מריאנו רומור
 | |||||||||||||
| לידה | ויצ'נצה, ממלכת איטליה | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 איטליה | ||||||||||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית-נוצרית | ||||||||||||
| |||||||||||||
מריאנו רומור (באיטלקית: Mariano Rumor; 16 ביוני 1915 – 22 בינואר 1990) היה פוליטיקאי ומדינאי איטלקי. כחבר המפלגה הדמוקרטית-נוצרית (DC), כיהן כראש ממשלת איטליה בין השנים 1968 ל-1970 ובכהונה נוספת משנת 1973 ל-1974. כראש ממשלה הוא הוביל חמש ממשלות שונות, הנתמכות על ידי קואליציות שונות.[1] הוא כיהן גם כשר החקלאות בין השנים 1959 ל-1963, שר החוץ בין השנים 1974 ל-1976 ושר הפנים בשתי תקופות קצרות, בשנת 1963 ובין השנים 1972 ל-1973. רומור היה גם מזכיר המפלגה הדמוקרטית-נוצרית בין השנים 1964 ל-1969.
ראשית חייו
מריאנו רומור נולד בויצ'נצה, מחוז ונטו שבאיטליה ב-16 ביוני 1915. הוא קיבל תואר בספרות מאוניברסיטת פדובה בשנת 1939. רומור היה מורה בתיכון מכין לאוניברסיטה (לגילאי 14 עד 19 הנקרא Lyceum (אנ')) עד להתגייסותו כלוטננט לצבא האיטלקי במלחמת העולם השנייה. לאחר הסכם שביתת הנשק בקאסיבילה בשנת 1943 בין איטליה לבעלות הברית, הצטרף רומור לתנועת ההתנגדות האיטלקית. בתום המלחמה הצטרף למפלגה הדמוקרטית-נוצרית, בה הפך לאחד המנהיגים המרכזיים של מחוז ונטו, מקורב מאוד לראש הממשלה אלצ'ידה דה גספרי.[2] בבחירות של 1946 נבחר רומור לחבר האספה המכוננת, שפרסמה את החוקה האיטלקית בשנת 1948.[3]
הוא התמנה לחבר בבית הנבחרים האיטלקי שזה עתה נולד בשנת 1948. בחירות 1948 הושפעו רבות מהמלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, וכיום הם ידועות בעיקר בזכות הלוחמה הפוליטית הסמויה שניהלו מחלקת המדינה של ארצות הברית וה-CIA בשמם של הדמוקרטים-נוצרים כנגד המפלגה הקומוניסטית, שעל פי ה-CIA מומנה על ידי ברית המועצות.[4][5] בבחירות זכתה בסופו של דבר בהפרש גדול המפלגה הדמוקרטית-נוצרית של דה גספרי שהביסה את הקואליציה השמאלית של החזית הדמוקרטית הפופולרית, שהורכבה מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI) של פלמירו טוליאטי והמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (PSI) של פייטרו נני.[6]
קריירה פוליטית
תפקידים ראשונים בממשלה
בשנת 1950, גווידו גונלה ירש את פאולו אמיליו טביאני כמזכיר הלאומי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. בעקבות מהלך זה רומור מונה לראשונה לסגן המזכיר הלאומי של המפלגה, ביחד עם ג'וזפה דוסטי.
מריאנו רומור מילא תפקיד מכריע בהולדת סיעה חדשה, שנקראה "היוזמה הדמוקרטית", שחיברה לא רק את חסידיו של דוסטי, כמו ג'ורג'יו לה-פירה, אמינטורה פנפאני ואלדו מורו, אלא גם חברי האגף המרכזי של דה גאספרי, כמו פאולו אמיליו טביאני ואוסקר לואיג'י סקאלפרו.[7]
מההתחלה רומור מילא תפקיד מוביל בסיעה. תפקיד זה הוביל אותו לכהן בתפקידיו הראשונים בממשלה. בין היתר כיהן כסגן שר החקלאות בממשלתו השביעית של דה גספרי, תפקיד אותו מילא גם בממשלת דה גספרי השמינית, ואחרי פרישתו של דה גספרי בשנת 1954, בממשלה קצרת החיים בהנהגת ג'וזפה פלה. בממשלת פאנפאני הראשונה, מינואר עד פברואר 1954, מונה רומור למזכיר של מועצת השרים.
בשנת 1954, לאחר שהקונגרס הלאומי של נאפולי, ביסס את מעמדה של סיעת "היוזמה הדמוקרטית" כגוף החזק במפלגה הדמוקרטית-נוצרית נבחר פאנפאני למזכיר המפלגה, ורומור נבחר שוב לסגן המזכיר. הוא כיהן במשרה זו בחמש השנים הבאות, עד שהתפצלה סיעת "היוזמה הדמוקרטית". למעשה, רבים מחברי הסיעה החלו לבקר את הקו הפוליטי במזכירות של פאנפאני, שהחל בזהירות להיפתח לשיתוף פעולה עם המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית. חברי סיעה בולטים, כולל רומור עצמו, העמידו את המזכיר בעמדת מיעוט במהלך הקונגרס הלאומי במרץ 1959. בעקבות כך התפצלה "היוזמה הדמוקרטית" לתומכיו של פאנפאני ולקבוצת מתנגדיו, ששמה עתה שונה לדורותי ("דורותיאה"), בשל שמו של המקום בו התכנסו לפני הקונגרס, מנזר האחיות של סנטה דורוטה ברומא. הסיעה החדשה נבנתה סביב אנטוניו סניי, מריאנו רומור ואלדו מורו שנבחר למזכיר חדש. באותה שנה, כאחד ממנהיגי הסיעה, מונה רומור לשר החקלאות, בממשלת סניי השנייה, תפקיד אותו המשיך למלא בממשלותיהם של פרננדו טמברוני ופאנפאני. בתפקיד זה היה רומור תורם חשוב להגיית אחת התוכניות הראשונות לפיתוח וחדשנות המגזר החקלאי הלאומי של איטליה, מה שכונה "התוכנית הירוקה".
מזכיר המפלגה הדמוקרטית-הנוצרית
בבחירות 1963, המפלגה הדמוקרטית-נוצרית סבלה מירידה חדה בקונזנזוס בו הייתה שרויה בציבור. רומור מונה לשר הפנים בממשלה קצרת-החיים של ג'ובאני לאונה ואז נבחר לתפקיד מזכיר המפלגה הדמוקרטית-נוצרית החדש. הוא שימש כמזכיר עד 1969, והוביל את המפלגה בשלב מורכב של שיתוף פעולה פוליטי עם הסוציאליסטים. בחמש השנים בהם הוביל את המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, רומור ניסה לפייס את הבוחרים המתונים, בניסיון להשיב את הקונצנזוס של המפלגה שאבד בבחירות הקודמות.
בבחירות הכלליות ב-1968 הצליחה המפלגה הדמוקרטית-נוצרית להגדיל את מספר הקולות שקיבלה בהשוואה לבחירות של 1963, גם אם במעט, וצברה 39% מקולות הבוחרים.[8] תוצאה זו נחשבה להצלחה של המזכיר רומור, שהפך בעקבותיה למועמד הטבעי להנהגת המדינה ולראשות הממשלה.
הקדנציה הראשונה כראש ממשלה
ב-12 בדצמבר 1968 הושבע מריאנו רומור לראש ממשלת איטליה, והוביל ממשלה שהורכבה מהדמוקרטים נוצרים, הסוציאליסטים והרפובליקנים.[9]
במהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה בוצעו מספר רפורמות חשובות. חוק מיום ה-11 בדצמבר 1969 הרחיב את הגישה להשכלה גבוהה לכל התלמידים בעלי תעודת בגרות. גישה שהייתה מוגבלת בעבר לתלמידים שהגיעו מתוכניות לימודים קלאסיות או מדעיות במקרים מסוימים. חוק מיום 30 באפריל 1969 הכיל תמורות נרחבות הנוגעות לפנסיה במסגרת התוכנית הכלכלית של רומור. במסגרת התוכנית הונהגה פנסיה חברתית לאנשים מעל גיל 65 עם הכנסות נמוכות שלא היו זכאים עד אז לשום סוג של פנסיה. במסגרת מדיניות החוץ של רומור, ב-28 בינואר 1969 הוא חתם והכניס את איטליה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. אולם, כהונתו הראשונה כראש ממשלה הייתה זכורה בעיקר בשל הפיצוץ בפיאצה פונטנה. מה שכונה "טבח פיאצה פונטנה" היה למעשה פיגוע טרור שאירע ב-12 בדצמבר 1969 כאשר פצצה התפוצצה במטה בנק החקלאות הלאומי בפיאצה פונטנה, מילאנו, וגרמה למותם של 17 בני אדם ולפציעתם של 88. באותו היום, אחר הצהריים הופעלו שלוש פצצות נוספות ברומא ובמילאנו, ואחרות נוספות התגלו מאוחר יותר ולא התפוצצו.[10] את הפיגוע תכננה קבוצה נאו-פשיסטית בשם "אורדין נואבו" (בתרגום מאיטלקית: "הסדר החדש"), שמטרתה הייתה למנוע את נפילת המדינה בידי השמאל על ידי שכנוע הציבור שהפיגוע הגדול היה חלק מההתקוממות קומוניסטית.[11]
במהלך כהונתו הראשונה הוביל רומור שלוש ממשלות שונות. מדצמבר 1968 עד יולי 1969 הוא הוביל ממשלה שהורכבה ממפלגתו הדמוקרטית-נוצרית מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ומהמפלגה הרפובליקנית האיטלקית. ואז, מאוגוסט 1969 לפברואר 1970 הוא הנהיג ממשלה המורכבת רק ממפלגתו; התמוטטות הממשלה הזו הובילה לתקופה ארוכה של 45 יום ללא שלטון, כאשר סוגיות כמו חוק הגירושין האיטלקי ומעמדה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית גרמו לחוסר יציבות. לאחר תקופה זו, שכללה ניסיון של ראש הממשלה לשעבר אמינטורה פאנפאני להקים ממשלה, רומור הקים קואליציה חדשה עם המפלגה הסוציאליסטית, הרפובליקנית והדמוקרטית-סוציאליסטית, קואוליציה ששרדה ממרץ עד יולי 1970.[12]
שר הפנים וניסיון התנקשות
בשנת 1972 מונה רומור לשר הפנים, בממשלתו של ג'וליו אנדראוטי. בשנת 1973 רומור היה יעד לניסיון התנקשות, שתוכנן על ידי ג'יאנפרנקו ברטולי, אנרכיסט על פי הגדרתו. ארבעה נהרגו מהפיצוץ ו-45 נפצעו, בעוד רומור הצליח לצאת ממנו בחיים. על ברטולי נגזר מאסר עולם בשנת 1975.[13]
קדנציה שנייה כראש ממשלה
לאחר שלוש שנים בממשלותיהם של אמיליו קולומבו וג'וליו אנדראוטי, רומור שב לתפקיד ראש הממשלה, והוביל לראשונה קואליציה שהורכבה מהדמוקרטים-נוצרים, הסוציאליסטים, הרפובליקנים והסוציאליסטים הדמוקרטים מיולי 1973 עד למרץ 1974. לאחר שממשלה זו נפלה, הקים רומור קואליציה חדשה תוך שבועיים תוך שהוא קורא לסוציאליסטים והסוציאליסטים-דמוקרטים להצטרף לממשלתו. הממשלה הזו שרדה ממרץ עד אוקטובר 1974.[14][15]
לאחר שהגיש את התפטרותו מהממשלה ביוני 1974, ממשלתו האחרונה נפלה מספר חודשים לאחר מכן באוקטובר 1974.[16][17]
אחרי ראשות הממשלה
בשתי ממשלותיו של ראש הממשלה אלדו מורו, כיהן רומור כשר החוץ. תבוסה בבחירות האזוריות בשנת 1975 הובילה לסילוקו של אמינטור פאנפאני ממזכירות המפלגה. רומור הוצע כמועמד להחליפו כמזכיר המפלגה החדש על ידי אלדו מורו, אך וטו שהוטל על ידי כמה מחברי סיעתו מנע זאת. בגלל וטו זה, רומור עזב את הדורותיים (חברי סיעת דורותיאה). לאחר הפילוג של הדורותיים הודר רומור אט אט מתפקידים מרכזיים במפלגה ובממשלה. לאחר שהיה שר החוץ בשתי הממשלות האחרונות תחת ראש הממשלה מורו, רומור כבר לא קיבל שום משרת שר.
בשנת 1979 נבחר מריאנו רומור לפרלמנט האירופי, שם נבחר בשנת 1980 ליו"ר הוועדה לענייני חוץ, תפקיד בו כיהן בו עד שעזב את הפרלמנט בשנת 1984.[18]
מותו ומורשתו
רומור מת מהתקף לב בויצ'נצה ב-22 בינואר 1990.[19]
בשנים שחלפו מאז מותו נערך דיון נרחב על מורשתו. פרשיות השוחד של לוקהיד, מהן רומור נוקה על ידי הפרלמנט האיטלקי, התרחשו תחת ממשלתו והגיעו לשיאם במשפטים של שני שרי ביטחון לשעבר, לואיג'י גואי ומריו טאנאסי.[20]
אחרים מתחו ביקורת על הצו הנשיאותי שלו מס' 1092, צו שאיפשר לעובדי הממשלה האיטלקית לפרוש לאחר תשע-עשרה וחצי שנות עבודה או ארבע עשרה וחצי שנים אם היו אישה; פורשים כאלה נקראו לימים "גמלאי תינוקות" על ידי המלעיזים. התוכנית, שהוקמה בשנת 1973, הופסקה בשנת 1992. נכון לשנת 2014 הוערך כי כחצי מיליון גמלאים שנהנו מהצו עדיין מקבלים בממוצע 1,500 אירו לחודש בשל התוכנית.[21]
היסטוריית בחירות
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Mariano Rumor, Italian statesman
- ^ "Politician All the Way; Mariano Rumor". The New York Times. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Einaudi, Mario The Constitution of the Italian Republic The American Political Science Review vol. 42 no. 4 (pp. 661–676), August 1948
- ^ Corke, Sarah-Jane (1 במאי 2006). "George Kennan and the Inauguration of Political Warfare". Journal of Conflict Studies. 26 (1). ISSN 1715-5673.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Mistry, Kaeten (במאי 2011). "Re-thinking American intervention in the 1948 Italian election: beyond a success–failure dichotomy". Modern Italy. 16 (2): 179–194. doi:10.1080/13532944.2011.557224. ISSN 1353-2944.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Minsitry of the Interior – 1948 Election Results
- ^ Francesco Malgeri, La stagione del centrismo, p. 114
- ^ Ministry of the Interior – 1968 Election Results
- ^ Governo Rumor I
- ^ Bull, Anna Cento and Cooke, Philip. Ending Terrorism in Italy, Routledge, 2013 מסת"ב 9781135040802
- ^ "1969: Deadly bomb blasts in Italy". BBC News. 12 בדצמבר 1965. נבדק ב-1 באפריל 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "RUMOR IS SEEKING TO STAFF A CABINET". The New York Times. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Neofascists cleared of 1973 bomb attack for second time". ANSA. 1 בדצמבר 2004.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "NEW GOVERNMENT IS FORMED IN ITALY". The New York Times. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ginsborg, Paul (1 בינואר 2003). A History of Contemporary Italy: Society and Politics, 1943–1988. St. Martin's Press. ISBN 9781403961532. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Paul, Hofman. "RUMOR'S CABINET RESIGNS IN ITALY". The New York Times. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Shenker, Israel. "RUMOR'S CABINET RESIGNS IN ITALY". The New York Times. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Mariano RUMOR". European Parliament. European Parliament. נבדק ב-16 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "MARIANO RUMOR, 74, PREMIER OF ITALY FOR FIVE TERMS, DIES". The Washington Post. נבדק ב-16 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Saxon, Wolfgang. "Mariano Rumor, 74, Italian Chief During Student and Labor Strife". The New York Times. נבדק ב-16 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hooper, John. "12 people who ruined Italy". Politico. POLITICO SPRL. נבדק ב-17 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה)
.svg)
28503799מריאנו רומור