בישופות מינסטר
.svg) | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| ישות קודמת |
 דוכסות סקסוניה |
| ישות יורשת |
 דוכסות ארנברג  דוכסות אולדנבורג  ממלכת פרוסיה .svg){kind=small} נסיכות זאלם |
בישופות מינסטר (בגרמנית: Hochstift Münster) הייתה נסיכות כנסייתית גדולה באימפריה הרומית ה"קדושה", הממוקמת בחלק הצפוני של נורדריין-וסטפאליה ומערב סקסוניה התחתונה של היום. מהמאה ה-16 עד המאה ה-18, היא התקיימה לעיתים קרובות באיחוד אישי עם אחת או יותר מהנסיכויות הכנסייתיות הסמוכות של קלן, פאדרבורן, אוסנבריק, הילדסהיים וליאז'.
מינסטר גבלה במחוזות המאוחדים במערב, בקלווה, וסט רקלינגהאוזן ובמארק בדרום, בפאדרבורן ובאוסנבריק במזרח. בצפון ובצפון-מזרח היא גבלה עם מזרח פריזיה, אולדנבורג ועם נסיכות הבוחר מהנובר (הועלתה ב-1692).
כמו בכל שאר הנסיכויות-בישופויות של האימפריה הרומית ה"קדושה", חשוב להבחין בין הנסיכות-בישופות של מינסטר והדיוקסה של מינסטר, למרות ששתי הישויות נשלטו על ידי אותו אדם. הדיוקסיות היו בדרך כלל גדולות יותר מהנסיכות-בישופות המקבילה ובחלקים שהשתרעו מעבר לנסיכות-בישופות. סמכותו של הנסיך-בישוף הייתה אך ורק של בישוף רגיל והוגבלה לעניינים רוחניים.
היסטוריה
.jpg)
דיוקסיית מינסטר נוסדה על ידי קרל הגדול לקראת סוף מלחמת הסקסונים בערך בשנת 795, כסופרגן[דרושה הבהרה] של קלן.
הבישוף הראשון היה לודגר, שמאז שנת 787 היה מיסיונר קנאי בחמש "מאות" או מחוזות פריזים. שטחה של דיוקסיית מינסטר היה תחום כך: במערב, בדרום ובצפון-מערב על ידי הדיוקסיות קלן ואוטרכט, במזרח ובצפון-מזרח על ידי אוסנבריק. הבישופות כללה גם מחוזות מרוחקים מהחלק הארי של שטחה, כלומר, חמש המחוזות הפריזיות באמס התחתית (הוגמרקי, הונוסגאו, פיבלגאו, פדריטגאו ואמסגאו).
אבולוציה טריטוריאלית
רוב השטח שעליו מימש בסופו של דבר הבישוף זכויות ריבוניות נמצא מצפון לנהר הליפה, והרחיק עד לאמס העליון ויער טויטובורג. ההצטרפות החשובה ביותר הייתה בשנת 1252, כאשר הכס רכש את רוזנות וכטה ואת מחוז מפן. שטח הארץ בין המחוזות החדשים הללו נרכש מאוחר יותר: ב-1403 הושג המחוז קלופנבורג ואויטה, ב-1406 הנחלה האחוזה של אהאוס וטירת שטרומברג עם תחום השיפוט שלה; ובשנת 1429 ויילדסהאוזן בהתחייבות מהנסיכות-ארכיבישופות ברמן, שחודשה על ידי מחליפתה השוודית ברמן-ורדן על ידי הסכמי ניימכן ב-19 במרץ 1679. לפי הנסיך-בישוף פרדיננד השני, הברון מפירסטנברג העניק לשוודיה הלוואה בסך 100,000 ריקדולאר בתמורה להתחייבות המחודשת. תוספת אחרונה זו הפכה את הטריטוריה החדשה, שהייתה נפרדת לחלוטין מהחלק הדרומי של הבישופות, לגוף קומפקטי שנודע לאחר מכן כ"הבישופות התחתונה"; היא נשארה חלק בלתי נפרד מבישופות מינסטר עד הרפורמציה, שהקטינה במידת מה את גודלה; מה שנותר נשמר עד החילון.
מבישוף לנסיך-בישוף
המאה ה-12 התאפיינה בצמיחה ניכרת של כוחם החילוני של הבישופים. הבישוף לודוויג הראשון, רוזן טקלנבורג (1169–1173), החזיר לאזור את סמכות השיפוט הזמנית על תחומיו שהופעלה בעבר על ידי רוזני טקלנבורג. הרמן השני, כמו קודמיו המיידיים, פרידריך השני, רוזן ארה (1152–1168), ולודוויג הראשון, עמד לצד פרידריך ברברוסה. עם הפלתו של היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה, הוסר המכשול האחרון בדרך לריבונות מוחלטת של הבישופים, והרמן הופיע כפיאודטור גדול של האימפריה. במהלך כהונתו של יורשו השני, דיטריך השלישי מאיסנברג-אלטנה (1218–1226), מעמדו של הבישוף כנסיך האימפריה הוכר רשמית בשנת 1220 על ידי פרידריך השני. הרמן השני היה הבישוף האחרון שמונה ישירות על ידי הקיסר. מחלוקות התעוררו בנוגע לבחירתו של יורשו, אוטו הראשון, רוזן אולדנבורג (1204–1218), והקיסר אוטו הרביעי קבע שמכאן ואילך רק מועצת הקתדרלה תבחר את הבישוף. הכס של קלן שמר על זכות האישור, והקיסר על ההסמכה. סמכותו הזמנית של הבישוף הייתה מוגבלת בעניינים חשובים; במיוחד במיסוי, הסכמה של גופים מייצגים של נתיניו הייתה הכרחית. בין אלה מופיעה מועצת הקתדרלה בתחילת המאה ה-13; מאוחר יותר, האצולה הנמוכה, ולבסוף, העיר מינסטר. במרוצת הזמן הרחיבה מועצת הקתדרלה את זכויותיה בהסכמים שנעשו עם בישופים לפני הבחירות.
כוחו הזמני של הכס גדל מאוד במהלך כהונתו של הבישוף אוטו השני, רוזן ליפה (1247–1259). העיר, במקביל, נאבקה להיות עצמאית מהבישוף, אך לא הצליחה לחלוטין, למרות הברית שלה עם מועצת הקתדרלה. כבר במאה האחת-עשרה השתייכו הבישופים כולם למשפחות אצילים, בדרך כלל לבעלי הנחלות בסביבה; רק לעיתים קרובות מדי בית הבישוף נוהל לטובת משפחת הבישוף ולא לטובת הכנסייה. הבישופים היו, כתוצאה מכך, מעורבים לעיתים קרובות במריבות האצולה; ענייני הכנסייה הוזנחו ושגשוגם של תושבי הנסיכות-בישופות נפגע. התנאים היו גרועים ביותר במהלך מה שמכונה פיוד דיוקסאן של מינסטר (1450–1457). התנהגותו השרירותית של הבישוף|היינריך השני ממורס (1424–1450) עוררה תחושה מרה מאוד בעיר. לאחר מותו בחרה רוב מועצת הקתדרלה את וולרם ממורס, אחיו של היינריך וגם הארכיבישוף של קלן, בעוד העיר ומיעוט המועצה דרשו את בחירתו של אריך מהויה, אחיו של הרוזן יוהאן מהויה. למרות שבחירתו של וולרם אושרה על ידי האפיפיור, פרצה מלחמה גלויה על החזקת הכס, ווולרם לא הצליח להשיג שליטה על העיר מינסטר. בשנת 1457, לאחר מותו, נערכה חוזה שבאמצעותו קיבל אריך מהויה הכנסה לכל החיים, ואושרו זכויות היתר של העיר, בעוד ששני הצדדים הכירו בבישוף החדש שמונה על ידי האפיפיור, יוהאן השני, רוזן פפאלץ-זימרן (1457–1466).
הרפורמציה הפרוטסטנטית
תחת פרידריך השלישי (1522–1532) העצלן והחומרני לחלוטין, אחיו של הארכיבישוף מקלן, הרמן מוויד, התפשטה הלותרניות במהירות לאחר 1524, במיוחד בעיר. כמעט כל התנגדות לחידוש התקבלה על ידי הבישוף הבא, פרנץ פון ולדק (1532–1553), אשר מלכתחילה תכנן לסייע לרפורמציה בשלושת הנסיכויות-בישופויות שלו, מינסטר, מינדן ואוסנבריק, כדי לגבש משלושת אלו נסיכות חילונית לעצמו. הוא היה מחויב, אכן, למען סמכותו בסכנת הכחדה, להמשיך נגד האנבפטיסטים בעיר מינסטר; אבל הוא עשה מעט למען שיקום האמונה, ולבסוף הצטרף לליגה השמלקלדית. וילהלם מקטלר (1553–1557) היה פרוטסטנטי יותר מאשר קתולי: למרות שהוא ראה את עצמו כמנהל של הכנסייה הישנה, ונשא את השבועה הטרידנטינית, הוא סירב להיענות לדרישותיה של רומא, והתפטר ב-1557.
הבישוף יוהאן וילהלם מקלווה (1574–1585), ירש את דוכסות קלווה ב-1575, נישא וויתר על ניהול הבישופות. קרב דיפלומטי ארוך באשר ליורשו התפתח בין המעצמות הקתולית והפרוטסטנטית, במהלכו נוהלה הבישופות על ידי קלווה. שמירת הקתוליות בבישופות הובטחה על ידי ניצחונו של ארנסט מבוואריה (1585–1612), שהיה גם הבישוף של פרייסינג, הילדסהיים וליאז' והארכיבישוף של קלן. הוא לקח על עצמו בקנאות את הקונטרפורמציה, הזמין את הישועים לסייע לו ועודד את ייסודם של מנזרים מהמסדרים הישנים, למרות שלא הצליח לתקן את כל האבדות. החלק המערבי של המחוז הפריזאי שבתחום השיפוט הכנסייתי של מינסטר הועבר, בשנת 1569, לבישופויות החדשות של חרונינגן ודובנטר, ואיתם עברה לפרוטסטנטיות. באותו אופן עברו רכושם של הרוזנים מבנטהיים-שטיינפורט וכמה ערים מבוצרות אחרות מתחום השיפוט הכנסייתי של הבישוף.
כריסטוף ברנהרד מגאלן (1650–1678) היה יעיל באותה מידה הן כבישוף והן כשליט חילוני; הוא הכריח את העיר מינסטר, לאחר מצור ארוך, להכיר בזכויותיו הריבוניות, הצליח לשחרר את שטחו מכוחות זרים, זכה בחלקים מהארכיבישופות של ברמן ומהבישופות של ורדן במלחמה עם שוודיה (שבה נטל חלק במסע ברמן-ורדן), החזיר את המשמעת בכנסייה והקים מערכת בית ספר לשטחו. הוא תקף את הרפובליקה ההולנדית במלחמת הולנד–צרפת.
המאה השמונה עשרה ומלחמות המהפכה הצרפתית
הבישוף קלמנט אוגוסט מבוואריה (1719–1761) היה גם הנסיך הבוחר מקלן, והבישוף של פאדרבורן, הילדסהיים ואוסנבריק. במהלך שלטונו, הבישופות סבלה קשות במהלך מלחמת הירושה הפולנית ומלחמת שבע השנים. יורשו, מקסימיליאן פרידריך מקוניגסג-רוטנפלס (1761–1784), שהיה גם הנסיך הבוחר מקלן, הותיר ברובו את מינהלת מינסטר לקנון קתדרלה צעיר, פרנץ פרידריך וילהלם פון פירסטנברג, שבמהלך ניהולו זכתה הנסיכות לשגשוג שאין שני לו. עם זאת, בבחירתו של בישוף עזר, הובס פון פירסטנברג על ידי מקסימיליאן פרנץ, ארכידוכס אוסטריה, שלאחר מכן שלט גם על מינסטר וגם על קלן (1784–1801). מקסימיליאן פרנץ נמלט מבון ב-1794 עם הגעתם של כוחות מהפכנים צרפתים, שהיו אמורים להישאר בכיבוש קבוע של חלק הבישופות שנמצא על הגדה השמאלית של הריין. הוא בילה את שארית חייו בווינה, למרות שעדיין היה הנסיך-בישוף של מינסטר. עם מותו, אחיינו, אנטון ויקטור, ארכידוכס אוסטריה, ירש אותו. הוא היה הנסיך הבוחר האחרון מקלן והנסיך-בישוף של מינסטר. הסכם סודי בין צרפת לפרוסיה ב-5 באוגוסט 1796 בחר בנסיכות-בישופות כפיצוי הפרוסי על השטחים בגדה השמאלית של הריין שאבדו לצרפת.
סוף הנסיכות-בישופות של מינסטר
בשנת 1803 הבישופות, עם כ-310,000 תושבים חולנה על ידי ה-Reichsdeputationshauptschluss וחולקה לחלקים רבים. החלק המזרחי הגדול יותר הוקצה לפרוסיה, אשר השתלטה עליו במרץ 1803. אולדנבורג זכתה בחלק הצפוני (וכטה וקלופנבורג). החלקים האחרים ניתנו כפיצוי לשליטים לשעבר בשטחים ממערב לנהר הריין: ארנברג, לוז-קורסוורם, זאלם וקרואו. במהלך השנים הבאות כל החלקים הפכו לצרפתיים.
בשנת 1815 קיבלה פרוסיה את החלק הדרומי (Oberstift) וממלכת הנובר את רוב החלק הצפוני (Niederstift), כאשר אולדנבורג שמרה על נחלותיה.
קישורים חיצוניים
35496528בישופות מינסטר