קסטלוריזו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קסטלוריזו
Καστελλόριζο
נמל קסטלוריזו
נמל קסטלוריזו
נמל קסטלוריזו
נתונים גאוגרפיים
מיקום הים האגאי
קואורדינטות 36°9′0″N 29°35′0″E / 36.15000°N 29.58333°E / 36.15000; 29.58333
ארכיפלג האיים הדודקאנסיים
נתונים מדיניים
מפת קסטלוריזו
מפרץ קסטלוריזו
קסטלוריזו עם שקיעה

קסטלוריזו (שמו הרשמי ביוונית - Μεγίστη (מייסטי), שמו בטורקית - Meis, באיטלקית - Castelrosso), הוא אי יווני קטן במזרח הים התיכון, הנחשב לחלק מאיי הדודקאנס המהווים מחוז משנה במחוז דרום הים האגאי ביוון. האי נמצא כ-1,300 מטרים מחופה הדרומי של טורקיה וכ-110 ק"מ מזרחית לרודוס.

בהיסטוריה העשירה של האי ידע האי תקופות של כיבוש טורקי, צרפתי, איטלקי ואף גרמני, ומכאן שמותיו הרבים. שמו הרשמי הנוכחי "מייסטי" פירושו ביוונית "הגדול ביותר". עם זאת כל שטחו של האי הוא פחות מעשרה קמ"ר, והוא הקטן בין תריסר האיים העיקריים בדודקאנס. מקור השם הוא כנראה בעובדה שזהו האי הגדול ביותר בארכיפלג הקטן שסמוך לאי לאורך החוף הטורקי.

מקור השם

ישנן מספר השערות מהו מקור השם "קסטלוריזו". ישנה הסכמה כי מקור ההברות "קסטלו" הוא במילה האיטלקית ל"טירה". ההברות המסיימות "ריזו" יכולות להיות שיבוש של "רוזו", אדום באיטלקית, אם כאזכור לצבע האדמדם של חופי האי או מצבע שלט האצולה של האדון הגדול של ההוספיטלרים ששלטו באי כמאתיים שנה. השערה נוספת היא כי "ריזון", שורש ביוונית, מתכוון למדרון של ההר שעליו בנויה הטירה. השערה נוספת היא כי המדובר בשיבוש למילה הצרפתית "אוריזו", אופק, וכי הוספיטלרים צרפתים שהתרשמו מהנוף הנשקף מהאי, קראו לטירה על שמו.

גאוגרפיה

קסטלוריזו הוא האי היווני המזרחי ביותר, והוא נמצא במזרח הים התיכון, כשלושה קילומטרים מערבית לעיירת החוף קאש שבטורקיה, במחצית הדרך בין רודוס ואנטליה. אורכו של האי 6 ק"מ, ורוחבו 3 ק"מ, שטחו 9.2 קמ"ר. במפרץ הטבעי הפונה לחוף הטורקי מצויה העיירה היחידה באי, אגיוס סטפנוס. האי הוא הררי ולו חופים היורדים אל הים במצוקים, והופכים אותו קשה לגישה. על אדמת הגיר באי גדלים עצי זית, גפנים ושעועית. על האי אין מקור מים נובע טבעי.

תיאור האי

העיירה אגיוס סטפנוס היא עיירה קטנה. בתים רבים, מעבר לשורת הבתים המשקיפה אל הנמל, הינם הרוסים. מספר מבני ציבור ומבנים מעניינים קיימים בעיירה. "בניין המשלחת" שנבנה ב-1926 על ידי האדריכל האיטלקי פיורסטנו די פאוסטו, שאחראי לעיצוב מבני ציבור רבים בתקופת השלטון האיטלקי בדודקאנס. מסגד שאינו פעיל עוד נמצא בסמוך לו. כן פועלות בעיירה מספר כנסיות. במזרח העיירה פועל הנמל המסחרי של האי. מן העיירה עולה דרך אל "טירת אבירי רודוס", שנותרה בהריסותיה. כתובת דורית הנמצאת בין ההריסות מעידה על היות המקום מבוצר עוד בתקופה הקלאסית. בעיירה פועל מוזיאון המציג מוצגים מההיסטוריה של האי. בסמוך לעיירה חצובות מערות קבורה עתיקות באבן הגיר.

מערבית לעיירה מצוי "הר ויגיה", גבעה שגובהה 270 מ', השנייה בגובהה באי, ועליה טירה עתיקה נוספת, שמקורה יווני. "המערה הכחולה" בצדו הדרום מזרחי של האי היא מראה הנוף היפה באי. אורכה כ-45 מ', רוחבה כ-25 מ', וגובהה כ-25 מ'. אור השמש המשתקף במימי המערה מוחזר אל קירות המערה ויוצר אור כחלחל. אל המערה לא ניתן להגיע בדרך היבשה אלא רק במסע קצר בסירה, שכן הכניסה למערה היא אך מטר אחד מעל פני הים, וניתן להיכנס אליה רק כשפני הים שקטים.

כלכלה ודמוגרפיה

אוכלוסיית האי הגיעה לשיא בסוף המאה ה-19, כאשר מנתה 15,000 נפשות. באותו הזמן היה קסטלוריזו נמל עיקרי על המסלול שבין פתחיה שבטורקיה וביירות. ספינות הסוחר שעגנו באי סחרו במוצרים מאנטוליה (בעיקר פחם ועצי אורן) כנגד מוצרים ממצרים (אורז, סוכר וקפה), ונשאו דגנים מאנטוליה אל רודוס וקפריסין. על האי עצמו שגשגה תעשיית פחם עצים, ששימש באלכסנדריה לעישון נרגילות. האי פיתח אף תעשיית דיג פעילה.

עם בוא המאה העשרים דעך כוכבו של האי, ונפילת האימפריה העות'מאנית וגירוש היוונים מאנטוליה ב-1923 הביאו לניתוק קשרי המסחר. בסוף שנות העשרים ירדה אוכלוסיית האי ל-3,000. בשנת 2001 מנתה אוכלוסיית האי 406 נפשות. הממשלה היוונית מנסה ליישב את האי, ומעניקה לתושביו סובסידיות נדיבות, על מנת למנוע תביעות טריטוריאליות מצד טורקיה.

היסטוריה

האי היה מיושב עוד על ידי הדורים שקראו לו "מגיסטה". במהלך התקופה ההלניסטית נשלט האי על ידי רודוס.

בימי האימפריה הביזנטית היה האי חלק מהאיפרכיה (מחוז) של האיים, שבירתה רודוס. מחוז זה היה ימי בעיקרו. במהלך ימי הביניים טענו הן הביזנטים והן הטורקים לשלטון באי.

ב-1306 נכבש האי על ידי ההוספיטלרים מירושלים, בדרכם מקפריסין לרודוס, אותה כבשו שלוש שנים מאוחר יותר, והפכו למרכז מדינתם. הם בנו מחדש את הטירה הביזנטית שמצאו באי, והשתמשו בה ככלא לאבירים שסרחו. ב-1440 נכבש האי על ידי הסולטאן ג'מאל א-דין ממצרים שהרס את הטירה. עשר שנים לאחר מכן נכבש האי על ידי מלך נאפולי אלפונס החמישי מאראגון, שבנה את הטירה מחדש, ומשל באי באמצעות מושל מטעמו. נאפולי שלטה באי עד 1512 כאשר נכבש על ידי הסולטאן סולימאן המפואר.

במהלך מלחמת כרתים ב-1659 נכבש האי על ידי ונציה, אך נכבש מחדש על ידי העות'מאנים לאחר זמן קצר. בין 1828 ל-1833 הצטרפו תושבי האי ליוון במלחמת העצמאות היוונית, אך בסוף המלחמה הושב האי לידי האימפריה העות'מאנית.

במהלך מלחמת איטליה-טורקיה ב-1912 ביקשו תושבי האי מהמושל האיטלקי שכבש את רודוס כי יכבוש את האי ויספחו לאיטליה, אך נענו בסירוב. במרץ 1913 התמרדה האוכלוסייה כנגד הטורקים, והכריזה על עצמאות האי. באוגוסט של אותה שנה שלחה הממשלה היוונית מסאמוס מושל שישגיח על האי, ועמו חיילים. אלו גורשו על ידי התושבים באוקטובר 1915. בדצמבר 1915 נחת באי כוח משלוח צרפתי, שהדף ניסיון יווני נוסף לכבוש את האי. הצרפתים החזיקו באי אל מול הרעשה כבדה מהחוף הטורקי. לאחר הסכם סוור הועבר האי לריבונות איטליה, ששלטה ביתר איי הדודקאנס. האיטלקים קיבלו את האי מידי הטורקים ב-1 במרץ 1921.

במהלך שנות ה-30 שימש האי כתחנת נחיתה למטוסים צרפתים ואיטלקים בדרכם מרומא לבירות. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 בפברואר 1941 ניסו אנשי קומנדו בריטים לכבוש את האי, אך נהדפו על ידי חיל המשמר האיטלקי. בספטמבר 1943 לאחר חתימת כניעתה של איטליה לבעלות הברית נכבש האי שוב על ידי הבריטים, שהחזיקו בו עד 1944 עת כבשו אותו הגרמנים. במהלך הנסיגה הבריטית החריב פיצוץ מאגר דלק ותחמושת מחצית מהבתים הבנויים באי. בעקבות הכיבוש על ידי הגרמנים נמלטו ממנה תושבי האי והועברו למחנה הפליטים היווני בנוסייראת[1]. לאחר כניעת הגרמנים שלטו הבריטים באי.

בשנת 1947 הוסכם בוועידת פריס על העברת איי הדודקאנס לריבונות יוון, שקיבלה את השליטה באי ב-7 במרץ 1948. האי זכה לעדנה בעשור האחרון בשל אזכורו בסרט זוכה פרס האוסקר מדיטרנאו.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קסטלוריזו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Bearing Gifts to Greeks: Humanitarian Aid to Greece in the 1940s, 2008, עמוד 181
מראה פנורמי של העיירה אגיוס סטפנוס


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24729850קסטלוריזו