ראובן הכט
ד"ר ראובן רודולף הֵכְט (15 באוגוסט 1909, אנטוורפן – 14 באפריל 1993, חיפה) היה ציוני-רוויזיוניסט, תעשיין וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
חייו
נולד כרודולף צ'ארלס הכט[דרוש מקור] באנטוורפן שבבלגיה, בנם של יעקב ואלה הכט. יעקב ואחיו הרמן היו המייסדים של חברת הספנות "רנאניה-נפטון" (Neptun Rhenania), שלה צי ספינות מטען אשר שטו לאורכם של נהרות הריין, המאנקר ונקאר, ומחסנים. ב-1918, כשמלאו לילד תשע, עברה משפחתו לדור קבע בבזל שבשווייץ. כבר בגיל 11 נכבש לבו על ידי הציונות, כאשר נתקל בכתיבה אנטי-ציונית בחסותה של האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית, שדרשו טמיעה בגויים, דבר שעורר תרעומת בלבו של הכט הצעיר. בנעוריו הדריך בתנועת הנוער הציונית "כחול לבן". בשנות העשרה לחייו בבית הספר בבזל שקד על לימוד קשת רחבה של תחומי עניין. מאמרו הראשון שעניינו נומיסמטיקה ראה אור בעת היותו בן תשע עשרה שנים. בשנים 1928–1933 למד באוניברסיטאות מינכן, היידלברג וברלין, ב-1931 הוענק לו דיפלומה בכלכלה מטעם אוניברסיטת ברלין, המקבילה לתואר שני כיום. נושא עבודת הגמר היה התאוריות של עלות ותמחיר בתעריפי התובלה בנהרות. ב-1933 קיבל תואר דוקטור בהצטיינות יתרה במדע המדינה באוניברסיטת היידלברג, על עבודה שכותרתה " Die Frachtenbildung in der Rheinschiffahrt: preistheoretische Studie".
ב-1933 עבד במשרדי ההנהלה העולמית של הציונות הרוויזיוניסטית בפריז, בהיותו כפוף ישירות לזאב ז'בוטינסקי. ב-1935 היה שליח בקונגרס הראשון של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בווינה. ב-1936 עלה לארץ ישראל. ב-1939 נשלח על ידי דוד רזיאל לארגן את ההעפלה באירופה ופתח משרד הגירה בציריך. בעת מלחמת העולם השנייה עמל על ארגון עליה מאירופה לארץ ישראל והיה חבר בוועד ההצלה של הסוכנות היהודית. בשלהי שנות השלושים תרם מכספו לצורכי הציונות ובעיקר לעליית אף על פי, דבר שהקים עליו את חמת משפחתו. רק ב-1938, משחוקי הגזע אילצו את המשפחה למכור את נכסיה בגרמניה, נאות האב להודות כי בנו צדק.
ב-1941 נשא לאשה את רעייתו אדית לבית צילצר בבלגרד שביוגוסלביה. ב-1937 ניסה להקים ממגורות לאחסון תבואה בנמל חיפה, ברם שלטונות המנדט הבריטי סירבו לתת לו רישיון. בשנים 1944–1947 נשא ונתן עם שלטונות בעלות הברית להשבת חברות הסוחר המשפחתיות, מאמצים שהוכתרו בהצלחה. ב-1950 הקים את ממגורות דגון בצוותא עם חברו מנוער יוסטין היידקר, שהן כיום מחסן התבואה הגדול בישראל. בשנים 1962–1973 היה חבר הנהלה של חברת "סילו" (Silo) ההולנדית. ב-1963 משמת אביו נעשה ראובן הכט לנשיא חברת "נפטון" בבזל. היה חבר הנהלה בחברת הכשרת היישוב, היה חבר הנהלה בחברת הספנות "לה רן" (Le Rhin). ב-1981 השיק את ממגורות אשדוד.
הכט החל לאסוף פריטי ארכאולוגיה המשתייכים לעם ישראל בארצו עוד מימיו הסטודנטיאליים, אוסף זה התרחב במרוצת השנים ובאחרית ימיו ב-1984 תרמו אותו הוא ורעייתו להקמת מוזיאון הכט. עוד משחר ימיו הניח את המסד לאוסף האמנות האימפרסיוניסטי הגדול שלו. ב-1965 הקים את בית ההוצאה "שקמונה". הוא שימש כחבר בוועדות ממשלתיות: הוועדה הקבועה לעיצוב שטרות, מטבעות ומדליות, המועצה הארכאולוגית והוועדה הציבורית לתרבות ואמנות שליד משרד החינוך והתרבות. הכט היה ממייסדי אוניברסיטת חיפה וחבר בוועד המנהלים שלה. ב-1960 קיבל ביחד עם ממגורות דגון את פרס קפלן לתעשייה, ב-1975 הוענק לו פרס התעשייה הראשון במדינת ישראל[1]. ב-1970 הוענקה לו אזרחות כבוד של העיר חיפה. ב-1984 היה הראשון שקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה[2]. ב-1977 ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מינה אותו ליועצו האישי, והכט התלווה אליו במסעותיו בעולם ובעיקר עשה שדלנות למען ישראל בקרבם של אנשי אקדמיה באירופה ובארצות הברית ונאם נאומי הסברה בכלי התקשורת השונים.
ספריו
- אל ירושלים: שיר / ראובן הכט; תרגם מן המקור הגרמני: ש. שלום (בעברית, גרמנית ואנגלית. התרגום האנגלי בידי רות לודוויג. "מיומנו של ראובן הכט - רשמי עלייתו לירושלים בשנת תרצ"ז (1936)), ירושלים: קורן, תשל"ג.
- הג’נטלמן האחרון: אוטוביוגרפיה / ראובן הכט; מגרמנית: קרלה פרלשטיין, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2007.
בעריכתו
- סיפורה של חיפה עיר הכרמל / הרעיון והעריכה: ראובן הכט; טקסט: משה שמיר, תל אביב – חיפה: ספרית מעריב: שקמונה, תשכ"ח-1968.
- מאפלה לאורה: הגדה / בעריכת ראובן הכט ואליהו קורן, ירושלים: קורן, תשל"ג (הגדה של פסח, עברית ואנגלית עמוד מול עמוד).
- ירושלים / בעריכת אליהו קורן וראובן הכט, ירושלים: שקמונה, תשל"ד-1974 (אלבום תמונות).
- אברהם וינשל: לקט כתבים לזכרו / ערכו נפתלי ליפשיץ, יצחק גנון, ראובן הכט, חיפה: שקמונה בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, 1977.
- בתקוע השופר: הרצל: דמותו, פועלו ומבחר כתבים (בשני כרכים) / עורך ראשי: ראובן הכט; ראש המערכת: אהד זמורה, חיפה: מולדת, תשנ"ט-1999.
לקריאה נוספת
- ספר היובל ראובן הכט, ירושלים: קורן, 1979.
- בנימין רוברט פין, "ראובן ר. הכט – קווים לדמותו", ספר היובל ראובן הכט, עמ' 23–38.
- כך הם עלו: עובד בן-עמי, שמואל דובינר, הלל דן, ראובן הכט, חיים שיף, ירושלים: נתיב, תשכ"א-1961.
- משה שמיר, ראובן הכט - אגדת חיים, תל אביב: הדר, תשנ"ד-1994.
- משה הלוי, חולם ולוחם: פועלו של ראובן הכט בהעפלה ובהצלה, ירושלים: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"א-2001.
- צבי הרמן, הנהר והגרעינים, צח אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ח-1988 (על אודות אימפרית הספנות של משפחת הכט ובכללה ממגורת "דגון" שבחיפה).
- Hecht Archive, University of Haifa / edited by Paul Lawrence Rose, with Herbert Druks, New York: Garland Pub., 1990.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- Curriculum Vitae: Dr. Reuben R. Hecht באתר אוניברסיטת חיפה (באנגלית)
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר ראובן (רודולף) הכט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 3945
- מוזיאון הכט, חיפה
- ראובן הכט באתר מוזיאון הכט
- תמר אבידר, "מירדף" – אחר תמונות: קסמי אספנות – בביתו ובסיפוריו של ד"ר ראובן הכט, מעריב, 9 באוגוסט 1968
- Wolfgang Saxon, Reuben Hecht, 83, Israeli Industrialist And Premiers' Aide (Obituary), New York Times, April 20, 1993
הערות שוליים
- ^ פרס התעשייה, באתר התאחדות התעשיינים בישראל
- ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
25696537ראובן הכט