הגטו היהודי בוונציה
 |
הגטו היהודי בוונציה (באיטלקית: Ghetto Ebraico di Venezia) הוא אזור ברובע קאנארג'ו בעיר ונציה שבאיטליה. מאז המאה ה-16 שימש הגטו כאזור מגורים ליהודי ונציה. הגטו הוא רובע המגורים היהודי מהעתיקים בעולם הקיימים עד ימינו, והמונח "גטו" ששימש לתיאור שכונה יהודית נגזר משמו האיטלקי של הרובע.
השם גטו
מקורו של השם אינו ידוע במלואו, אך הוא נובע כנראה מכך שבסמוך לגטו היה בית יציקה (באיטלקית: ג'טו). האפיפיור פיוס הרביעי השתמש בשנת 1562 בפעם הראשונה במילה גטו לתיאור רובע יהודי סגור. מאוחר יותר השתרש כינוי זה בשפה ומאז הפך למונח רווח לכל רובעי היהודים באירופה ובעקבות כך לכינוי לרובעי מיעוטים בכלל.
היסטוריה
כבר במאה החמישית והשישית לספירה חיו יהודים בוונציה, אך רק כסוחרים, ללא אפשרות להתאזרח. במאה ה-14 הייתה העיר במצב כלכלי גרוע, עקב מלחמות עם ורונה וג'נובה (1350–1355). בעקבות זאת הוחלט לאפשר התיישבות סוחרים ומלווים בריבית יהודים. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים לרובע מיוחד, שהיה פחוּת ערך בוונציה. בסמוך לרובע שכנו בית סוהר וכן בתי יציקה.
בשנת 1516 אוכלס השטח הראשון של הגטו, שכונה Ghetto nuovo (הגטו החדש), וגרו בו כ-700 יהודים איטלקים וגרמנים. בשנת 1541 נוסף המתחם Ghetto Vecchio (הגטו הישן), וה"הגטו החדש ביותר" (Ghetto Novissimo), נוסף בשנת 1633. אוכלוסיית הגטו מנתה כ-700 נפש בשנת הקמתו, וכ-5,000 נפש בעת שגשוגו בשנת 1630. במשך 250 שנה, עד כיבוש העיר על ידי נפוליאון בשנת 1797, שאז הותר שוב ליהודים לגור בכל תחום ונציה, היה הגטו המקום היחיד שבו הותר להם להתגורר בעיר. עם סיום ההפרדה של היהודים, הם השתלבו במערך האזרחי וכשוונציה הכריזה על עצמאותה מעול הכיבוש האוסטרי ב-1848, כיהנו יהודים רבים כשרים בממשלתו של דניאלה מנין (אנ'). בשנת 1938 חיו בוונציה 1,200 יהודים.
בזמן הרפובליקה של סאלו, הוצאה פקודה שעל היהודים להתייצב בתחנת המשטרה עם ציודם על מנת להשלח למקומות ריכוז. מרבית היהודים לא התייצבו במשטרה והסתתרו אצל מכרים לא-יהודים, בעיקר באזורים הכפריים. רוב היהודים שנתפסו על ידי הגרמנים היו אלה שנשארו בבתיהם. בשנים 1943–1944 נשלחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מבית האבות וחולים מבית החולים לחולי נפש בעיר. הרב של הקהילה, הרב אדולף אוטולונגי, גורש ונרצח. בסוף המלחמה נותרו בעיר 560 יהודים.
החיים בגטו
יחד עם ההכרזה על הקמת הגטו הוגבלו חיי היהודים בסדרה של תקנות. היהודים הורשו לצאת מהגטו רק משעת צלצול הפעמונים בבוקר בבזיליקת סן מרקו ועד חצות הלילה. היציאה והכניסה לגטו הייתה משני שערים, הניתנים לזיהוי עד היום, בפיקוחם של ארבעה שומרים נוצרים, שמשכורתם שולמה מקופת הקהילה היהודית. המלווים בריבית הורשו לצאת העירה רק לשעות אחדות, ובתנאי שישאו טלאי צהוב על גלימותיהם, ובהמשך הומרה החובה בנשיאת כובע צהוב ואחר כך אדום. אולם למלווים היו תחבולות רבות להסרת הסימנים בהיותם בריאלטו, המרכז המסחרי של העיר, ולא הייתה אכיפה של תקנה זו. בנוסף, היהודים הורשו לעסוק רק במקצועות מוגדרים: רופאים (שהיו חופשיים לצאת ולבוא), מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, בעגה מקומית "strazzarioli".
למרות המגבלות שהוטלו על היהודים בגטו היו החיים היהודים בעיר תוססים ומעניינים. היהודים בנו שבעה בתי כנסת ובתי מדרשות אחדים, מהם מפוארים ובעלי ערך ארכיטקטוני ואומנותי. בגטו חיו ופעלו רבנים בעלי שם, ובהם רבי יהודה אריה ממודינה, רבי שמחה לוצאטו, רבי משה זכות ועוד.
בגטו היו גם מוסדות תרבות רבים: תיאטרון, אקדמיה למוזיקה, סלוני הופעה של סופרים וחנויות ספרים. בגטו אף הוקם בית הדפוס העברי הראשון. אפשר להבחין בבנין מפואר ב-Corte dei Barucchi[1] ששימש בימי הגטו אכסניה ובית חולים והיום הוא המרכז הקהילתי של קהילת ונציה. רחוב אחר נקרא עד היום Calle del Forno על שם המאפייה שבו, ובנוסף אליה התקיימה גם מאפיית מצות[2].
מבנה ואוכלוסיית הגטו
בהתחלה גרו בגטו יהודים ממוצא איטלקי וגרמני, כשהדומיננטיות הייתה של יוצאי גרמניה. יהודים איטלקים, בעיקר ממרכז איטליה ודרומה, ביניהם יבואנים, סוכני אוניות וסטודנטים, עדיין המשיכו לגור בעיר עצמה. בשנת 1541 הגיעו לעיר יהודים מהלבנט, בחלקם סוחרים עשירים שבאו מהאימפריה העות'מאנית. כמו כן, הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל. בעקבותיהם הורחב שטח הגטו, וכן הוקצו לו מעט שטחים ירוקים. המהגרים מהלבנט חויבו לשאת את סימני ההיכר של היהודים, אך הורשו לעסוק בכל עיסוק אפשרי.
רבי יהודה אריה ממודנה מתאר כך את המהגרים החדשים: מתפללים בנוסח הטורקים, הגברים לובשים תרבושים, הנשים לובשות בגדים יקרים, מקושטות ביהלומים יקרים ונושאות כובע מלא באבנים יקרות. הייתה להם הופעה שונה מהיהודים האשכנזים שהגיעו לעיר קודם לכן.
בשל מגבלת המקום בגטו וריבוי תושביו, הבניינים נבנו לגובה חריג בנוף, לעיתים עד תשע קומות. בתי המגורים הללו בולטים בגובהם בוונציה עד היום. ארובות ההסקה בנויות מחוץ למסגרת המבנה, וזאת על מנת למנוע שרפות תופעה שהייתה נפוצה בגטו. בבתים נבנו גם מדרגות בעלות צורה מיוחדת[3]. ריצוף הרחוב נעשה מאבנים קלות במיוחד שיובאו ממחצבה מיוחדת.
כמו בכל ונציה, הבנייה כיום בגטו מבוצעת תחת פיקוח הדוק של השלטונות, וכל חריגה גוררת סנקציות חריפות. בין השאר קיימת הוראה ששלד בניין, יהיה גובהו אשר יהיה, יהיה בנוי רק מקורות עץ וזאת על מנת למנוע נטייה של המבנה, שיסודותיו הם קורות עץ, השקועות בלגונה של ונציה. בגטו יש רק מעלית אחת, שנבנתה בשנים האחרונות[4].
אתרי הגטו
במרכז הגטו, בשכונת "הגטו החדש" כיכר רחבת ידיים עם באר. בבאר תבליט של אריה, שהוא הסמל של שבט יהודה (בניגוד לאריה של סן מרקו, שהוא סמל ה"קדוש" המגן של ונציה). בגטו ישנם חמישה בתי כנסת עתיקים, ששניים מהם עודם פועלים. בתחום הגטו פועל כיום מוזאון וכן בית אבות יהודי, מוסדות חינוך זעירים, ומרכז קהילתי המצוי במבנה מרשים שהיה בעבר המרכז הציבורי, וכלל בעבר בית חולים ואכסניה למבקרים.
בתי הכנסת הם האתרים המרשימים ביותר בגטו. קווי האופי המיוחדים של בתי הכנסת הם:
- במטרה לנצל באופן מרבי את השטח, המבנה אינו נושא אופי סימטרי: לעיתים צורת מלבן ולעיתים צורת טרפז. עזרת הנשים נבנתה בגלריה בקומה השנייה ולא במבנה נפרד.
- ארון הקודש בנוי כלפי חוץ, במטרה לנצל את השטח ומחשש לשריפות.
- חזית בתי הכנסת מחולקת לחמישה חלקים, אולי רמז לחמישה חומשי תורה.
- הבימה בבית הכנסת מוצבת בסוף בית הכנסת, ולא במרכז כמקובל. כך הושג יתרון אקוסטי, כשקולות החזן ובעל הקורא נשמעים היטב לקהל ברחבי בית הכנסת.
במאה ה-17, ימי הזוהר של הגטו, היו בו שלושה עשר מקומות תפילה. אולמות בתי כנסת היו חמישה בלבד והם קיימים עד היום: בגטו נואובו: בית הכנסת הגרמני הגדול, קנטון והאיטלקי. בגטו וקיו היו שניים: הפוננטיני דהיינו המערבי, ספרדי-פורטוגלי והלוונטיני, כלומר המזרחי. בקומת הקרקע של בית הכנסת הלוונטיני נוסף הריהוט של בית כנסת לוצאטו שנהרס. בית כנסת זה שימש גם כתלמוד תורה לילדים היהודיים בעיר.
יהודי איטליה נהגו לבנות סוכה אחת עבור בני הקהילה ליד בית הכנסת. בסיום תפילת ערבית, נכנסו לסוכה, עשו קידוש, נטלו ידיים ובירכו ברכת המוציא על לחמנייה מיוחדת. לאחר מכן המשיכו את הסעודה בבתים. סוכה ישנה בת 200 שנה נמצאת כיום במוזיאון יהדות איטליה בירושלים. על דפנותיה צוירו חלונות רחבים שבתוכם מראות הקשורים לסיפור יציאת מצרים.
היום הגטו משמש כמרכז הציבורי של יהודי ונציה, אף על פי שרובם אינם גרים בו: בתי הכנסת מצויים בו, וכן מוסדות הקהילה ובעיקר מוסדות חינוך יהודיים, בהם נמצאים ילדים מגיל הגן עד גיל הבר-מצווה. כן מצויות בו שתי מסעדות כשרות, בשרית וחלבית. בנוסף, יש גן ילדים של חב"ד[5]. בכיכר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה.
חכמי הגטו
- דון יצחק אברבנאל הגיע לוונציה בשנת 1503. הוא שהה בעיר חמש שנים בלבד. אך הספיק להטביע בה את חותמו בתור בעל תבונה מדינית. זמן קצר לאחר בואו, דון אברבנאל הגיש למועצת העשרה, שליטי העיר, תוכנית להסדרת סחר הבשמים. בעקבות כך עלתה קרנו של אברבנאל בעיני שליטי העיר, שאף הלכו אחרי ארונו בהלווייתו בשנת 1508, למרות שנקבר בפדובה, שכן קבורת יהודים עדיין הייתה אסורה באותה תקופה באיי ונציה.
- רבי שמואל יהודה קצנלבוגן (1597-1521) שימש כדיין, כראש ישיבה וכרבה הראשי של ונציה במשך כ-50 שנה.
- רבי יהודה אריה ממודנה (1571-1648) הוא הרב המפורסם ביותר של הקהילה היהודית בוונציה. הוא חי בתקופת הזוהר של הקהילה במאה ה-17. הוא חיבר את הספר "תולדות מנהגי היהודים" (Historia de' riti hebraici ) אשר נפוץ באוניברסיטאות באירופה ונתן ללומדיהם מושג על היהדות. בהקדמה לספרו הוא כותב כי המניע לחיבורו היה הסקרנות שמגלה העילית האינטלקטואלית הצרפתית והאנגלית בתרבות היהודית, בניגוד למספר הקטן באופן יחסי של ונציאנים המגלים בה עניין.
- שרה קופיו סולם (1592–1641), סופרת ומשוררת, בעלת סלון ספרותי נחשב, מקורבת ליהודה אריה ממודנה,
- רבי עזריה פיגו (1647-1579) - נולד בוונציה. שימש כדרשן בבתי הכנסת בעיר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Francesca Brandes, Venice and Environs Jewish Itineraries , Marsilio Regione del Veneto, 1997.
- לוצ'יאנו טאס, יהודי איטליה , תל אביב: ספרית מעריב, 1978.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גטו ונציה |
אתר האינטרנט הרשמי של הגטו היהודי בוונציה- אתר רשמי של הקהילה היהודית בוונציה
- אתר הגטו היהודי (במרכז התמונה אפשר להבחין בכיכר המרכזית של הגטו - בגטו הישן).
- סיפורה של אשה יהודיה מהמאה השבע עשרה, מאמר ביקורת בעברית מאת חוקר יהדות איטליה ד"ר יעקב לאטס, במוסף 'שבת' של מקור ראשון, טבת תשע"א
- The Venice Center for International Jewish Studies - פתיחת מרכז מחקר יהודי לגטו לקראת חגיגות 500 שנה לגטו בשנת 2006
- מנחם גנץ, ונציה: גונדולות, פסטיבל מסכות וגם בתי כנסת, באתר ynet, 17 בפברואר 2010
סביונה מאנה, בוונציה מציינים 500 שנה להקמת הגטו ומתעקשים: לא נועד להפלות יהודים, באתר הארץ, 15 ביולי 2016
הערות שוליים
- ^ על שם משפחת ברוך.
- ^ שלט מאפיית המצות מצוי עד היום על אחד מבתי הגטו.
- ^ דוגמה: מדרגות לולייניות מיוחדות במבנה ליד בית הכנסת הספרדי - בסימטה הקרויה Scale Matte (המדרגות המשוגעות)
- ^ זו מעלית הידראולית, הפועלת על לחץ שמן ואינה זקוקה לחדר בגג ומפעילה על הקרקע לחץ נמוך יותר.
- ^ Jewish Venice - Venice Ghetto & Chabad: All you need to know, Jewish Venice (באנגלית אמריקאית)
הגטו היהודי בוונציה37994570Q649030