ג'ון הוקווד
 | |
| "מצבת הפרש לזכרו של ג'ובאני אקוטו" מאת אוצ'לו. פרסקו מאת פאולו אוצ'לו בכנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה |
ג'ון הוקווד (באנגלית: John Hawkwood; באיטלקית: Giovanni Acuto או Giovanni d'Acuto (ג'ובאני "החד"); בצרפתית: Jean Haccoude; 1320 לערך – 17 במרץ 1394) היה אביר עצמאי ממוצא אנגלי, שודד דרכים, קונדוטיירי (מפקד צבאי שכיר חרב) ומנהיגה של מיליציה סדירה למחצה של שכירי חרב שנקראה "החבורה הלבנה", שהשכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר. בעיקר פעל בשירותיהן של מדינות איטליה המפולגות, כאשר לחם במלחמות מדינת האפיפיור נגד בית ויסקונטי ולהפך, לצד פיזה נגד הרפובליקה של פירנצה ולהפך ובשירות שליטים אחרים, כאשר הסעיף הקבוע היחיד בחוזהו היה שאינו נלחם נגד מלך אנגליה. במותו, לאחר 35 שנות שירות, נקבר בכבוד רב בקתדרלה של פירנצה ודמותו הונצחה בפרסקו על ידי פאולו אוצ'לו[1]. "סיפורו של האביר", מתוך "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, מבוסס על דמותו[2], באופן פארודי, כיוון שהוקווד לא מימש את האידיאלים של האבירות אלא בז להם[3].
תולדות חייו
שנים ראשונות
הוקווד היה בנו השני של בעל אחוזה זעירה, בורסקאי אמיד מאסקס. משנפטר האב, ירש אחיו הבכור של הוקווד את כל הנחלה והותירו ללא הכנסות. לא קיימים מקורות היסטוריים לימי בחרותו אך קיימות אגדות כיצד היה הוקווד לחייל מקצועי. הוא הוקדש לאבירות על ידי אדוארד השלישי, מלך אנגליה או על ידי בנו, אדוארד, הנסיך השחור, עקב לחימתו לצד הכתר האנגלי בצרפת במסגרת מלחמת מאה השנים. שירותו בצבא הכתר הסתיים עם חתימת הסכם ברטיני ב-1360.
הוקווד עבר לדוכסות בורגונדיה וחבר לאחת מקבוצות ה"חבורות החופשיות" (בצרפתית: Grandes compagnies, "חבורות גדולות", או Tard venus, "המאחרים"), שילוב של שודדי דרכים, אבירים וחיילים פליטי צבאות שונים שהתפרקו עם תום השלב הראשון של מלחמת מאה השנים, שהשכירו עצמם כשכירי חרב לשליטים מקומיים למטרות קרב ופשיטה. הוקווד נזכר לראשונה כמפקד אחת החבורות (כנופיות) בעת המצור על אביניון ב-1361 כנגד האפיפיור אינוקנטיוס השישי.
החבורה הלבנה
החל מ-1362 מוזכר הוקווד כאיש "החבורה הלבנה" (באיטלקית: Compagnia Bianca del Falco) ומ-1365 כמפקדה. החבורה הייתה "חבורה חופשית" גדולה, שהורכבה מחיילים מגרמניה ואנגליה ונקראה גם "חבורת האנגלים" (Compagnia degli Inglesi). שמה של החבורה נבע מצבעם הבהיר של שיריוני הלוחמים ומגניהם שהיו ממורקים, מלוטשים ומבהיקים ומצבען הלבן של גלימותיהם. לכל לוחם היו נושא כלים ומשרת ששימש גם כרץ שהיה מופקד על צחצוח השריון והמגן[4]. בשיאה מנתה החבורה כ-3,500 פרשים ו-2,500 רגלים.
שיטת הלחימה של החבורה התבססה על הצבת קו הסתערות (או מעל היקפי, בתלות בסוג התקיפה) מאחורי מגניהם הממורקים. בקדמת השורה נשא כל זוג לוחמים כידון כבד וארוך. הלוחמים התקדמו באיטיות, תוך זעקות קרב מפחידות וירי קשתים מאחורי השורות[4]. שיטה זו זרעה אימה בלב אויבי החבורה ויצרה מוניטין של צבא בלתי-מנוצח יותר מאשר כושרה הקרבי האמיתי. "לא היה דבר נורא יותר מאשר לשמוע את שמם של האנגלים"[5]. מוניטין זה סייע להוקווד להשיג סכומי עתק עבור שירותיו. לעיתים נהג לערוך תחרות בין יריבים, לפיה יפנה כנגד הצד שישלם לו פחות. בנוסף ללוחמה בשדה, ביצעה החבורה, ובהצלחה רבה, פשיטות-לילה על כפרים שזרעו אימה והכניסו לפושטים הכנסות נאות ביבולים, בהמות-משק וכדומה.
בשירות שליטי איטליה
ב-1362 עבר הוקווד עם החבורה הלבנה את האלפים למחוז פיימונטה, המפולג והמסוכסך. מדינות איטליה העסיקו צבאות שכירים ומפקדים שכירים כדרך שגרה וחבורות שכירות שהחליפו נאמנות בעבור תשלום היו מחזה מקובל, כמו גם חוזי אי-תקיפה בתשלום בין שליטים ומנהיגי חבורות. צבאם של שליטי המדינות כלל בדרך כלל חבורות שכירי חרב ופרוויזיונטי (provisionati), איכרים מגויסים ובראשם ניצב קונדוטיירי, מפקד שכיר[6].
החבורה הלבנה לחמה נגד מילאנו באלסנדריה, טורטונה ונובארה והחליפה נאמנויות. ב-1364 ו-1367 נלחמה בשירות הדוג'ה של פיזה ג'ובני אנג'לו "הנתעב והעריץ" נגד פירנצה ומדינת האפיפיור וב-1369 נלחמה לצד פרוג'ה נגד מדינת האפיפיור[7]. ב-1370 היה הוקווד למפקד כוחותיו של ברנבאו ויסקונטי, שליט מילאנו העריץ והאיש החזק בלומברדיה. ברנבאו היה מסוכסך עם כל ערי המדינה של איטליה וכך נלחם הוקווד נגד מעסיקיו בעבר, כגון חיל פיזה. ב-1373 עבר הוקווד לשרת את האפיפיור לתקופה של כארבע שנים, בהן נלחם עם האפיפיור ונגד ויסקונטי, פירנצה וסיינה במלחמת שמונת ה"קדושים", בסופה חזר למשרתו אצל ויסקונטי. ב-1375 פלש הוקווד בראש צבא האפיפיור לטוסקנה. כיוון שהאפיפיור התמהמה בתשלומיו, ביצעו אנשיו של הוקווד פשיטות אלימות בכפרים ובעיירות סמוך לפירנצה, כדי להרוויח את כספם ולהבאיש את ריחו של האפיפיור גרגוריוס האחד עשר. בתגובה שילמו שליטי פירנצה להוקווד וחבורתו 130,000 פלורינים על מנת שיסוב ויצא מארצם[8].
ב-1377 חזר הוקווד לפקד על החבורה הלבנה ועל צבאו של ברנבאו ויסקונטי, שהשיא לו את בתו הבלתי חוקית דונינה, שילדה לו בן ושלוש בנות. אולם ויכוח בין ברנבאו להוקווד גרם להוקווד לעזוב את מילאנו ולעבור לפירנצה.
פירנצה
עם הגיעו לפירנצה סייע הוקווד לשליטי העיר ממשפחת אלביצי (Albizzi) בדיכוי "מהפכת כפכפי העץ" (Tumulto dei Ciompi). החל מ-1377 השתקע בפירנצה בתפקיד מפקדה הצבאי. ב-1381 מינה ריצ'רד השני, מלך אנגליה את הוגווד לשגריר ארצו ברומא. ב-1387 נלחם הוקווד עבור ורונה ופדובה. הוא פלש בראש כוחות פירנצה ללומברדיה, נלחם נגד ג'אן גלאצו ויסקונטי ממילאנו ואף חצה את הנהרות אדיג'ה ואוליו, תוך שהוא מאיים לכבוש את מילאנו, אך נסוג. בזכות עמידתו בקרב הצליח הוקווד להשיג שלום בין פירנצה ומילאנו בתנאים טובים והוכרז כמי שהציל את פירנצה ושמר על עצמאותה כנגד תוקפנותה של מילאנו. הוקווד זכה לכבוד רב כגיבור, לאזרחות פיורנטינית, לפנסיה ולווילה, בה בילה את שארית חייו. כבר ב-20 באוגוסט 1393, עוד טרם מותו, הסכימה הסניורייה (מועצת העיר) של פירנצה להקים פסל שיש של הוקווד בדואומו.
הוקווד מת ב-17 במרץ וב-20 בחודש נקבר בטקס רשמי מכובד בדואומו, הקתדרלה של פירנצה, לאחר שארונו הוצב בכיכר הסיניוריה ובבפטיסטריום על מנת שהציבור יוכל לחלוק לו כבוד אחרון. לאחר כשנה ממותו הועברה גופתו, לפי בקשת ריצ'רד השני, לאנגליה והא נקבר במחוז הולדתו, אסקס.
הנצחה אמנותית ותרבותית
מצבת הפרש לזכרו של ג'ובאני אקוטו מאת אוצ'לו
בשנת 1436 יצר האמן הפלורנטיני פאולו אוצ'לו פרסקו גדול (404x732 ס"מ ללא המסגרת) בדואומו של פירנצה, הפרסקו הוזמן במאי 1433 על ידי משפחת אלביצי, חודשים ספורים לפני שאיבדו את השלטון. במאי 1436 אשרר קוזימו דה מדיצ'י את ההזמנה ומינה את אוצ'לו לבצעה.
הפרסקו מתאר בסיס שיש מונומנטלי עליו מוצב סרקופג קבורה ועליו פרש על סוס. ייתכן שפניו של הפרש מבוססים על מסכת המוות של הוקווד[9]. מסגרת הפרסקו נוספה מאוחר יותר על ידי אמן אחר. הפרסקו נקרא באיטלקית: Monumento equestre a Giovanni Acuto.
הפרסקו נודע לחשיבות בתולדות האמנות כאחת היצירות המוקדמות של אמן זה העוסקות בחקר הפרספקטיבה[10] תבנית הפרסקו וסגנונו נעשו תבנית מקובלת להצגתם של קונדוטיירי באמנות הרנסאנס.
בספרות ובקולנוע
- ב-1891 כתב ארתור קונאן דויל את הספר "החבורה הלבנה" (The White Company) המבוסס באופן רופף למדי על החבורה הלבנה שהוביל הוקווד בקרב
- בשנת 1911 כתבה מריון פולק אנייוטי (Marion Polk Angellotti) את הרומאן Sir John Hawkwood: A Tale of the White Company in Italy ("סר ג'ון הוקווד: סיפור על החבורה הלבנה באיטליה"), לאחר מכן פורסמו עוד שמונה סיפורים קצרים בנושא. כל היצירות כונסו ויצאו לאור בספר The Black Death: The Saga of Sir John Hawkwood and the Adventures of the White Company (2010) מסת"ב 978-1-928619-89-5
- ב-1985 יצא סרטו של פול ורהובן "בשר ודם" ובו מככבת דמות של מפקד-שכיר באיטליה בשם הוקווד, אך עלילת הסרט מתרחשת כביכול בשנת 1501, למעלה ממאה שנים לאחר מותו של ג'ון הוקווד ההיסטורי.
לקריאה נוספת
- Caferro, William. John Hawkwood: An English Mercenary in Fourteenth Century Italy. Baltimore: Johns Hopkins University Press. 2006. מסת"ב 0-8018-8323-7
- Saunders, Frances Stonor. Hawkwood: The Diabolical Englishman. Fontana, מסת"ב 0-571-21909-8
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה וציר זמן (באיטלקית)
- ג'ון הוקווד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ הפתיח מבוסס על ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענות, הוצאת דביר, 1995, עמ' 228–229
- ^ על צ'וסר
- ^ צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י, ספריית אופקים-עם עובד, 2007, עמוד 39
- ^ 4.0 4.1 ברברה טוכמן, ראי רחוק, עמ' 257
- ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק, עמ' 228
- ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק, עמ' 259
- ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק, עמוד 253
- ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק, עמ' 314
- ^ . 313-315 Saunders, Frances Stonor. Hawkwood: The Diabolical Englishman p
- ^ אליק מישורי, אמנות הרנסאנס באיטליה הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 עמ' 121–122 ויחידה 8 עמ' 172–173
34638007ג'ון הוקווד