דוכסות סקסוניה-לאוונבורג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סקסוניה-לאוונבורג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוכסות סקסוניה-לאוונבורג
דגלסמל
היסטוריה
הקמה פיצול דוכסות סקסוניה לדוכסות סקסוניה-ויטנברג ולדוכסות סקסוניה-לאוונבורג
תאריך 1296
פירוק סיפוח לפרוסיה
תאריך 1876
ישות קודמת דוכסות סקסוניה
ישות יורשת פרובינציית שלזוויג-הולשטיין
סקסוניה-לאוונבורג בערך 1400 (ירוק), כולל השטחים שמדרום לאלבה והאמט נויהאוס, אך ללא האדלן מחוץ למפה במורד האלבה

דוכסות סקסוניה-לאוונבורג (בגרמנית: Herzogtum Sachsen-Lauenburg, שנקראה Niedersachsen (סקסוניה התחתונה) בין המאות ה-14 וה-17), הייתה דוכסות שהתקיימה בין השנים 1296–1803 ושוב בין השנים 1814–1876 באזור הדרום-מזרחי הקיצוני של האזור כיום שלזוויג-הולשטיין. המרכז הטריטוריאלי שלה היה ברובע המודרני של הרצוגטום לאוונבורג ובמקור בירתה המכונה לאוונבורג על אלבה, אם כי בשנת 1619 עברה הבירה לראצבורג.

שטחים לשעבר שאינם חלק ממחוז לאוונבורג של היום

בנוסף לטריטוריות הליבה במחוז המודרני של לאוונבורג, לפעמים שטחים אחרים, בעיקר מדרום לנהר האלבה, השתייכו לדוכסות:

  • שטח האדמה לאורך גדת האלבה הדרומית, המגיעים ממארשאכט עד ל-Amt Neuhaus, ומחברים באופן טריטוריאלי את ליבת הדוכסות עם האזורים הדרום-מזרחיים יותר של לאוונבורג. אדמה זו נמסרה לממלכת הנובר ב-1814. כעת היא חלק ממחוז הרבורג, סקסוניה התחתונה.
  • ה-Amt Neuhaus עצמו, כלל אז שטחים משני עברי האלבה, שנמסר לממלכת הנובר ב-1814. כיום, כל זה הוא חלק ממחוז לאוונבורג, סקסוניה התחתונה.
  • מובלעת ארץ האדלן באזור שפך האלבה, הופרדה מסקסוניה-לאוונבורג ב-1689 ונוהלה כטריטוריה נפרדת במשמורת אימפריאלית, לפני שנמסרה לברמן-ורדן ב-1731. כעת היא חלק ממחוז קוקסהאפן, סקסוניה התחתונה של היום.
  • חלק מהעיריות הצפון-אלביות של דוכסות הליבה לשעבר אינן חלק ממחוז לאוונבורג של היום, מאחר שהן הועברו לאזור הכיבוש הסובייטי דאז על ידי הסכם ברבר ליאשצ'נקו בנובמבר 1945.

היסטוריה

סמלה של סקסוניה-לאוונבורג כפי שתוקן על ידי הדוכס יוליוס פרנץ ואושר על ידי לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ב-1671. רבע ראשון: הסמל האסקני שכלל עשרה פסי שחור וזהב, מכוסה בכתר פרחים ירוק.[1] רבע שני: תכלת, נשר עם כתר בזהב. רבע שלישי: לבן, שלושה עלי חבצלת מים אדומים. רבע רביעי: מחולק בפס לשחור ולבן, עם חרבות הבחירות מוצלבות, המייצג את השליט הסקסוני בתור ארכי-מרשל קיסרי, הנוגע לזכות הסקסונית כנסיך בוחר, מלבד הזכות לבחור את הקיסר החדש לאחר פטירתו של הראשון. סקסוניה-לאוונבורג תמיד תבעה את הפריבילגיה, אך איבדה אותה לאחר 1356.

היסטוריה מוקדמת

בשנת 1203, ולדמר השני, מלך דנמרק כבש את האזור שכלל מאוחר יותר את סקסוניה-לאוונבורג, אך הוא חזר לאלברכט הראשון, דוכס סקסוניה בשנת 1227.[2] בשנת 1260, בניו של אלברכט הראשון, אלברכט השני ויוהאן הראשון, ירשו את אביהם.[2] בשנים 1269, 1272 ו-1282, האחים חילקו בהדרגה את סמכויות השלטון שלהם בתוך שלושת האזורים הסקסונים הטריטוריאליים שאינם קשורים לאורך נהר האלבה (אחד נקרא ארץ האדלן, אחר סביב לאוונבורג על אלבה והשלישי סביב ויטנברג על אלבה), ובכך הכינו חלוקה.

לאחר התפטרותו של יוהאן הראשון, שלט אלברכט השני עם אחייניו הקטינים אלברכט השלישי, אריך הראשון ויוהאן השני, שעד שנת 1296 חילקו את דוכסות סקסוניה, בכך שמסרו את סקסוניה-לאוונבורג עבור האחים, ואת סקסוניה-ויטנברג עבור דודם אלברכט השני. המסמך האחרון, המזכיר את האחים ודודם אלברכט השני כעמיתים דוכסים סקסונים מתוארך לשנת 1295.[3] שטר מ-20 בספטמבר 1296, מזכיר את ה-Vierlande, Sadelbande (ארץ לאונבורג), ארץ ראצבורג, ארץ Darzing (לימים Amt Neuhaus), וארץ האדלן כטריטוריה נפרדת של האחים.[3]

טירת ברגדורף בברגדורף, המושב לשעבר של הענף הבכיר של לאוונבורג

עד 1303, שלושת האחים השולטים במשותף חילקו את סקסוניה-לאוונבורג לשלושה אזורים, אולם אלברכט השלישי מת כבר ב-1308, כך שהאחים שנותרו בחיים הקימו, לאחר יישור טריטוריאלי ב-1321, את הענף הבכיר של לאוונבורג, כאשר יוהאן השני שלט בסקסוניה-ברגדורף-מלן, שבירתו בברגדורף, והענף הצעיר של לאוונבורג, כאשר אריך הראשון שולט ב-סקסוניה-ראצבורג-לאוונבורג, יושב בלאוונבורג על אלבה. יוהאן השני, האח הבכור, ניהל את הפריבילגיה האלקטורלית עבור בית אסקניה של לאוונבורג, אשר התחרה על ידי בן דודם רודולף הראשון, דוכס סקסוניה-ויטנברג.

בשנת 1314, הסכסוך הסלים לבחירתם של שני מלכים גרמנים עוינים, פרידריך השלישי, דוכס אוסטריה ההבסבורגי, ובן דודו מבית ויטלסבאך לודוויג הרביעי, הבווארי. לודוויג קיבל חמישה מתוך שבעה הקולות, לרבות הארכיבישוף-הבוחר בולדווין מטריר, המלך-הבוחר הלגיטימי יוהאן, מלך בוהמיה, יוהאן השני, דוכס סקסוניה-לאוונבורג תוך שימוש בטענתו בתור הנסיך הבוחר הסקסוני, הארכיבישוף-הבוחר פטר ממיינץ, והנסיך הנבחר ולדמר מברנדנבורג.

פרידריך ההבסבורגי קיבל ארבעה מתוך שבעת הקולות באותן בחירות, כאשר המלך-הבוחר המודח הנריק, מלך בוהמיה נטל על עצמו את השלטון האלקטורלי באופן לא לגיטימי, הארכיבישוף-הבוחר היינריך השני מקלן, אחיו של לודוויג, הנסיך-הבוחר רודולף הראשון מנסיכות הבוחר מפפאלץ, ורודולף הראשון, דוכס סקסוניה-ויטנברג, כשהוא מתחרה בתחרות לכוח הנסיך הסקסוני. עם זאת, רק לודוויג הבווארי הוכתר לבסוף כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". בולת הזהב של 1356, לעומת זאת, הגדירה סופית את הדוכסים של סקסוניה-ויטנברג כאלקטורים.

בשנת 1370, יורשו הרביעי של יוהאן השני, אריך השלישי, דוכס סקסוניה-ברגדורף-מלן, משכן את ה-Herrschaft של Bergedorf, ה-Vierlande, חצי מהיער הסקסוני וה-Geesthacht לליבק בתמורה לזיכוי של 16,262.5 מארק ליבק.[4] רכישה זו כללה חלק גדול מנתיב הסחר בין המבורג לליבק, ובכך סיפקה מעבר בטוח למשא בין הערים. אריך השלישי שמר רק על תוארו.

העיר ליבק ואריך השלישי קבעו כי לאחר מותו, ליבק תהיה זכאית להשתלט על השטחים הממושכנים עד שיורשיו יחזירו את האשראי ובמקביל יממשו את הרכישה מחדש של מלן (שנחתמה בחוזה ב-1359), בסך הכל בסכום עצום של 26,000 מארק ליבק.[5]

בשנת 1401, אריך השלישי מת ללא יורשים. הענף הבכיר של לאוונבורג נכחד אפוא בקו הגברי ואת אריך השלישי ירש בן דודו השני אריך הרביעי, דוכס סקסוניה-ראצבורג-לאוונבורג מהענף הצעיר. באותה שנה, אריך הרביעי, שנתמך על ידי בניו אריך (לימים שלט כאריך החמישי) ויוהאן, כבש בכוח את האזורים המשוכנים מבלי לבצע כל החזר, לפני שליבק הצליחה להשתלט עליהם.[6]

הסכם פרלברג, 1420

בשנת 1420, אריך החמישי תקף את פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג וליבק שהייתה בעלת ברית של המבורג בתמיכה בברנדנבורג. צבאות שתי הערים פתחו חזית שנייה וכבשו את ברגדורף, את טירת רייפנבורג ואת תחנת האגרה של נהר אסלינגן (המעבורת של היום זולנספיקר). זה אילץ את אריך החמישי להסכים עם הבורגומסטר של המבורג היין הוייר והבורגומסטר יורדן פלסקוב מליבק להסכם פרלברג ב-23 באוגוסט 1420, שקבע כי כל האזורים הממושכנים, שאריך הרביעי, אריך החמישי ויוהאן הרביעי כבשו באלימות ב-1401, היו אמורים להיות מועברים באופן בלתי הפיך לערים המבורג וליבק, והפכו לשלטון המשותף שלהם בברגדורף (Beiderstädtischer Besitz).

מהמאה ה-14 סקסוניה-לאוונבורג כינתה את עצמה "סקסוניה התחתונה".[7] עם זאת, הכינוי "סקסוניה" ככינוי לאזור הכולל את דוכסות סקסוניה הישנה יותר בגבולותיה לפני 1180 עדיין היה בתוקף. לכן, כאשר האימפריה הרומית ה"קדושה" הקימה את החוגים הקיסריים בשנת 1500 כמחוזות גביית מיסים וגיוס לצבא, המעגל הכולל את סקסוניה-לאוונבורג וכל שכנותיה הפך לכינוי החוג הסקסוני, בעוד שנסיכות הבוחר והדוכסויות הסקסוניות כונו המעגל הסכסוני העליון. שמה של סקסוניה התחתונה הפך למקובל יותר והחוג הסקסוני שונה מאוחר יותר לחוג הסקסוני התחתון. בשנת 1659, הדוכס יוליוס היינריך קבע בהנחיה הכללית שלו (הנחיות לממשלתו) "להעריך גם את היערות כלב ליבה ומשכנה [של הכנסות] של נסיכות סקסוניה התחתונה".[8]

אחרי הרפורמציה

אנשי האדלן, המיוצגים על ידי אחוזות הממלכה שלהם, אימצו את הרפורמציה הלותרנית ב-1525 והדוכס מגנוס הראשון אישר את מסדר הכנסייה הלותרנית של האדלן ב-1526, והקים את הגוף הכנסייתי הנפרד של האדלן שהיה קיים עד 1885.[9] מגנוס לא קידם את הפצת הלותרניזם בשאר הדוכסות שלו.[10] מטיפים לותרנים, ככל הנראה מנסיכות לינבורג הסמוכה לדרום (לותרנית מאז 1529), ערכו את ההטפות הלותרניות הראשונות; בכניסה הצפונית של כנסיית סנט מריה מגדלנה בלאוונבורג על אלבה, נזכרת אחת לקראת ערב סנט יוהאן בשנת 1531.[10] בשתיקה, הקהילות מינו מטיפים לותרנים כך שהביקורים של 1564 ו-1566, שנקבעו על ידי פרנץ הראשון, בנו של מגנוס הראשון, ביוזמת ה-Ritter-und-Landschaft, ראו מטיפים לותרנים בקהילות רבות.[11] בשנת 1566 מינה פרנץ הראשון את המפקח פרנציסקוס בארינגיוס כמנהיג הרוחני הראשון של הכנסייה בדוכסות, לא כולל האדלן.[12]

פרנץ הראשון ניהל שלטון חסכוני והתפטר לטובת בנו הבכור מגנוס השני שניצל פעם אחת את כל אמצעיו ב-1571. מגנוס השני הבטיח לפדות את שטחי הדוכסות הממושכנים בכספים שרכש כמפקד צבאי שוודי ובנישואיו לסופיה, נסיכת שוודיה . עם זאת, מגנוס לא פדה את המשכון אלא הרחיק עוד יותר את רכוש הדוכס, מה שהצית סכסוך בין מגנוס ואביו ואחיו פרנץ השני ומוריץ וכן את אצולת הדוכסות, והסלים עוד יותר בשל מזגו האלים של מגנוס.

בשנת 1573, פרנץ הראשון הדיח את מגנוס ועלה לכס המלכות בעוד מגנוס ברח לשוודיה. בשנה שלאחר מכן, מגנוס שכר חיילים כדי להשתלט מחדש על סקסוניה-לאוונבורג בכוח. פרנץ השני, מפקד צבאי מנוסה בשירות הקיסרי, ואדולף, דוכס הולשטיין-גוטורפ, אז קולונל החוג הסקסוני התחתון, עזרו לפרנץ הראשון להביס את מגנוס. בתמורה העבירה סקסוניה-לאוונבורג את בית הדין של שטיינהורסט לגוטורפ ב-1575. פרנץ השני שוב עזר לאביו לעכב את הניסיון הצבאי השני של מגנוס להפיל את אביו ב-1578.[13] פרנץ הראשון הפך אז את פרנץ השני לסגן שלו השולט למעשה בדוכסות.

טירת לאוונבורג בלאוונבורג על האלבה, מקום מושבו של הענף הצעיר של לאונבורג עד סוף המאה ה-16, עד להשמדתה ב-1616

זמן קצר לפני מותו ב-1581 (ואחרי התייעצויות עם בנו הנסיך-ארכיבישוף היינריך מברמן והקיסר רודולף השני, אך ללא קשר עם בניו האחרים מגנוס ומוריץ), עשה פרנץ הראשון את בנו השלישי, פרנץ השני, שאותו הוא החשיב למסוגל ביותר, ליורשו הבלעדי, והפר את כללי העדפת הבן הבכור.[14] בכך ניתקו היחסים הקשים ממילא עם אחוזות הדוכסות, שנלחמו בנוהג הדוכסי של גידול חובות.[14]

הביקור הכללי בכנסייה של 1581, בהנחיית פרנץ השני, הראה תוצאות גרועות באשר לידע, לתרגול ולהתנהגות של כמרים רבים.[15] ברינגיוס היה אחראי לתלונות אלו והוחלף על ידי גרהרד סגיטריוס בשנת 1582.[16] לבסוף בשנת 1585, לאחר התייעצויות עם אחיו הנסיך-ארכיבישוף היינריך, קבע פרנץ השני חוקה (Niedersächsische Kirchenordnung; מסדר הכנסייה הסקסונית התחתונה), שחיבר המפקח של ליבק אנדריאס פושניוס האב, עבור הכנסייה הלותרנית של סקסוניה-לאוונבורג.[17] היא היוותה את הכנסייה הממלכתית הלותרנית של סקסה-לאוונבורג, עם מפקח כללי (נכון ל-1592) וקונסיסטוריה שישבו בעיר לאוונבורג, שהתמזגה לזו של שלזוויג-הולשטיין ב-1877. ניסיונותיו של פרנץ השני ב-1585 וב-1586 למזג את גוף הכנסייה הלותרנית של האדלן עם זה שבשאר הדוכסות נדחו פה אחד על ידי אנשי הדת והאחוזות של האדלן.[18]

אולם הפרת הבכורה נתנה עילה לאצולה להכריז על הדוכס פרנץ השני כלא לגיטימי. זה אילץ אותו לנהל משא ומתן, שהסתיים ב-16 בדצמבר 1585 עם המעשה החוקתי של "האיחוד הנצחי" של נציגי האצולה של סקסוניה-לאוונבורג (Ritterschaft, כלומר אבירות) ונתינים אחרים (Landschaft), בעיקר מהערים לאוונבורג על האלבה וראצבורג, שהיוו את עיקר אצולת הדוכסות (Ritter-und-Landschaft), בראשותו של ה-Land Marshall, משרד תורשתי המוחזק על ידי משפחת פון בילוב. פרנץ השני קיבל את הקמתם כמוסד קבוע בעל אמירה מכרעת בענייני הממשלה. בתמורה, Ritter-und-Landschaft קיבלו את פרנץ השני כלגיטימי, והעניק לו מחווה לדוכס ב-1586.

היחסים בין ריטר-אנד-לנדשאפט לדוכס השתפרו מאז שפרנץ השני פדה את המשכונים הדוכסיים בכסף שהרוויח כמפקד אימפריאלי.[19] לאחר שריפת טירת המגורים בלאוונבורג על אלבה (הוקמה בשנים 1180–1182 על ידי הדוכס ברנהרד הראשון) ב-1616, העביר פרנץ השני את הבירה לנויהאוז על אלבה.[20]

מבט על ראצבורג, 1590, עם הטירה בחזית

בשנת 1619, הדוכס אוגוסט העביר את בירת סקסוניה-לאוונבורג מנויהאוז שעל אלבה לראצבורג, שם היא נשארה מאז.[20] במהלך מלחמת שלושים השנים (1618–1648), אוגוסט תמיד נשאר נייטרלי, עם זאת, אירוח ומזון של חיילים זרים שצעדו דרך היוו נטל כבד על נתיני הדוכסות.[19] את אוגוסט ירש אחיו למחצה הבכור יוליוס היינריך ב-1656. הוא המיר את דתו מלותרניות לקתוליות בציפייה להתמנות לנסיך-הבישוף של אוסנבריק ב-1615, אך הבטיח להשאיר את הכנסייה הממלכתית הלותרנית ואת מסדר הכנסייה של סקסוניה התחתונה ללא פגע.[21]

הוא אישר את ההרשאות הקיימות של האצולה ושל ה-Ritter-und-Landschaft. בשנת 1658 הוא אסר על הווסלים שלו לשעבד נדל"ן, ובכך נלחם בשילוב אחוזות בסקסוניה-לאוונבורג בכלכלות המוניטריות של ערי ההנזה השכנות החזקות מבחינה כלכלית, המבורג וליבק. הוא נכנס עם שתי ערי המדינה לסכסוכי גבול באחוזות שהיו בתהליך של התחמקות משליטת סקסוניה-לאוונבורג לסמכותן של ערי המדינה.

ירושה במחלוקת

עם מותו של הדוכס יוליוס פרנץ, בנו של יוליוס היינריך, נכחד קו לאוונבורג של בית אסקניה בענף הגברי.[2] עם זאת, ירושה נשית הייתה אפשרית על פי החוקים הסקסוניים-לאוונבורגיים. שתיים שנותרו בחיים מתוך שלוש בנותיו של יוליוס פרנץ, אנה מריה פרנציסקה מסקסוניה-לאוונבורג וזיבילה אוגוסטה מסקסוניה-לאוונבורג נלחמו על ירושתה של הראשונה, האחות הגדולה. חולשתם נוצלה לרעה על ידי גאורג וילהלם, דוכס בראונשווייג-לינבורג מהנסיכות השכנה בראונשווייג-לינבורג, שפלש עם חייליו לסקסוניה-לאוונבורג,[2] ובכך בלם את עלייתה של היורשת החוקית לכס הדוכסית אנה מריה.

לפחות שמונה מונרכיות שתבעו את הירושה,[2] וכתוצאה מכך סכסוך שכלל עוד את הדוכסויות השכנות של מקלנבורג-שוורין ושל הולשטיין הדנית, כמו גם חמש הנסיכויות של אנהלט, שנשלטו על ידי בית אסקניה, וסקסוניה אשר ירשה את האסקנים הסקסונים-ויטנברגים בשנת 1422, שוודיה וברנדנבורג. צלה והולשטיין הדנית היו מעורבים צבאית, בעקבות הברית שחתמו ב-9 באוקטובר 1693 (המבורגר ורגליך), שצלה (שכבר החזיקה דה פקטו ברוב חלקי סקסוניה-לאוונבורג) תשמור על הדוכסות, בעוד שהמבצר בראצבורג שבוצר תחת שלטון צלה וכוון נגד הולשטיין, ייהרס. בתמורה, הולשטיין הדנית, שפלשה לראצבורג והרסה את המצודה, תסיג את חייליה.

גאורג וילהלם פיצה את יוהאן גאורג השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה, על תביעתו בסכום כסף נכבד, שכן אבותיהם של שני הנסיכים הללו כרתו הסכמי ירושה הדדיים עם הדוכסים לשעבר של סקסוניה-לאוונבורג.[2] ה-Ritter-und-Landschaft נשבעו אמונים לגאורג וילהלם כדוכס שלהם.[2] ב-15 בספטמבר 1702 אישר גאורג וילהלם את החוקה, החוקים והגופים המחוקקים הקיימים של סקסוניה-לאוונבורג.[22] ב-17 במאי 1705 הועבר המפקח הלותרני מלאוונבורג לראצבורג ושולבה עם הפסטורה של כנסיית פטרוס ה"קדוש".[23] כאשר נפטר ב-28 באוגוסט באותה שנה, עברה סקסוניה-לאוונבורג לאחיינו, גאורג הראשון לודוויג, הנסיך הבוחר מהנובר, לאחר מכן מלך בריטניה הגדולה כג'ורג' הראשון.[2] הכנסייה הלותרנית הסקסונית התחתונה שמרה על סדר הכנסייה שלה עם הקונסיסטוריה והמפקח הכללי Severin Walter Slüter (1646–1697) בלאוונבורג, לאחר מכן היו ממלאי תפקידים מכהנים שזכו לתואר שוב המפקח בלבד.[24]

סקסוניה-לאוונבורג (למעט האדלן) עברה לבית ולף ולענף הצעיר שלו בית הנובר, בעוד היורשים החוקיים, אנה מריה פרנציסקה מסקסוניה-לאוונבורג וזיבילה אוגוסטה מסקסוניה-לאוונבורג, שמעולם לא ויתרו על תביעתן, נושלו ויצאו לגלות בפלוסקוביץ הבוהמית. הקיסר ליאופולד הראשון דחה את ירושתה של צלה ובכך שמר את האדלן, שלא הייתה בהישג ידה של צלה, תחת משמורתו. בנו, הקיסר קרל השישי, מסר כפייף לג'ורג' השני אוגוסטוס את סקסוניה-לאוונבורג, ולבסוף נתן לו לגיטימציה להשתלטות דה פקטו של סבו ב-1689 וב-1693.[2] ב-27 באוגוסט 1729, הוא אישר את החוקה הקיימת של סקסוניה-לאוונבורג, את החוקים ואת ה-Ritter-und-Landschaft.[22] ב-5 באפריל 1757 קבעה ה-Niedersächsische Landschulordnung את לימודי החובה בבית הספר של כל הילדים בסקסוניה-לאוונבורג.[25] ג'ורג' השלישי עלה ב-1760 ואישר את כל החוקים, החוקה וה-Ritter-und-Landschaft של Saxe-Lauenburg על ידי צו שהוצא בארמון סנט ג'יימס ב-21 בינואר 1765.[22] בשנת 1794 תרם ג'ורג' השלישי תגמולים שנתיים למיטב המורים בסקסוניה-לאוונבורג.[26]

עידן נפוליאון

סמל סקסוניה-לאוונבורג לאחר 1866. זרועות אלה משנות את הגרסה הדנית, וכוללות ראש סוס זהוב על אדום. פרוסיה הוסיפה גבול בשחור ולבן, הצבעים הרשמיים שלה, והראתה את ראש הסוס בכסף.

הדוכסות נכבשה על ידי כוחות צרפתים מ-1803 עד 1805,[2] לאחר מכן עזבו כוחות הכיבוש הצרפתיים במערכה נגד אוסטריה. כוחות הקואליציה הבריטית, השוודית והרוסית כבשו את סקסוניה-לאוונבורג בסתיו 1805 בתחילת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית (1805–1806). בדצמבר, הקיסרות הראשונה ויתרה על סקסוניה-לאוונבורג, שבה כבר לא החזיקה, לממלכת פרוסיה, שכבשה אותה בתחילת 1806.

כאשר ממלכת פרוסיה (לאחר שפנתה נגד צרפת כחלק מהקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית) הובסה בקרב ינה-אאורשטדט (11 בנובמבר 1806), כבשה צרפת מחדש את סקסוניה-לאוונבורג. היא נשארה תחת כיבוש צרפתי עד ה-1 במרץ 1810, כאשר רובה סופחה לממלכת וסטפאליה, מדינת חסות צרפתית. שטח קטן עם 15,000 תושבים נותר שמור למטרותיו של נפוליאון. ב-1 בינואר 1811 סופחה רוב הדוכסות לשעבר (פרט ל-Amt Neuhaus וה-Marschvogtei, שנותרו עם וסטפאליה) לקיסרות הצרפתית הראשונה.[2]

לאחר נפוליאון

לאחר מלחמות נפוליאון, סקסוניה-לאוונבורג שוחזרה כדומיניום של הנובר בשנת 1813.[2] קונגרס וינה הקים את סקסוניה-לאוונבורג כמדינה חברה בקונפדרציה הגרמנית. בשנת 1814 ממלכת הנובר החליפה את סקסוניה-לאוונבורג בעד פריזיה המזרחית הפרוסית. ב-7 ביוני 1815, לאחר 14 חודשים תחת שלטונה, העניקה פרוסיה את סקסוניה-לאוונבורג לשוודיה, וקיבלה את פומרניה השוודית לשעבר בתמורה, עם זאת, שילמה בנוסף 2.6 מיליון טאלרים לדנמרק, כדי לפצות את דנמרק על אובדנה של נורווגיה.[27] דנמרק זכתה בשטח הדוכסי הזה מצפון לאלבה, שנשלט כעת באיחוד אישי על ידי בית אולדנבורג הדני,[2] משוודיה, ובכך פיצה שוב את התביעות הדניות לפומרניה השוודית. ב-6 בדצמבר 1815 הוציא פרדריק השישי, מלך דנמרק את חוק ההגבלה שלו (Versicherungsacte) המאשר את החוקים הנתונים, את החוקה ואת ה-Ritter-und-Landschaft של Saxe-Lauenburg.[22] ב-1816 השתלט הממשל שלו על הדוכסות.[2]

במהלך מלחמת שלזוויג הראשונה (1848–1851), מנע ה-Ritter-und-Landschaft כיבוש פרוסי על ידי בקשת חיילים מהנובר ככוחות כיבוש לשמירה על שלום מטעם הקונפדרציה הגרמנית.[2] בשנת 1851 הוחזר פרדריק השביעי, מלך דנמרק כדוכס סקסוניה-לאוונבורג.[2] כוחות פרוסים ואוסטריים פלשו לדוכסות במהלך מלחמת שלזוויג השנייה. על פי הסכם וינה (1864), כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק התפטר מתפקיד הדוכס ומסר את הדוכסות לפרוסיה ואוסטריה.[2] לאחר שקיבלה פיצוי כספי של 300,000 פאונד, ויתרה אוסטריה על תביעתה כלפי סקסוניה-לאוונבורג על ידי אמנת גאשטיין באוגוסט 1865.[2] ה-Ritter-und-Landschaft הציע אז את כס הדוכס לווילהלם הראשון, מלך פרוסיה. בספטמבר של אותה שנה, הוא קיבל ושלט בדוכסות באיחוד אישי.[2] וילהלם מינה את נשיא פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, לשר לענייני סקסוניה-לאוונבורג. ב-1866 הצטרפה סקסוניה-לאוונבורג לקונפדרציה הצפון-גרמנית.[2] עם זאת, הקולות שלה בבונדסראט נספרו יחד עם אלה של פרוסיה.

בשנת 1871, סקסוניה-לאוונבורג הייתה אחת המדינות שהרכיבו את גרמניה המאוחדת.[2] עם זאת, ב-1876 החליטו הממשלה הדוכסית וה-Ritter-und-Landschaft לפזר את הדוכסות עם תוקף ב-1 ביולי 1876.[2] השטח שלה שולב בפרובינציית שלזוויג-הולשטיין כמחוז הרצוגטום לאוונבורג, כלומר דוכסות לאוונבורג.

דוכסי סקסוניה-לאוונבורג

בית אסקניה (1296–1689)

ספירת הדוכסים כוללת את הדוכסים האסקנים הקודמים ברנרד הראשון, בנו אלברט הראשון, ובניו ששלטו במשותף יוהאן הראשון ואלברט השני, כולם שלטו בדוכסות הסקסית לפני חלוקתה לסקסוניה-לאונובורג וסקסוניה-ויטנברג.

  • אריך הראשון 1296–1303 שלטון משותף, ולאחר מכן שלט עד 1360 בסקסוניה-ברגדורף, שפוצלה מסקסוניה-לאוונבורג
  • יוהאן השני 1296–1303 שלטון משותף, ולאחר מכן שלט עד 1321 בסקסוניה-ראצבורג, שפוצלה מסקסוניה-לאוונבורג
  • אלברכט השלישי 1296–1303 שלטון משותף, ולאחר מכן שלט עד 1308 בסקסוניה-ראצבורג, שפוצלה מסקסוניה-לאוונבורג, מת ללא יורשים ואריק הראשוך ירש את חלקו

בשנת 1303 חילקו האחים את הירושה ביניהם, אולם רק לשני אחים היו יורשים שיצרו את ענפי ברגדורף-מלן וראצבורג-לאוונבורג.

ענף ברגדורף-מלן

בתחילה נקרא סקסוניה-מלן, עם זאת, השם שונה בעקבות פריסה טריטוריאלית מחדש הכוללת חלקים מחלקו של אלברכט השלישי ב-1321.

  • 1303–1322: יוהאן השני (*בערך 1275–1322*), שלט לבדו בברגדורף-מלן, נאבק על תואר הנסיך הבוחר מסקסוניה עם בן דודו רודולף הראשון, דוכס סקסוניה-ויטנברג ב-1314
  • 1322–1343: אלברכט הרביעי (*?–1343*), בנו של הקודם.
  • 1343–1356: יוחנן השלישי (*?–1356*), בנו של הקודם.
  • 1356–1370: אלברכט החמישי (*?–1370*), אחיו של הקודם.
  • 1370–1401: אריך השלישי (*?–1401*), אחיו של הקודם.

בשנת 1401 נכחד הענף המבוגר ולאוונבורג הצטרפה מחדש לקו רצבורג-לאוונבורג.

קו רצבורג-לאוונבורג

בתחילה נקרא סקסוניה-ברגדורף-לאוונבורג, עם זאת השם שונה לאחר פריסה טריטוריאלית מחדש לאחר שירש את חלקו של אלברכט השלישי.

  • 1303–1338: אריך הראשון (*?–1360*), התפטר ב-1338.
  • 1338–1368: אריך השני (*1318/1320–1368*), בנו של הקודם.
  • 1368–1412: אריך הרביעי (*1354–1411/1412*), בנו של הקודמים, שלט במשותף עם בניו אריק החמישי וברנרד השני מאז 1401.[28]

בשנת 1401, הענף הצעיר ירש את לאוונבורג וחפצים אחרים של הענף המבוגר ברגדורף-מלן שנכחד.

  • 1401–1436: אריך החמישי (*?–1436*), בנו של הקודם, שלט במשותף עם אביו עד 1412, אחיו יוהאן הרביעי עד 1414 ואחיו הצעיר ברנהרד השני החל משנת 1426.
  • 1401–1414: יוהאן הרביעי (*?–1414*), אחיו של הקודם, שלט במשותף עם אביו עד 1412 ואחיו אריך החמישי.
  • 1426–1463: ברנרד השני (*1385/1392–1463*), אחיו של הקודמים, שלט במשותף עם אחיו אריק החמישי החל משנת 1426.[29]
  • 1463–1507: יוהאן החמישי (*1439–1507*), בנו של הקודם.[30]
  • 1507–1543: מגנוס הראשון (*1488–1543*), בנו של הקודם.
  • 1543–1571: פרנץ הראשון (*1510–1581*), בנו של הקודם, התפטר לטובת בנו מגנוס השני.[31]
  • 1571-74: מגנוס השני (*1543–1603*), בנו של הקודם.[32]
  • 1574–1581: פרנץ הראשון (*1510–1581*), עלה מחדש על כס המלכות, והחליף את בנו מגנוס השני.
  • 1581-88: מגנוס השני (*1543–1603*), בנו של הקודם, שלט במשותף עם אחיו מוריץ ופרנץ השני, מגנוס התפטר ב-1588.
  • 1581-1612: מוריץ (*1551–1612*), שלט במשותף עם אחיו מגנוס השני (עד 1588) ופרנץ השני.
  • 1581–1619: פרנץ השני (*1547–1619*), שלט במשותף עם אחיו מגנוס השני (עד 1588) ומוריץ (עד 1612).[33]
  • 1619–1656: אוגוסט (*1577–1656*), בנו של הקודם.[34]
  • 1656–1665: יוליוס היינריך (*1586–1665*), אחיו של הקודם.[35]
  • 1665–1666: פרנץ ארדמן (*1629–1666*), בנו של הקודם.
  • 1666–1689: יוליוס פרנץ (*1641–1689*), אחיו של הקודם.[36]

בית ולף (1689–1803)

במשך 113 שנים נשלטה הדוכסות על ידי בני בית ולף. עם זאת, רק ב-1728 הקיסר קרל השישי אישר לג'ורג' השני אוגוסטוס את השליטה בסקסוניה-לאוונבורג, ולבסוף נתן לגיטימציה לוולפים כדוכסים.

בית בראונשווייג-לינבורג-צלה (1689–1705)

  • 1689–1705: גאורג וילהלם ; גם נסיך בראונשווייג ולינבורג (צלה), בתואר גם דוכס בראונשווייג ולינבורג.

בית הנובר (1705–1803)

מלחמות נפוליאון (1803–1814)

בית אולדנבורג (1815–1864)

במשך כמעט חמישים שנה, משנת 1815, הייתה סקסוניה-לאוונבורג בתוך הקונפדרציה הגרמנית, ובאוניה פרסונלית עם ממלכת דנמרק:

ענף ראשי (1815–1863)

ענף גליקסבורג (1863–1864)

  • 1863–1864: כריסטיאן השני; גם מלך דנמרק (1863–1906, בתור כריסטיאן התשיעי) ודוכס שלזוויג-הולשטיין.

בית הוהנצולרן (1865–1876)

במשך 12 שנים נשלטה סקסוניה-לאוונבורג באוניה פרסונלית עם פרוסיה, במסגרת הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1867–1871). בשנת 1871 הפכה סקסוניה-לאוונבורג למדינה המרכיבה את הקיסרות הגרמנית.

שלטון תלוי (1876–הווה)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוכסות סקסוניה-לאוונבורג בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ בית וטין גם אימץ את הסמל הזה כשזכה בדוכסות סקסוניה-ויטנברג, וזו הסיבה שהם מופיעים בשלטי אצולה של מדינות רבות (לשעבר) שנשלטו על ידי וטין.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 "LAUENBURG", in: Encyclopædia Britannica: 29 vols., 111910–1911, vol. 16 'L to Lord Advocate', p. 280.
  3. ^ 3.0 3.1 Cordula Bornefeld, "Die Herzöge von Sachsen-Lauenburg", in: Die Fürsten des Landes: Herzöge und Grafen von Schleswig, Holstein und Lauenburg [De slevigske hertuger; German], Carsten Porskrog Rasmussen (ed.) on behalf of the Gesellschaft für Schleswig-Holsteinische Geschichte, Neumünster: Wachholtz, 2008, pp. 373-389, here p. 375. מסת"ב 978-3-529-02606-5
  4. ^ Elisabeth Raiser, Städtische Territorialpolitik im Mittelalter: eine vergleichende Untersuchung ihrer verschiedenen Formen am Beispiel Lübecks und Zürichs, Lübeck and Hamburg: Matthiesen, 1969, (=Historische Studien; vol. 406), p. 90, simultaneously: Hamburg, Univ., Diss., 1969.
  5. ^ Elisabeth Raiser, Städtische Territorialpolitik im Mittelalter: eine vergleichende Untersuchung ihrer verschiedenen Formen am Beispiel Lübecks und Zürichs, Lübeck and Hamburg: Matthiesen, 1969, (=Historische Studien; vol. 406), pp. 90seq., simultaneously: Hamburg, Univ., Diss., 1969.
  6. ^ Elisabeth Raiser, Städtische Territorialpolitik im Mittelalter: eine vergleichende Untersuchung ihrer verschiedenen Formen am Beispiel Lübecks und Zürichs, Lübeck and Hamburg: Matthiesen, 1969, (=Historische Studien; vol. 406), p. 137, simultaneously: Hamburg, Univ., Diss., 1969.
  7. ^ However, today's State of Germany named Lower Saxony comprises only small fringes of Lauenburgian Lower Saxon territory, to wit: its areas south of the river Elbe, such as:
    i) the Land of Hadeln
    ii) a tract of land along the southern Elbe bank, the Marschvogtei, connecting from Marschacht to the Amt Neuhaus
    iii) the Amt Neuhaus.
  8. ^ The addition in edged brackets not in the original. In the German original: "... auch die Höltzung für des Fürstenthumbs Niedersachsen Kern und Brunquell zu achten." Generaldisposition of Julius Francis, 1659.
  9. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 14.
  10. ^ 10.0 10.1 Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 16.
  11. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 18.
  12. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 21.
  13. ^ Cordula Bornefeld, "Die Herzöge von Sachsen-Lauenburg", in: Die Fürsten des Landes: Herzöge und Grafen von Schleswig, Holstein und Lauenburg [De slevigske hertuger; German], Carsten Porskrog Rasmussen (ed.) on behalf of the Gesellschaft für Schleswig-Holsteinische Geschichte, Neumünster: Wachholtz, 2008, pp. 373-389, here p. 381. מסת"ב 978-3-529-02606-5
  14. ^ 14.0 14.1 Cordula Bornefeld, "Die Herzöge von Sachsen-Lauenburg", in: Die Fürsten des Landes: Herzöge und Grafen von Schleswig, Holstein und Lauenburg [De slevigske hertuger; German], Carsten Porskrog Rasmussen (ed.) on behalf of the Gesellschaft für Schleswig-Holsteinische Geschichte, Neumünster: Wachholtz, 2008, pp. 373-389, here p. 380. מסת"ב 978-3-529-02606-5
  15. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 25.
  16. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 27.
  17. ^ Cordula Bornefeld, "Die Herzöge von Sachsen-Lauenburg", in: Die Fürsten des Landes: Herzöge und Grafen von Schleswig, Holstein und Lauenburg [De slevigske hertuger; German], Carsten Porskrog Rasmussen (ed.) on behalf of the Gesellschaft für Schleswig-Holsteinische Geschichte, Neumünster: Wachholtz, 2008, pp. 373–389, here p. 379. מסת"ב 978-3-529-02606-5
  18. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 15.
  19. ^ 19.0 19.1 Cordula Bornefeld, "Die Herzöge von Sachsen-Lauenburg", in: Die Fürsten des Landes: Herzöge und Grafen von Schleswig, Holstein und Lauenburg [De slevigske hertuger; German], Carsten Porskrog Rasmussen (ed.) on behalf of the Gesellschaft für Schleswig-Holsteinische Geschichte, Neumünster: Wachholtz, 2008, pp. 373–389, here p. 382. מסת"ב 978-3-529-02606-5
  20. ^ 20.0 20.1 Cordula Bornefeld, "Die Herzöge von Sachsen-Lauenburg", in: Die Fürsten des Landes: Herzöge und Grafen von Schleswig, Holstein und Lauenburg [De slevigske hertuger; German], Carsten Porskrog Rasmussen (ed.) on behalf of the Gesellschaft für Schleswig-Holsteinische Geschichte, Neumünster: Wachholtz, 2008, pp. 373-389, here p. 383. מסת"ב 978-3-529-02606-5
  21. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 41.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 66.
  23. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 96.
  24. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 47.
  25. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 49.
  26. ^ Johann Friedrich Burmester, Beiträge zur Kirchengeschichte der Herzogthums Lauenburg, Ratzeburg: author's edition, 1832, p. 51.
  27. ^ Pommern, Werner Buchholz (ed.), Werner Conze, Hartmut Boockmann (contrib.), Berlin: Siedler, 1999, pp. 363 seq. מסת"ב 3-88680-272-8
  28. ^ His wife was Sophia of Brunswick and Lunenburg (Wolfenbüttel) and they had Catharina of Saxe-Lauenburg (mar. Henry IV, Duke of Mecklenburg-Schwerin) as daughter.
  29. ^ His wife was Adelheid of Pomerania and they had Sophie of Saxe-Lauenburg (*before 1428-1473*) as daughter, married to Gerhard VII, Duke of Juliers.
  30. ^ His wife was Dorothea of Brandenburg (c. 1446 – March 1519, daughter of Frederick II, Elector of Brandenburg). Their children were Eric of Saxe-Lauenburg (1472 - 20 October 1522, as Eric I Prince-Bishop of Münster, as II Prince-Bishop of Hildesheim) and Sophia of Saxe-Lauenburg (mar. in ca. 1420, d. 1462, mother of Eric II, Duke of Pomerania).
  31. ^ He married on 8 February 1540 Sybille of Saxe-Freiberg (Freiberg, 2 May 1515 - 18 July 1592, Buxtehude), daughter of Henry IV of Saxe-Wittenberg. Their children were Henry of Saxe-Lauenburg (as Henry II Prince-Bishop of Osnabrück, as III Prince-Archbishop of Bremen and as IV Prince-Bishop of Paderborn), Sidonia Katharina of Saxe-Lauenburg (mar. with Wenceslaus III Adam, Duke of Cieszyn) and Ursula of Saxe-Lauenburg-Ratzeburg (mar. with Henry, Duke of Brunswick and Lunenburg (Dannenberg)).
  32. ^ His wife was Sophia of Sweden.
  33. ^ Francis' wife was Mary of Brunswick and Lunenburg (Wolfenbüttel) (1566-1626, daughter of Julius, Duke of Brunswick and Lunenburg (Wolfenbüttel)) and they had daughters Juliane of Saxe-Lauenburg (26 December 1589 - 1 December 1630, mar. 1 August 1627), married to Friedrich, Duke of Schleswig-Holstein-Sonderburg-Norburg, and Sophie Hedwig of Saxe-Lauenburg (24 May 1601 - 1 February 1660, mar. 23 May 1624) with Philipp, Duke of Schleswig-Holstein-Sonderburg-Glücksburg.
  34. ^ His wife was Elisabeth Sophie of Holstein-Gottorp, daughter of John Adolf, Duke of Holstein-Gottorp. Their daughter was Anna-Elisabetha of Saxe-Lauenburg (23 August 1624 - 1688, mar. 2 April 1665), wife of William Christoph, Landgrave of Hesse-Homburg.
  35. ^ He married three times: 1) Anne of Ostfriesland, 2) on 27 February 1628 Elisabeth Sophia of Brandenburg (13 July 1589–24 December 1629), daughter of John George, Elector of Brandenburg and mother of Duke Francis Erdmann, and 3) on 18 August 1632 Anna Magdalene, Baroness Popel von Lobkowitz (d. 7 September 1668), the only to ascend with him to the throne on 18 January 1656. She was mother of Duke Julius Francis.
  36. ^ His wife was Hedwig of Palatine Sulzbach (15 April 1660 - 23 November 1681; daughter of Christian Augustus, Count Palatine of Sulzbach) and they had Anna Maria Franziska of Saxe-Lauenburg and Sibylle Auguste of Saxe-Lauenburg as daughters.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35403960דוכסות סקסוניה-לאוונבורג

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דוכסות_סקסוניה-לאוונבורג&oldid=2201906"