הולשטיין-רנדסבורג ודוכס שלזוויג מת ללא יורשים ב-1459. מכיוון ששלזוויג הייתה נחלה דנית, היא נפלה לכריסטיאן הראשון, מלך דנמרק, שבעצמו היה אחיינו של אדולף, וביקש גם לקבל את החזקה על הולשטיין. הוא נתמך על ידי האצולה המקומית, שתמכה בהמשך הממשל המשותף של שתי האדמות ועל ידי הסכם ריבה משנת 1460 הכריזה עליו כרוזן החדש של הולשטיין.
אף על פי כן, אדמות הולשטיין הממוקמות מדרום לנהר האידר נותרו רשמית כנחלה שהוחזקה בידי הדוכסים האסקנים של סקסוניה-לאוונבורג. בשנת 1474 העניק הקיסר פרידריך השלישי לכריסטיאן את התואר דוכס הולשטיין.
חלוקה
ב-1544 חולקו דוכסות שלזוויג והולשטיין לשלושה חלקים בין נכדו של כריסטיאן, כריסטיאן השלישי, מלך דנמרק לבין שני אחיו למחצה הצעירים (שהיו צריכים לוותר על כס המלכות הדני), באופן הבא:
- החלק המלכותי, המוחזק על ידי כריסטיאן השלישי וממשיכיו (זהה למלכי דנמרק). מ-1648 החלקים המלכותיים של שלזוויג והולשטיין נוהלו מחוץ לגליקשטדט ונודעו כדוכסות שלזוויג-הולשטיין-גליקשטדט. לפני 1773 השטח ההולשטייני שלה כלל את המחוזות הבאים: רנדסבורג, דרום דיתמרשן, שטיינבורג, סגברג ופלון.
- דוכסות שלזוויג-הולשטיין הדרסלב, המוחזקת על ידי הדוכס הנס האב. להנס לא היו יורשים ואחרי מותו ב-1580, שטחיו חולקו בין אחיו.
- דוכסות שלזוויג-הולשטיין-גוטורפ, המוחזקת על ידי הדוכס אדולף ויורשיו.
בנוסף, חלקים משמעותיים מהולשטיין נוהלו במשותף על ידי הדוכסים של הולשטיין-גליקשטדט והדוכסים של הולשטיין-גוטורפ, בעיקר על חוף הים הבלטי.
בשנת 1640 אוחד מחוז הולשטיין-פינברג, שבית השלטון שלו נכחד, בחלק המלכותי של דוכסות הולשטיין.
איחוד מחדש
בשנת 1713, במהלך המלחמה הצפונית הגדולה, נכבשו אחוזותיהם של הדוכסים של שלזוויג-הולשטיין-גוטורפ בשלזוויג, כולל שלוס גוטורף, על ידי חיילים דנים מלכותיים. בהסכם פרדריקסבורג משנת 1720, קרל פרידריך, דוכס הולשטיין-גוטורפ הסגיר אותם לאדונו, הכתר הדני.
השטחים הנותרים שלו יצרו את דוכסות הולשטיין-גוטורפ, המנוהלת מקיל. בשנת 1773, נכדו של קרל פרידריך, פאבל הראשון, קיסר רוסיה, נתן לבסוף את אדמות הולשטיין שלו למלך הדני, בתפקידו כדוכס הולשטיין, בתמורה לדוכסות אולדנבורג, והולשטיין התאחדה כמדינה אחת.
עם פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1806, זכתה דוכסות הולשטיין בריבונות.
לאחר קונגרס וינה ב-1815, דוכסות הולשטיין הפכה לחברה בקונפדרציה הגרמנית, וכתוצאה מכך נוצרו מספר סכסוכים דיפלומטיים וצבאיים על מה שנקרא שאלת שלזוויג-הולשטיין. דנמרק הגנה על שלטונה על הולשטיין במלחמת שלזוויג הראשונה של 1848–1851 נגד ממלכת פרוסיה. עם זאת, במלחמת שלזוויג השנייה (1864) כבשו כוחות פרוסים ואוסטרים את שלזוויג. כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק נאלץ לוותר הן על שלזוויג והן על הולשטיין בהסכם וינה (1864) ב-30 באוקטובר. תחילה הועמדו תחת שלטון משותף בית משותף, פרוסיה ואוסטריה קיבלו על עצמם את הניהול של שלזוויג והולשטיין, בהתאמה, במסגרת אמנת גאשטיין מ-14 באוגוסט 1865. עם זאת, המתיחות בין שתי המעצמות הגיעה לשיא במלחמת אוסטריה–פרוסיה של 1866. בעקבות שלום פראג (1866), הפרוסים המנצחים סיפחו הן את שלזוויג והן את הולשטיין בצו מ-24 בדצמבר 1866, ולאחר מכן הקימו את המחוז המאוחד של שלזוויג-הולשטיין.
קישורים חיצוניים
35401914דוכסות הולשטיין