לואי ז'אק מנדה דאגר
  | |
| לואי ז'אק מנדה דאגר | |
| לידה | 18 בנובמבר 1787 |
|---|---|
| פטירה | 10 ביולי 1851 (בגיל 63) |
| מקום מגורים | צרפת |
| תרומות עיקריות | |
| המצאת הדאגרוטיפ; אחד מאבות הצילום; ממציא הדיורמה | |
לואי ז'אק מנדה דאגר (בצרפתית: Louis Jacques Mandé Daguerre; 18 בנובמבר 1787 - 10 ביולי 1851), אמן צרפתי, ממציא הדאגרוטיפ והדיורמה ומאבות הצילום. נולד בקורמיי-אן-פריזי (Cormeilles-en-Parisis), עיר קטנה במחוז סן אה אואז (Seine-et-Oise), מדרום מערב לפריז.
חייו
נעוריו ותחילת דרכו
דאגר נולד ב-18 בנובמבר 1787 בקורמיי-אן-פריזי למשפחה זעיר בורגנית ממקור בסקי. סבו, ז'אן-ז'אק דאגר, היה מנתח בצי; אביו, לואי-ז'אק דאגר, היה כרוז בבית המשפט המקומי של אזור קורמיי-אן-פריזי. אימו, אן אנטואנט אוטר, נישאה לאביו בשנת 1787 ובאותה שנה ילדה את לואי ז'אק מנדה דאגר. משפחתו עברה לאורליאן, שם זכה להשכלה פורמלית מועטה. כבר בגיל צעיר התגלה כישרון הציור שלו, ששכנע את הוריו לשלוח אותו בגיל שלוש-עשרה לקבל הכשרה בת שלוש שנים אצל ארכיטקט מקומי. דאגר התעניין בעיקר בציור נופים ופורטרטים מאשר בתוכניות אדריכליות, אך למד אצל מורו את חוקי הפרספקטיבה ואת התיאור המדויק של פרטי אדריכלות, ידע שישמש אותו בהמשך הקריירה שלו. דאגר שאף לעבור לפריז לשם לימודי אמנות, ולמרות התנגדות אביו, עבר לעיר הבירה בשנת 1804, אך בתנאי שיתגורר ויעבוד אצל מעצב תפאורות ידוע (איגנס אז'ן מארי דגוטי, מעצב התפאורות הראשי של האקדמיה הקיסרית למוזיקה - האופרה של פריז), שהיה אמור לפקח על האיש הצעיר. כבר מראשית הקריירה שלו שאף דאגר להתבלט, להצליח וללכוד את עין הציבור, למרות שהגיע מרקע פשוט.
לאחר שלוש שנות חונכות אצל דגוטי עבר דאגר להיות עוזרו של פייר פרבוט (Prévost, 1764-1823), צייר פנורמות מפורסם, אצלו עבד בין השנים 1807–1816. פנורמות היו ציורים גדולי ממדים שהוצגו במבנים עגולים והפכו לאתר עניין מרכזי באותם ימים, בעיקר הודות לאשליית המציאות שיצרו. שני בתי הפנורמה הראשונים בפריז, בשדרות מונמרטרה, נבנו בידי בני זוג אמריקאים שהחזיקו בזכויות הפטנט לרעיון, ונפתחו לציבור ביוני 1800. שני הציורים שהוצגו בהם צוירו, בין השאר, בידי פרבוט.[1] בשנת 1807 בנה פרבוט, יחד עם שותף, פנורמה גדולת ממדים בשדרות קפוצ'ין בפריז, בקוטר של 32 מטר, עם ציורים ברוחב של 110 מטרים ובגובה של 16 מטרים. הציורים שהוצגו החמיאו כולם למעללי הקיסר נפולאון. בזמן עבודתו עם פרבוט נשא דאגר לאישה את לואיז ג'ורג'ינה סמית' (1790–1857), ילידת צרפת שהייתה בת להורים אנגלים.
דאגר הצייר ומעצב התפאורות
עבודתו העצמאית הראשונה של דאגר הייתה ציור שמן של "פנים הקפלה של כנסיית פוייאנט, פריז" בסלון של שנת 1814. ציוריו הציגו בעיקר מראות טופוגרפיים ואנדרטאות של צרפת הישנה, נושאים סטנדרטיים ופופולריים באותן שנים. למרות שהציג מספר ציורים בסלוני התקופה, ואף זכה בעיטור לגיון הכבוד עבור ציורו "קפלת הולירוד לאור הירח" ב-1825, דאגר לא היה צייר בולט ולא זכה להערכה יוצאת דופן עבור הישגיו האמנותיים.
דווקא כמעצב תפאורות וכממציא אשליות ואפקטים מרהיבים על הבמה זכה דאגר לתהילה. הוא עיצב תפאורות החל משנת 1816 עבור התיאטרון הקטן אמביג (Ambigu-Comique) בשדרות דו-טמפל. דאגר חיבב יצירת אשליות (trompe-l'oeil) בעזרת משחקי תאורה שיצרו רושם גדול על הצופים. בין השנים 1816 ל-1822 עיצב דאגר תפאורות לשלוש-עשרה הצגות בתיאטרון אמביג, וזכה להערכה רבה ולביקורות מעריצות על חדשנותו, יצירתיותו ושליטתו בתאורה. בעזרת נורות שמן פשוטות יחסית הצליח ליצור אווירת בין-ערביים, החשכה הדרגתית בעת רדת הלילה (במקום החשכה מידית של כל האורות), תאורת אור ירח ועוד. ביקורת על אחת ההצגות - Le Songe - טענה: "לא ניתן להפסיק להריע לה ... ההצלחה חבה רק למר דאגר, המעצב, ורק לו מגיע הקרדיט (כיוצר ההצגה)". על הצגה אחרת נכתב: הצייר הצעיר מרחיב מיום ליום את גבולות אמנותו. עיצוב התאורה שלו לסצנה השנייה המציגה אור ירח עולה הוא הדבר המדהים ביותר שניתן היה להפיק".[2] הצלחתו הרבה בעיצוב התאורה הובילה אותו לחפש כל הזמן אפקטים חדשים איתם יוכל להמשיך וללכוד את לב הקהל.
בשנת 1819, דאגר, שהיה כבר ידוען בעולם התיאטרון, התמנה למעצב הראשי של האקדמיה המלכותית למוזיקה (האופרה של פריז), אך המשיך לעצב תפאורות גם עבור תיאטרון אמביג. באופרה עיצב, יחד עם עמיתו פייר לוק שארל סיסרי (1782–1868), תפאורה רק עבור הפקה אחת, של "אלדין ומנורת הקסמים" מאת ניקולו, עליה נכתב: "מעולם לא הציעה האופרה לציבור מופע ראווה יותר מרהיב ואלגנטי. ... [העיצוב והתלבושות] שמשכו את עיקר תשומת הלב היו ארמון אלדין במערכה השלישית, אולם הברונזה של ארמון טמורקן במערכה החמישית, ולבסוף ארמון האורות עם תנועת השמש לקראת סצנת הסיום. ... שמם הטוב של שני ציירי האופרה השתבח עוד יותר. איננו תלויים עוד באיטליה עבור העצובים שלנו. היום אנו עולים על מורינו".[3]
הדיורמה של דאגר
בשנת 1821, במקביל לעבודתו באופרה, החל דאגר לעבוד על סוג חדש של מופע - ה"דיורמה" (Diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה): ציור בעל ממדים אדירים על גבי מצע שקוף שהציג אפקטים של תנאי תאורה משתנים. על פי רוב הוצגו בדיורמה שני ציורים במקביל, כל אחד בגודל של 22 מטר רוחב על 14 מטר גובה. הציורים נותרו נייחים בעת שאודיטוריום בקוטר 12 מטר, בו ישב הקהל בחושך, הסתובב על צירו והעביר את הצופים מציור אחד למשנהו. זמן ההצגה של כל ציור היה בממוצע כ-15 דקות, כך שביקור בדיורמה נמשך כמחצית השעה. עלות כרטיס נעה בין 3 פרנק למושב, ל-2 פרנק בעמידה. הציורים הוצבו במרחק של 13 מטרים מהקהל. הציורים השקופים הוארו לסירוגין מלפנים ומאחור, וצבעם השתנה הודות למסכי צבע שקופים אותם ניתן היה להזיז, כך שנוצרו אפקטים מיוחדים של תאורה.
דאגר שכלל רעיון של צייר שווייצרי בשם קוניג (1765–1832), הדיאפנורמה, שהייתה ציור שקוף, לרוב של נופים, שאור חודר דרכו או מוחזר ממנו ויוצר אפקטים שונים. ציוריו הוצגו באירופה וכן בפריז בשנת 1821. דאגר, יחד עם שותפו להמצאה, הצייר שארל מארי בוטון (1781–1853), שכללו והגדיל מאוד את מידות הציורים. בוטון היה צייר מוכר ומוערך יותר מדאגר, ואילו דאגר נחשב לאשף תאורה. השותפים רכשו קרקע ברחוב סנסון, באזור התיאטראות, והמבנה הוקם בפינת רחוב סנסון וכיכר שאטו-ד'או (Château-d'Eau, כיום כיכר הרפובליק), על פי תכנונו של דאגר, בעיצוב פונקציונלי, עם חזית באורך 27 מטרים ובגובה 16 מטרים, ועם חלון גדול שנועד להעביר אור מיטבי לציורים. ברחוב דה מארה (Rue des Marais) מספר חמש ניצב "בית הדיורמה" (Maison du Diorama), שבו סטודיו בו התגורר בוטון עד שנת 1830, אז עבר ללונדון, והסטודיו הפך למעונו של דאגר, בו ערך את ניסוייו עם קמרה-אובסקורה ופיתח את הדאגרוטיפ. במקום ניצב כיום שלט זיכרון.
ב-11 ביולי 1822 נפתחה הדיורמה לציבור, ובה ציור אחד של דאגר, "עמק שרנה" (Sarnen), וציור של בוטון, "פנים כנסיית השילוש ה"קדוש" בקתדרלת קנטרברי". הדיורמה הראשונה זכתה להצלחה גדולה, ודאגר אף נתבקש לעצב דיורמה נוספת, בעלת מבנה כמעט זהה לזה של פריז, שנחנכה בשנת 1823 בריג'נט-פארק שבלונדון.[4] לרוב הוצגו בה ציורים לאחר שהוצגו קודם לכן בפריז. ביקורות בעיתונים לא הפסיקו להתפעל ולשבח את ההמצאה: ״[הדיורמה] הגיעה לרמה הגבוהה ביותר האפשרית של אשליה, הודות לאפקט היום והלילה שמופק על גבי אותו בד בעזרת התהליך החדש של מר דאגר. ... זה ראוי ליתר הערכה משום שמה שעדיין נעדר מציורי הדיורמה הוא חיים, תנועה, ודמויות אנוש שינפשו וישלימו את הנוף והאנדרטאות. ... כשחושבים על כך שטרנספורמציה מלאה שכזו נוצרת ללא כל שינויי סצנה, על ידי שינויי תאורה בלבד, אי אפשר שלא להעריץ את פשטות התהליך ואת הידע הנרחב של היוצר באופטיקה ומכניקה״.[5]
מלבד הדיורמה, דאגר גם צייר ציור כן, שחלקם הציגו נושאים שהופיעו בדיורמה. ייתכן שניסה לנצל את הפופולריות של הדיורמה כדי למכור את ציוריו. ואולם, ציורי הכן שלו, נעדרי האפקטים המיוחדים, זכו להערכה נמוכה יותר בהשוואה לתמונות הדיורמה.
אחד הציורים מראה את הריסות כנסיית הולירוד לאור הירח בתיאור מאוד ריאליסטי. הציור הוצג בסלון של 1824, ועורר את התעניינותו של המלך שארל העשירי, שהתגורר בהולירוד בימי גלותו מצרפת. דאגר זכה על ציורו בעיטור צלב לגיון הכבוד הצרפתי (שותפו, בוטון, זכה גם הוא בעיטור עבור ציור שלו בסלון). למרות שניתן לו רשמית עבור הציור, רווחה השמועה שהסיבה האמיתית לכבוד זה נבעה מהצלחת הדיורמה.[6]
דאגר ניסה לחדש ולהלהיב את צופיו בעזרת אפקטים ואשליות שונות. בין השאר הביא לדיורמה, לתצוגת נוף שווצרי של המון בלאן,[7] כלי עבודה, בקתה, נערה בלבוש כפרי, עצים ואפילו עז, והשמיע קולות של קרן אלפים ושירים לאומיים מהמקום. ידיד של דאגר את חוויית הביקור במופע: ״זה אינו ציור - קסמו אינו משתווה לזה״, קראה נערה אנגלייה אחת [בעת ביקור בדיורמה]. ״הנה עירוב יוצא דופן של אמנות וטבע, שמייצר אפקט מדהים ביותר, כך שלא ניתן להחליט היכן נגמר הטבע ומתחילה האמנות. הבית הזה אמיתי, העצים האלו טבעיים. ... מי האמן שיצר כל זאת?״ ״ידידי מר דאגר. ... נרים כוסית לבריאותו!״ דאגר, שהצטרף אל הצופים, ענה לאותה נערה: ״מבקרי אמנות רבים מאשימים אותי בדיוק בשל העירוב הזה בין טבע לאמנות; הם טוענים שהעז החיה, הבקתה והעצים האמיתיים הנם עזרים לא לגיטימיים עבור הצייר. אולי זה נכון! מטרתי היחידה הייתה ליצור את האשליה המושלמת ביותר; רציתי לשדוד את הטבע, ולכן היה עלי להפוך לגנב״.[8]
בשנת 1830 עזב בוטון את פריז ועבר ללונדון, שם ניהל את הדיורמה המקומית. לאחר תאריך זה שני השותפים החלו לזנוח את עיסוקם עם הדיורמה, שנקלעה לקשיים כספיים, בוטון בשל עניינו בציור נופי לונדון, ודאגר בשל נסיונותיו ללכוד את תמונות הקמרה אובסקורה.
מחקרי הצילום של דאגר
בחיפושו אחר פיגמנטים שיתנו לציוריו עוצמה יתרה, ערך ניסויים במוצרים כימיים רגישים לאור. בין היתר ערך ניסויים בחומרים זרחניים, אשר עם חשיפתם לאור יצרו דימוי זוהר, שנשמר למשך כמה שעות בטרם התפוגג. כנראה משנת 1823 או 1824 החל לערוך ניסויים באור בעזרת קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בתרגום לעברית: לִשְׁכָּה אֲפֵלָה. מכשיר אופטי שהפך למקור השם הלועזי למילה מצלמה – Camera). מהר מאוד נטש דאגר את פיתוח הדיורמה והקדיש את כל מרצו לניסיון ללכוד ולקבע את הדימוי שנוצר בגב המכשיר. בניגוד למרבית ממציאי הצילום האחרים (טום וודג'ווד, ניספור נייפס וויליאם הנרי פוקס טלבוט), אין מידע המסביר את המניע שהוביל את דאגר לפתח את רעיון הצילום. דאגר עצמו לא כתב על כך, וסברות שונות הועלו אחרי מותו. ייתכן שראה הדגמה של הטבעת דימויים על גבי נייר טבול בתמיסת כסף כלורי באחת מהרצאותיו של הפרופסור ז'אק שארל (1746–1823), דימויים שללא קיבוע הלכו ונעלמו לאחר הטבעתם.[9]
דאגר השתמש ככל הנראה בקמרה אובסקורה במהלך עבודתו כשוליה של צייר הפנורמות פרבוט (1807–1816). ייתכן שאז עלה בראשו הרעיון לקבע את תמונות הקמרה. משנת 1824 דאג נהג לבקר בחנות האופטיקה של שארל שבלייה בפריז, שמכרה עדשות וקמרה אובסקורה, וישנן עדויות שבמהלך שיחותיהם שאל: ״האם מישהו יצליח אי פעם לקבע את התמונות המושלמות האלו?״ שבלייה טען לימים שפעם הגיע לחנותו אחוז התרגשות רבה וטען שהצליח לקבע את תמונות הקמרה: ״הצלחתי לתפוס את האור החומק וכלאתי אותו! אילצתי את השמש לצייר ציורים עבורי!״ ״מי שלא הכיר האיש טוב כפי שאנו הכרנו אותו, היה בוודאי מאמין שהוא בהתקף של שיגעון״, נזכר שבלייה. ואולם, הכרזתו הייתה מוקדמת מדי, שכן לא הצליח לקבע את תמונותיו. התקרית התרחשה, ככל הנראה, כבר בשנת 1824, למרות שהאופטיקאי אינו מציין זאת במפורש בזיכרונותיו.[10]
ניסוייו הפכו לאובססיה עד שרעייתו הדואגת פנתה בשנת 1827 לכימאי הנודע, ז'אן בטיסט אנדרה דומא (Jean Baptiste André Dumas) בתום אחת מהרצאותיו בסורבון בשאלה: ״עלי לשאול אותך שאלה בעלת חשיבות רבה עבורי. אני אשתו של דאגר, הצייר. מזה זמן הוא אחוז דיבוק מהרעיון שביכולתו לקבע את הדימוי שבקמרה. הוא תמיד טרוד מהמחשבה, אינו יכול לישון בלילות בגללה. אני חוששת שהוא איבד את דעתו. האם אתה, כמדען, חושב שדבר זה אפשרי, או שמא הוא משוגע?" "במצב הידע הנוכחי שלנו", השיב לה הכימאי, "הדבר אינו אפשרי; אך איני יכול לומר שתמיד כך יהיה, ואיני יכול להכריז על האדם שמנסה לעשות זאת כמשוגע".[11] בין אם ידע זאת דאגר ובין אם לא, באותן שנים התנהל מרדף מקביל ללכידת אותו דימוי, שהוביל להמצאה בו זמנית כמעט של הצילום, במקומות שונים ובטכניקות שונות. אך דאגר היה חסר השכלה מדעית בפיזיקה ובכימיה, וניסוייו לא עלו יפה.
שותפות עם ניספור נייפס
ערך מורחב – ניספור נייפס
- ערך מורחב – נוף מחלון בלה-גרא
ב-12 בינואר 1826 נכנס לחנותו של שבלייה קולונל לוראן נייפס דה סנסי-לה-גראן במטרה לרכוש קמרה אובסקורה ועדשה איכותית עבור בן דודו, ניספור נייפס (Joseph Nicephore Niepce; חי 1765–1833), שזקוק לה במסגרת ניסוייו לקבע את הדימוי שנוצר בקמרה אובסקורה. שבלייה ניסה לאסוף פרטים על ניסוייו של אותו נייפס ועדכן את דאגר במידע: ״משהו מנסה להקדים אותך. הנה אבן החכמים. ... אולי אתם צועדים באותו הנתיב, אז מדוע שלא תיצור קשר עם אותו מר נייפס?״
ניספור נייפס היה בן למשפחת אצולה שאבדה חלק מהונה במהפכה הצרפתית, אך הונו הספיק לו ולאחיו קלוד להפנות את מרצם לפיתוח המצאות שונות. הם המציאו מנוע קיטור מוקדם בשנת 1807, והחלו לעבוד עם חומרים רגישים לאור במטרה להמציא טכניקת דפוס חדשה שתעתיק רישומים ותחריטים. טכניקה זו התבססה על ציפוי של משטח (אבץ, אבן, זכוכית, פיוטר ועוד) בשכבת זפת שהיה רגיש לאור (מסוג ביטומן של יהודה), והתקשה בעת שנחשף לאור. כאשר הונח ציור על גבי המשטח, האזורים הכהים בציור חסמו את האור והותירו את הזפת רכה, ואילו האזורים הבהירים העבירו אור שהקשה את הזפת. לאחר חשיפה של מספר שעות ניתן היה להסיר את הציור, להניס את הזפת הרכה בשמן ולקבל גלופה של הציור. לטכניקה זו קרא נייפס הליוגרפיה (Heliography = רישום שמש).
משנת 1816 החל נייפס לנסות לשלב את החומרים הרגישים לאור עם מכשיר הקמרה אובסקורה. הוא ניסה לרשום בעזרת האור את הדימוי שמוקרן בתוך הקמרה על גבי משטח עם חומר רגיש לאור. הוא הצליח לרשום תמונת נוף נגטיבית, שצולמה על גבי נייר רגיש לאור שנמשח בתרכובת כלור וכסף. ואולם, התמונה קובעה רק באופן חלקי, בעזרת חֻמְצָה חַנְקָתִית, ודהתה לאחר חשיפה ממושכת לאור. היכולת לקבע זמנית את הדימוי הייתה גילוי מקורי וחשוב שאפשר לו גם לנסות להדפיס את הדימויים הנגטיביים שקיבל ולהפוך אותם לפוזיטיבים, אך ללא הצלחה. בכך הקדים את המצאת תהליך צילום הפוזיטיב-נגטיב של ויליאם הנרי פוקס טלבוט בכמה שנים. לאחר מספר שנים של ניסויים, בשנת 1827, היה ניספור נייפס הראשון שהצליח לצלם ולקבע באופן סופי את הדימוי של הקמרה אובסקורה במה שנחשב היום לתצלום הראשון בהיסטוריה, ״נוף מחלון בלה-גרא״. התמונה, דימוי פוזיטיבי ויחידאי, המראה את הנוף מחלון חדרו בבורגונדי, צולמה על גבי לוח פְּיוּטֶר (סוג של מתכת) שצופה בביטומן (סוג של זפת), ונשטפה אחר-כך בתערובת של שמן לבנדר ונפט. הוא נזקק לחשיפה של שמונה שעות להשגת התמונה.
דאגר יצר קשר עם נייפס במטרה לנסות להבין מה הצליח להשיג עד כה בניסוייו. בהיעדר ידע מדעי, ניסוייו כמעט ולא התקדמו. נייפס לא אהב את התערבותו של דאגר בענייניו, ולא הבין מנין נודע לו על ניסוייו. הוא ניסה להרחיק את דאגר בנימוס מעליו, אך לאחר זמן מה נעתר לבקשתו ושלח לו ביוני 1827 לוח פיוטר עם רפרודוקציה של ציור שהוטבעה בו בעזרת תהליך ההליוגרפיה, אך ללא הסבר על אופי התהליך. במכתבו לדאגר כתב נייפס שהוא מתכנן להתפנות כעת לניסוייו ״להעתקת מראות מהטבע״ - כלומר תמונות מהקמרה אובסקורה, ולא רפרודוקציות של ציורים.
למרות שדאגר לא הציג לו תוצאות מקבילות של ניסוייו עם הקמרה (כשנראה משום שלא היה לו מה להציג), הסכים נייפס לפגוש אותו בעת ששהה בפריז, בדרכו לאנגליה לבקר את אחיו החולה. דאגר לקח אותו לסיור בדיורמה, שהרשימה עמוקות את נייפס, כמו גם מניסויו של דאגר עם חומרים זרחניים. לאחר נסיעה כושלת לאנגליה, בה ניסה ללא הצלחה למצוא ולעניין מממנים להמצאתו, חזר נייפס לפריז, נפגש כמה פעמים עם דאגר, והסכים להיכנס איתו לשותפות. ב-14 בדצמבר 1829 נחתמה בעיר שלון עסקה לשיפור ולשכלול שיטת ההליוגרפיה, לפיה יגלה נייפס, שהוגדר בבירור כ"ממציא התהליך", לדאגר את כל פרטי המצאתו, ואילו דאגר ידאג לעזור בשכלול ההמצאה. השותפות נקבעה לעשר שנים, וכן נקבע שההכנסות יחולקו שווה בשווה בין השותפים, למרות חוסר השוויון בתרומה שהביא כל אחד: נייפס חשף את סודו בפני דאגר, ואילו דאגר נדרש רק לספק "עיצוב חדש של קמרה אובסקורה", ולרתום את כישרונו ומרצו. ייתכן שגילו המתקדם, העובדה שלא הצליח לקדם את המצאתו לבד, ותחושת המבוי הסתום אליו נקלע, הביא את נייפס לחתום על ההסכם.
לאחר שהתוודע לפרטי המצאתו של נייפס חזר דאגר לפריז ושני הממציאים, שלא התראו יותר לעולם, המשיכו לעבוד בנפרד על ההמצאה ולהחליף דעות. עיקר עניינם הוקדש לניסויים ביוד בשילוב עם כסף. נייפס אף הצליח להשיג דימוי פוזיטיבי בעזרת תרכובת-יוד, אך לא הצליח לקבע את הדימוי.
ב-5 ביולי 1833 נפטר נייפס במפתיע מהתקף לב. נייפס, שחי את חייו רחוק מהמרכז התרבותי הצרפתי שבפריז, היה צנוע, או אולי אריסטוקרטי מדי, על מנת לקדם את עצמו ואת המצאותיו. הוא לא יכול היה לעמוד בפני השאפתנות והאופורטוניזם שאפיינו את שותפו, דאגר, ולאחר מותו נדחק מקומו בפיתוח המדיום החדש. בנו של נייפס, איזידור, ירש את חלקו בשותפות, אך תרם מעט מאוד אם בכלל, לשיפור ההמצאה. לאחר מות נייפס המשיך דאגר במחקריו הפוטוכימיים, תוך שכלול ההמצאה וקיצור משך החשיפה. בשנת 1835 הצליח ליצור ולקבע תמונה שנחשפה ישירות על גבי לוח כסף ממורק שעבר אידוי יוד. מאחר שחשב ששיטה זו שונה מהמצאתו הראשונית של נייפס, החליט לקרוא לה על שמו; דאגרוטיפ. לאחר שכלולים נוספים הציג דאגר ב-9 בינואר 1839 את המצאתו בפני האקדמיה הצרפתית למדעים ואמנויות. ישנה סברה לפיה הפיץ דאגר במכוון שמועה, לפיה ממשלה זרה הביעה עניין בהמצאתו, כדי להאיץ בממשל הצרפתי לקדם את ענייניו ולהעניק לו פנסיה תמורת ההמצאה.
ההכרזה על המצאת הצילום
- ערך מורחב – דאגרוטיפ
ב-19 באוגוסט 1839, בישיבה חגיגית משותפת של האקדמיה הצרפתית למדעים ולאמנויות, הציג לציבור ראש האקדמיה למדעים, פרנסואה ארגו (Arago) את שיטת הדאגרוטיפ, והכריז כי תהליך הצילום החלוצי של דאגר ונייפס יהיה חופשי לשימוש ומשוחרר מרישיונות וזכויות פטנט. בעבור פרסום השיטה, שכללה ויתור על זכויות הפטנט לשימוש בדאגרוטיפ, קיבל דאגר מממשלת צרפת פנסיה שנתית לכל חייו על-סך 6000 פרנק, ואילו איזדור נייפס, בנו של ניספור, קיבל פנסיה על-סך 4000 פרנק. מחווה אצילית זו נעשתה, ככל הנראה, גם במטרה לסכל את הטענות לזכויות היוצרים של האנגלי ויליאם הנרי פוקס טלבוט (Fox-Talbot; 1800–1877) וגם מתוך ההכרה במורכבות הדרישה לאכוף זכויות פטנט לרוחב אירופה וארצות הברית (עם זאת, דאגר הוציא פטנט על ההמצאה באנגליה).
צילום הדאגרוטיפ שונה מהצורה המוכרת לנו כיום בכך שאין לו כל נגטיב, ולכן לא ניתן ליצור ממנו העתקים. כל תצלום דאגרוטיפ הנו יחידאי, ונראה חלופות כפוזיטיב או כנגטיב, בהתאם לצורת נפילת האור.
הדאגרוטיפ שימש מאז המצאתו ככלי מדעי באופנים שונים, למשל בתצלומי-מיקרוסקופ, בתצלומים אסטרונומיים בעזרת טלסקופ, בתצלומי-רפואה וכמרכיב במכשירים לניסויים באור. עם זאת, עיקר שימושו היה ביצירת פורטרטים; תוך שבועות ספורים מפרסום התהליך שופרה ההמצאה, וזמן החשיפה קוצר, כך שניתן היה להשתמש בה לצילום פורטרט. כעת יכלו בני המעמד הבינוני החדש לרכוש דימוי של עצמם במחיר זול יחסית. הבעלות על דיוקן עצמי, שהייתה לפנים פריבילגיה של בני המעמדות העליונים, הפכה לנפוצה ולהמונית כעת. עשרות חנויות צילום נפתחו, בהם יכלו אנשים להצטלם ולרכוש דימוי של עצמם. ואולם, תוך עשור כבר פותחו שיטות צילום אחרות שהחליפו את הדגרוטיפ.
דאגר נפטר ב-10 ביולי 1851, בברי-סור-מארן (Bry-sur-Marne), כ-12 ק"מ ממזרח לפריז. בשנת 1863 נקרא על שמו רחוב ברובע ה-14 בפריז. שמו חקוק על מגדל אייפל, יחד עם שורה של שבעים ושניים אנשי מדע ותעשייה בולטים.
לקריאה נוספת
כתבים של דאגר
- L. J. M. Daguerre. Historique et description des procédés du Daguerreotype et du Diorama, Paris, 1839
- L. J. M. Daguerre. Nouveau moyen de préparer la couche sensible des plaques édestinées á recevoir les images photographiques, Paris (Mai), 1844
ספרות על דאגר והדאגרוטיפ במאה ה-19
- François Arago. Rapport de M. Arago sur le Daguerréotype. Paris, 1839
- Un amateur [Hubert]. Le Daguerreotype considéré sous un point de vue artistique, mécanique et pittoresque. Paris (June), 1840
- Buron. Description des nouveaux Daguerréotypes perfectionnés et portatifs, avec l'instruction de M. Daguerre, annotée. Paris(July), 1841
- Charles Chevalier. Nouvelles instructions sur l'usage du Daguerréotype. Description d'un nouveau photographe, ect. Paris, 1841
- Charles Chevalier. Guide du Photographe. Troisième partie: éloge de Daguerre - documents historiques. Paris, 1854
ספרות על דאגר והדאגרוטיפ במאה ה-20
- Gernsheim, Helmut and Alison, 1968. L.J.M. Daguerre: The History of the Diorama and the Daguerreotype, New York: Dover Pub. Inc.
- Schaaf, Larry J, "Invention and Discovery: Firt Images", in: Beauty of Another Order, Ann Thomas (ed.), Yale University Press, 1997
- Batchen, Geoffrey, 1997. Burning with Desire: The Conception of Photography. Cambridge: The MIT Press
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לואי ז'אק מנדה דאגר |
- אתר The Daguerreian Society להיסטוריה, מדע ואמנות הדאגרוטייפ.
- "דרך חדשה להכנת פלטה עם שכבה רגישה לאור לשם השגת דימוי צילומי", מכתב של דאגר לארגו, פרויקט גוטנברג (צרפתית).
- https://www.webarchive.org.uk/wayback/archive/20100311230213/http://www.midley.co.uk/
- לואי ז'אק מנדה דאגר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- לואי ז'אק מנדה דאגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי לואי ז'אק מנדה דאגר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Gernsheim, Helmut and Alison, 1968. L.J.M. Daguerre: The History of the Diorama and the Daguerreotype, New York: Dover Pub., p. 6
- ^ All quotation in: Gernsheim, 1968. p. 10
- ^ Miroir des Spectacles, February 1822. Quoted in: Gernsheim, 1968, p. 12
- ^ Nos. 17 to 19 Park Squere EastRegent's Park, London
- ^ L'Artiste, Vol. X, No. 11, 18 September 1836. Quoted in Gernsheim, 1968, p. 36-37
- ^ Gernsheim, 1968, p. 27
- ^ View of the Mont Blanc taken from the Valley of Chamonix, on stage in the Paris Diorama from 19 Nov. 1831 to 1 Dec. 1833
- ^ August Lewald, Gesammelt Schriften, Par 7, Leipzig, 1845. Quoted in Gernsheim, 1968, p. 30-31
- ^ Louis Figuier. Les merveilles de la Science, Vol. III, Part 1, "La Photographie". Paris, 1869. Quoted in Gernsheim, p. 48
- ^ כל הציטוטים מזיכרונותיו של שבלייה לקוחים מספרו של Gernsheim, pp. 50-51
- ^ הסיפור מיוחס לדומא, שסיפר אותו זמן קצר לאחר מותו של דאגר. הופיע ב-Illustrated London News, 26 July, 1851. Quoted in: Gernsheim, 1968. L.J.M. Daguerre: The History of the Diorama and the Daguerreotype, p. 1
לואי ז'אק מנדה דאגר31855105Q131405