דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רמב"ן סוף בא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרמב"ן בסוף פרשת בא

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות.

הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה: מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כיחשו בה' ויאמרו לא הוא. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע קל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הקל בהם ואין עמהם עונש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ.

וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול, וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה כי ידבר האלקים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים ותתקיים עם זה התורה כולה.

ולכן יאמר הכתוב במופתים 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' (שמות ח יח), להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (ט כט) למען תדע כי לה' הארץ להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין. ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו. כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.

ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון.

והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שמות יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו: (ברכות כא) אמת ויציב דאורייתא - ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים.

כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחדוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול, לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו.

וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה. ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו.

וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל בירושלמי (תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלקים בחזקה (יונה ג ח) מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול חציפא נצח לבישה (עי' ספר הערוך ערך חצף).

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כלה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות - יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם - יכריתנו ענשו. הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז, א, ושמות ו ב).

ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט, יג) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

רמב"ן, שמות יג פסוק טז

הרמב"ן בסוף פרשת בא הוא הקטע האחרון בדברי הרמב"ן בפירושו על התורה בסוף פרשת בא (שמות י"ג ט"ז). קטע זה הוא אחד מקטעי פירוש הרמב"ן המפורסמים, והוא מהווה אבן יסוד בלימודי האמונה היהודית. בתנועת המוסר ובחסידות הרבו ללמוד את דברי הרמב"ן הללו.

רבי אליהו לאפיאן היה אומר שראוי ללמוד את דברי הרמב"ן הללו פעם אחת בחודש[1].

בחסידות קרלין רואים בדברי הרמב"ן הללו יסוד למנהגם להתפלל בקול רם.

תוכן הדברים

תקציר

קיימים שלשה סוגים של כופרים, סוג אחד אינו מאמין שה' בורא ומקיים את העולם, סוג שני מאמין בקיומו של ה', אך כופר בכך שהוא יודע מה קורה בעולם הזה, סוג שלישי מאמין שה' גם יודע אך אינו משגיח על המתרחש בעולם. כאשר הקדוש ברוך הוא עושה נס לעיני אנשים רבים, מתבטלת דעת הכופרים ומוכחת האמונה בה' בידיעתו ובהשגחתו. אך כיון שאין רצונו של ה' לעשות נס לכל אדם בכל דור, לכן הוא מצווה אותנו לזכור את הניסים שעשה עמנו ולהעבירם לדורות הבאים, באמצעות מצוות שונות שאנו מקיימים. וכאשר אנו מתבוננים במצוות ומאמינים שה' עשה לנו את הניסים הגדולים והגלויים אנו מגיעים להבין שכל מה שקורה בעולם הוא נס שעושה עמנו הקדוש ברוך הוא בכל רגע ואינו מקרה או טבע.

שלשת הכופרים

החל מלידת אנוש בשנת רל"ה החלו אנשים לכפור בה'. והתחלקו הכופרים לשלש כתות:

  • כת ראשונה - כופרים בחידוש - הם כופרים ואינם מאמינים כלל שה' ברא את העולם ומחדש אותו בכל רגע ורגע, אלא מאמינים שהעולם נוצר ומתקיים מאליו.
  • כת שנייה - כופרים בידיעה - הם מאמינים שה' ברא את העולם אך לא יתכן לומר שה' שהוא עליון וכל יכול יעשה רע או שלא ימנע מהרע להגיע, ולכן הם מעדיפים להאמין שהקדוש ברוך הוא אינו יודע כלל מה קורה בעולם הזה[2].
  • כת שלישית - כופרים בהשגחה - הם מאמינים שלא ניתן לומר על הקדוש ברוך הוא שאינו יודע, ועל כרחך שאינו משגיח בבריות השפלות שזה אינו לפי כבודו[2], ומוכרח שבני האדם הם כמו בעלי החיים שאין עליהם השגחה פרטית אלא נתונים לטבע.

הוכחת המופתים

כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להוכיח בעולם לאותם כופרים את טעותם, הוא עושה מופת (נס) ומשנה את הטבע, בזה מוכח לכולם: א. שיש ה' שמחדש בכל רגע את העולם. ב. שהוא יודע מה שקורה בעולם. ג. שהוא משגיח על מה שקורה בעולם. ד. שהוא יכול לשנות את הטבע כרצונו.

כאשר לפני אותו מופת עמד הנביא והצהיר על המופת שעתיד לבא, בזה מוכח גם: ה. הנבואה אמת וה' מדבר עם הנביאים ואם כן משה אמת ותורתו אמת.

רבי יחזקאל לווינשטיין מדייק שאדם שהוא בריא ברוחו מספיק לו מופת אחד ואינו צריך מופתים רבים.[3],

מהלך הדורות

ביציאת מצרים עשה הקדוש ברוך הוא מופתים בעשרת המכות ובקריעת ים סוף ובהם הוכיח את אי-נכונות טענות הכופרים, כמוסבר לעיל, אך במהלך הדורות קמים כל הזמן משלושת סוגי הכופרים הנ"ל ומשחזרים את הטענות, והקדוש ברוך הוא אינו מעוניין לשוב ולעשות מופתים כפי שעשה ביציאת מצרים.

לשם כך קבע הקדוש ברוך הוא כמה זיכרונות וסימנים שאנו עושים במצוות, כדי להעביר לדורות הבאים את מה שראו הנוכחים באותו מעמד, הדבר מתבטא במצוות רבות שניתנו זכר ליציאת מצרים, כשהעיקריות שבהן הן קריאת שמע, תפילין, פסח ועוד.

הגדרת האמונה

הרמב"ן מעמיד יסוד, שמכוח הניסים הגלויים של שינוי הטבע אדם מכיר ב"ניסים הנסתרים" - כלומר, שכל האירועים הטבעיים אצל עם ישראל הם בגדר "נס" גם כן, וכולם בגזרת עליון. לדוגמה: אדם האוכל חלב מתחייב בכרת, ואדם המכבד את הוריו זוכה לאריכות ימים. דברים אלו אינם תוצאה של מקרה ומנהגו של עולם, אלא מונחים בהשגחה פרטית, שזו בעצם בחינת הנהגת הנס.

כלל זה הוא יסוד תורת הגמול המפורשת בהרחבה בתנ"ך, שעל כל מצוה ניתן שכר ועל עבירה יש עונש, ואין דבר נעשה במקרה בין לרבים ובין ליחיד. הדבר בא לידי פרסום בעולם, בהתקיימות ייעודי התורה לעם ישראל כולו, בהצלחתו או באסונו, כפי שנאמר בפרשת ברכות וקללות[4].

טעמי המצוות

לפי הרמב"ן המצוות שניתנו זכר ליציאת מצרים מטרתן להיות עדות על האמונה והודאה לה'. הרמב"ן מדגים, כי בקיומה של מצוה קלה כקביעת מזוזה מתוך כוונה, מונחת הודאה בחידוש העולם בידיעת הבורא בהשגחתו ובנבואה. בנוסף היא מהווה הודאה לה' על חסדו עם האבות שעשו את רצונו, שהוציא את בניהם מעבדות לחירות. בכך מתבארים דברי חז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"[5], שכל המצוות הן חביבות, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו.

חובת האמונה

הרמב"ן רואה במצוות אלו של "זכר ליציאת מצרים" מפתח להבנת כלל המצוות, שכולן ניתנו לחיזוק האמונה וההודאה באדנות ה': ”שכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו”. מטרה זו היא תכלית בריאת האדם, שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. הרמב"ן מבאר דרך אגב, את מנהגם של היהודים להתפלל בבית הכנסת בקול רם, כדי לפרסם ברבים את ההודאה לה' ולהכריז "בריותיך אנחנו", ומביא לכך סמך מן הירושלמי[6].

מקבילות וסתירות בדברי רמב"ן

בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. הסיבה לכך: על דיון בנושאי אמונה להתבסס על מקורות תורניים ולא אקדמיים.

דברי הרמב"ן נכתבו במקורם בדרשת תורת ה' תמימה בכמעט אותו ניסוח,[7] רמב"ן חוזר על דבריו במקומות נוספים.[8]

לעומת זאת בפירושו לספר איוב[9] רמב"ן נוקט עמדה קרובה לדעת הרמב"ם, לדבריו על צדיקים יש השגחה פרטית, על בינונים אין השגחה ומפני כך "רוב העולם נעזב למקרים" ועל רשעים יש השגחה פרטית לשלילה, דברי רמב"ן שונים במעט משיטת הרמב"ם, לפי הרמב"ם על הצדיקים יש השגחה "מפני שההשגחה הולכת בעקבות השכל" ולפי הרמב"ן זה מתנה מה' כגמול על מסירותם ודבקותם, כמו כן לפי הרמב"ם אין השגחה לרשעים[10] ולרמב"ן יש השגחה שלילית.

בפירושו לויקרא[11] כתב שאין לאדם ללכת לרופא כי "מה לרופא בבית ה", בהמשך דבריו מבאר את כוונתו, אם האדם מגיע למדרגה שבוטח בה' לגמרי אז לא צריך ללכת לרופא, רמב"ן מגדיר את דבריו "בהיות ישראל שלמים והם רבים", בפירושו לבראשית[12] הוא נוקט בדומה לעמדת הרמב"ם וכותב שאין השגחה על רשעים בכלל אלא על צדיקים.

מכיוון שדבריו של רמב"ן סותרים, מצד אחד "רוב העולם נעזב למקרים" ומנגד "שכל דברינו ומעשינו כולם נסים" יש שניסו לבאר את דבריו במספר דרכים: חיים חנוך טען שבדבריו יש הבדל ביחס לציבור או ביחס לפרט,[13] מיכאל נהוראי טען שבדבריו יש הבדל בין השגחה בתקופת האבות להשגחה בזמנים מאוחרים יותר,[14] גרשום שלום טען שבדבריו יש הבדל בין השגחה על עם ישראל לשאר האומות,[15] מרים סקלרץ טענה שדגם פרשני רוֹוח בפירושי רמב"ן מורה על חוסר הכרעה מודעת ומכוונת בין טבע ובין נס,[16] דוד ברגר וצבי לנגרמן טענו שניתן לפרש את דבריו שיש סיבתיות אך היא כפופה ל"מנגנון הגמול" במקרי הצורך.[17]

עודד ישראלי טען שמדובר בהתפתחות בכתביו, בראשית חייו נקט גישה מחמירה שלא מאפשרת את המקרה, בחלוף השנים נתן מקום גם למקרה.[18][19]

במוזיקה

גלעד פוטולסקי הלחין לחן למילות הרמב"ן הללו וביצע את השיר יחד עם תזמורת שלהבת באלבום הנשמה לך 3. השיר נקרא אין בהם טבע ומנהגו של עולם - הכל בגזירת עליון. לשיר נערך ויצא לאור קליפ.

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ לעבדך באמת על התורה (רבי דב יפה), שמות עמ' רי"ג
  2. ^ 2.0 2.1 על פי דברי הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על ספר איוב, כתבי רמב"ן ח"א עמ' יט
  3. ^ אור יחזקאל אמונה - עמ' ל"ח
  4. ^ דבריו של הרמב"ן באים בהרחבה בדרשתו תורת ה' תמימה, שם הוא מכוון את דבריו בייחוד כנגד אריסטו ראש הפילוסופיה היוונית אשר לפי שיטתו העולם קדמון, וטבעו אינו משתנה, ו"אילו רצה הבורא להאריך רגל הנמלה או לקצר כנף הזבוב אינו יכול". שיטה זו מכחישה את הניסים שהתפרסמו ביציאת מצרים, שמהם מתברר חידוש העולם והנהגת ההשגחה. בפירושו לדברים (פרק ו פסוק טז) מוסיף הרמב"ן לבאר בזה את האיסור "לא תנסו את ה'", שאחר שהתבררה האמונה בנסים הגלויים של יציאת מצרים, אין לדרוש מן הנביאים שוב ושוב מופתים ושינוי טבע, מפני שאין רצון ה' לשנות דרך כלל את טבע הבריאה. כמו כן אין לבקש לראות באופן גלוי ומוחשי בכל שעה את הנהגת השכר והעונש על קיום המצוות, שאם כן לא תהיה עבודת ה' כראוי אלא על תנאי של קבלת פרס ואין זו העבודה הרצויה.
  5. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א'
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה א'
  7. ^ ח"ד שעוועל (עורך), כתבי רבינו משה בן נחמן, מוסד הרב קוק, תשכ"ד, חלק א, עמ' קנג-קנה
  8. ^ רמב"ן חזר על דבריו גם בפירושו לבראשית מו טו
  9. ^ ח"ד שעוועל (עורך), כתבי רבינו משה בן נחמן, מוסד הרב קוק, תשכ"ד, חלק א' עמ' קח-קט
  10. ^ מפני שההשגחה הולכת בעקבות השכל וכל עוד שהרשעים לא דבקים בה' אין סיבה שיושגחו
  11. ^ רמב"ן על ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק י"א
  12. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק י"ט
  13. ^ חיים חנוך, רמב"ן כחוקר ומקובל, ירושלים תשמ"ב, עמ' 54 הערה 162, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  14. ^ מיכאל נהוראי, תורת הנס והטבע אצל הרמב"ן וזיקתה לר' יהודה הלוי, דעת, גיליון 17, קיץ תשמ"ו, עמ' 23 – 31, באתר JSTOR
  15. ^ גרשום שלום, הקבלה בגירונה, ירושלים תשמ"ג, עמ' 309
  16. ^ מרים סקלרץ, ‏או שהיה ממעשה הניסים - מקום הנס בהכרעותיו הפרשניות של רמב", בית מקרא, כרך נח חוברת ב, תשע"ג עמ' 100 - 115, באתר Academia.edu
  17. ^ צבי לנגרמן, ‏Acceptance and Devaluation: Nahmanides’ Attitude towards Science’, The Journal of Jewish Thought and Philosophy, 1 (1992), pp. 223-245, באתר Academia.edu;
    David Berger, ‘Miracles and the Natural Order in Nahmanides’, Rabbi Moses Nahmanides (Ramban): Explorations in His Religious and Literary Virtuosity, ed. Isadore Twersky London 1983, pp. 107-128, ‏ גירסה עברית (חלקית של המאמר) ראו: על נס וטבע במשנת הרמב"ן, דעת, גיליון 19 עמ' 169-170, באתר JSTOR; כך סבר גם הרב ראובן לויכטר, ראו: ביאור ברמב"ן סוף פרשת בא, באתר קול הלשון, (ההסבר הראשון)
  18. ^ עודד ישראלי, ‏"וגם בני האדם מונחים בו למקרים – לתולדות תורת ההשגחה של רמב"ן", דעת, 90, 2020, עמ' 83 – 107, באתר Academia.edu
  19. ^ ראו גם אצל משה הלברטל, על דרך האמת – רמב"ן ויצירתה של מסורת, הוצאת כתר ומכון שלום הרטמן 2006, עמ' 154 והלאה, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  20. ^ עמודים ל"ח, נ"ה, ס"ב, ע"ד, ק"א, ק"ז, קי"ד, קכ"ו, קנ"ב, קנ"ז, קפ"ד, רמ"ט, רע"א, רע"ח, רפ"ג.
רמב"ן
כתביו פירוש הרמב"ן לתורה • חידושי הרמב"ן • מלחמות ה' • תורת האדם • השגות לספר המצוות לרמב"ם • דרשות הרמב"ן • איגרת הרמב"ן • אגרת הקודש • איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת • דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא
אירועים בולטים ויכוח ברצלונה • פולמוס הרמב"ם
רבותיו רבי יהודה בר יקר • רבי נתן בן מאיר
חבריו רבי עזרא ורבי עזריאל בני שלמה • בן בלימה • רבי יונה גירונדי
מתלמידיו רא"ה • רשב"א • רבי שמואל הסרדי • רבי יצחק דמן עכו • רבי יצחק בן טודרוס • רבי ששת דסמרקדיל • רבי יצחק בן אברהם מנרבונה • רבי דוד בונפיד • רבי מאיר בן שמעון המעילי • רבי נתן בן יוסף • רבי משה דאשקולה גירונדי
אתרים על שמו בית כנסת הרמב"ן (הרובע היהודי) • בית כנסת הרמב"ן (קטמון) • מערת הרמב"ן • קבר הרמב"ן • רחוב רמב"ן (ירושלים) • רחוב רמב"ן (תל אביב)‎
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דברי_הרמב%22ן_בסוף_פרשת_בא&oldid=2518549"