פרדיננד פורשה

פרדיננד פורשה (Ferdinand Porsche‏; 3 בספטמבר 1875 - 30 בינואר 1951), מהנדס רכב, גרמני יליד אוסטריה. פיתח, בין היתר, את ה"חיפושית" המקורית ואת אב הטיפוס של הטנק טיגר I. בנו של פרדיננד פורשה הוא פרי פורשה ששמו נקשר למכוניות הספורט "פורשה", אשר התבססו על תכנון מכונית הפולקסווגן. לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר פורשה בצרפת למשך מספר חודשים בעקבות קשריו עם המשטר הנאצי.^[1]

חייו

פורשה נולד בווראטיסלביצ'ה. הוא הראה כישרון מכני כבר מגיל צעיר, והצטרף למפעל הכרכרות "Jakob Lohner & Co.", אשר החל בייצור מכוניות בשנת 1896. הרכב הראשון מתוצרתם שנקרא "לוהנר-פורשה היברידי מעורב" היה כרכרה בעלת מנוע בעירה פנימית שהניע מנועים חשמליים שהוצמדו לגלגלים. רכב זה הוצג בתערוכה העולמית של פריז בשנת 1900. בזכות מהירותו הגבוהה, 56 קמ"ש, זכה רכב זה במספר גביעים בתחרויות מהירות באוסטריה.

בשנת 1906 שכרה חברת אוסטרו-דיימלר את פורשה כמהנדס הראשי שלה. הדגם המוכר ביותר שהוא תכנן עבורה נודע בכינויו "הנסיך הנרי", על שם המרוץ שבו קטף הדגם את כל שלושת המקומות הראשונים.

חברת אוסטרו-דיימלר עסקה בעיקר בפיתוח כלי רכב צבאיים: משאיות, תותחים מתנייעים ומנועי מטוסים. פורשה התמנה בה לתפקיד דירקטור מנהל בשנת 1916 וקיבל דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת וינה ב-1917. פורשה המשיך לתכנן עבורה גם מכוניות מרוץ שזכו במרוצים רבים, אך בשנת 1923 פרש מאוסטרו-דיימלר עקב חילוקי דעות באשר לאופיין של המכוניות העתידיות שלה.

פורשה היה מחוסר עבודה מספר חודשים, אך עד מהרה התמנה למנהל טכני בחברת דיימלר בשטוטגרט, שם גם קיבל דוקטורט של כבוד נוסף, ובה המשיך לפתח את מכוניות המרוץ המוצלחות ביותר של שנות ה-20. בשנת 1929 עזב פורשה את דיימלר לטובת שטייר, אך זו הוכרעה בשפל הכלכלי הגדול ופורשה היה מחוסר עבודה שוב.

בינואר 1931 ייסד פורשה חברה משלו בשטוטגרט, עם מהנדסים עמם עבד בעבר ועם בנו, פרי פורשה.

פורשה החליט לתכנן מכונית חדשה בעצמו, ואת הכסף למימון התכנון השיג בהלוואה כנגד ביטוח החיים שלו. חברות שונות הצטרפו בתחילה למימון הפרויקט, אך נטשו משהסתברו העלויות הגבוהות של העבודה. פורשה הצליח להשיג חוזה רק לבניית שלושה אבות טיפוס, אשר הושלמו בחורף 1936. דיימלר-בנץ בנתה עוד 30 יחידות, במפעל שהוקם לשם כך בעיר חדשה "אוטושטאדט" שמה.

ב-1933 הכריז קנצלר גרמניה - אדולף היטלר על רצונו לבנות את "מכונית העם" (בגרמנית: "פולקסווגן"). חזונו של היטלר תאם לזה של פורשה והשניים נפגשו לצורך תיאום רעיונות. היטלר שרטט בפניו את קווי המתאר של "מכונית העם". מכיוון שפורשה היה צ'כי, עם שנחשב לתת-אדם על-פי תאוריית הגזע הנאצית, קיבל פורשה אזרחות גרמנית ב-1934 בהליך מזורז, הצטרף אל המפלגה הנאצית כחבר מספר 5,643,287 ואף קיבל דרגה סמלית באס אס.

לצורך בניית מכונית העם הוקמה עיר חדשה ובה הוקם המפעל. העיר, הנקראת בימינו וולפסבורג, משמשת עד היום כעיר המטה של קונצרן פולקסווגן.

פרדיננד פורשה העביר את תכנון מכוניות המרוץ לבנו, בעודו מתמקד בבניית המפעלים בוולפסבורג (בין היתר באמצעות עובדי כפייה) ובהגדלתם, ובמיזמים נוספים שקיבל מהרייך השלישי, כגון תכנון טנקים, מנועים ואת הפרויקט המפורסם מכולם - המכונית העממית "פולקסווגן" שכונתה "חיפושית".

במהלך מלחמת העולם השנייה התבקש לתכנן טנק כבד. פורשה הציג את ה"טייגר P", אולם לבסוף נבחר הדגם של חברת הנשל ונכנס ליצור כטנק הטיגר. 100 יחידות שיוצרו למקרה של תקלה בלתי צפויה בייצור הדגם של הנשל הוסבו למשחיתי טנקים מסוג אלפנט, אשר נודעו גם בשם "פרדיננד" על שמו של פורשה.

עם תום המלחמה התבקש פרדיננד פורשה להמשיך בייצור הפולקסווגן על ידי שלטונות צרפת, ולהעביר לשם את מפעליו כפיצוי על נזקי המלחמה. חילוקי דעות בממשלת צרפת והתנגדות עזה של יצרני הרכב המקומיים טירפדו תוכנית זו עוד בטרם יושמה. פורשה, פיך (חתנו של פורשה) ובנו של פורשה, פרי, נאסרו כפושעי מלחמה ב-15 בדצמבר 1945. פרי שוחרר, אך פיך ופורשה נכלאו ללא משפט בדיז'ון לעשרים חודשים.

בעוד פרדיננד בכלא הצרפתי, ניסה בנו להפיח חיים בחברה והחל לתכנן דגם חדש, פורשה 356, הראשונה לשאת את השם "פורשה". החברה עדיין שכנה אז בגמונד, אוסטריה, לשם הועבר המפעל בעקבות הפצצות בעלות הברית על שטוטגרט. בניית הפורשה 356 החלה במנסרה ישנה בגמונד, שם יוצרו 49 יחידות, כולן בעבודת יד.

פורשה נשכר על ידי פולקסווגן לייעוץ, וקיבל תמלוגים על כל פולקסווגן שנבנתה, דבר שאפשר לו לחזור לשטוטגרט ב-1949, שם המשיך את ייצור הפורשה 356 עם גוף פלדה במקום אלומיניום, כפי שנבנה בגמונד. הוזלת העלויות הביאה למכירות מרשימות של 78,000 יחידות במהלך 17 שנות יצורה.

בנובמבר 1950 ביקר פורשה בפעם הראשונה לאחר המלחמה במפעלי פולקסווגן בוולפסבורג, שם כבר יוצרה ה"חיפושית" בייצור המוני. כמה שבועות לאחר מכן לקה בשבץ ולא החלים ממנו עד למותו ב-30 בינואר 1951.