קהילת יהודי פלונסק
קהילת יהודי פלונסק היא הקהילה היהודית בעיר פלונסק שבפולין. ההתיישבות היהודית במקום החלה כבר בראשית העת החדשה. המידע העתיק הראשוני על היהודים בפלונסק הוא משנת 1446 ברשימות בתיקי בית המשפט, בו מפורט מספר היהודים בעיר יחד עם המיסים והעמלות ששילמו.
ראשית הקהילה
העיר פלונסק ממקומת על נהר פלונקה ומכאן הגיע שמה. היא נוסדה בימי הביניים הקדומים כעיר מבצר של נסיך החבל ובה ארמון עץ למשכנו בימי שהותו בפלונסק.
סביב המבצר הוקם היישוב הראשון של תושבי העיר אשר עסקו בעיקר בחקלאות ובמשך הזמן נוספו אליהם גם סוחרים ובעלי מלאכה. בשנת 1400 העניק הנסיך מאזובשה ורייסין ז'יאמיוביט את כתב הקיום של העיר על יסוד החוק החלמיני. כתב קיום זה חודש ואושר בשנת 1527 על ידי המלך זיגמונט הראשון. פלונסק השתייכה לנסיכות פלוצק, שסופחה לממלכת פולין בשנת 1495 לאחר מותו של הנסיך האחרון יאנוש יחד עם חלק ממאזובשה. נסיכות פלוצק הפכה לפלך המורכב משמונה נפות ובכללן פלונסק.
כבר מראשית העת החדשה יהודים התגוררו בפלונסק. נסיכי מאזובשה היו מעוניינים לפתח את ארצם ולכן התירו כניסת יהודים לערים. המידע העתיק הראשוני על היישוב היהודי בפלונסק הוא משנת 1446, מרשימות בתיקי בית המשפט, בו מידע על מספר היהודים המשלמים מיסים וסכום העמלות מופיע בהם. בראש יהודי חבל פלוצק עמד הרב קמחי, שהיה הרב הראשי וישב בלינצ'יצה.
ב-1507 שילמו היהודים את ה- PLN 5 למס ההכתרה. בשנת 1527 נערך גירוש היהודים ומתן כתב הקיום על רקע התחרות המסחרית עם הסוחרים הנוצרים. היהודים עסקו בהלוואה בריבית, וכן סחרו במוצרי עץ, אשלג וזפת. מוצרים אלו היו משיטים לעיר דאנציג דרך נהר הוויסלה. היהודים היו בעלי המונופול על המסחר בכל האזור והיו מבקרים בירידים בדאנציג, פוזנא, גניזנו ותורון.
בתחילת המאה ה-17 העניק מלך פולין זיגמונט הראשון הגנה ליהודים מפני תחרות של סוחרים זרים. באחוזות מלכותיות משנת 1616 נמצא תיאור עשיר של רכוש העיר, שבו נמצאים ארבעה בתים יהודיים, בעליהם מחויבים לתת לזקן ליטר וחצי זעפרן. יהודים מן הערים השכנות עברו לפלונסק והיישוב היהודי בה גדל.
תולדות הקהילה
המלחמה הפולנית-שוודית
בשנת 1655 פרצה המלחמה הפולנית- שוודית השנייה. האצולה הפולנית והוויבוידים מפוזנא וקאליש חברו לשוודים יחד עם 15,000 חיילים, אשר פלשו לעיר וגרמו בה הרס רב. היהודים והפרוטסטנטים הואשמו בבגידה וריגול לטובת השוודים, ובכל הרפובליקה של פולין החלו מעשי שוד וטבח, הקהילה היהודית כמעט הושמדה לחלוטין והרכוש היהודי נשדד ונהרס.
באפריל הגיע סטפן צ'רניצקי לאזור צ'חנוב ופלונסק, הוא ערך שחיטות גדולות ביהודים, חייליו שדדו והרסו את הרכוש היהודי. בפלונסק סבלו היהודים סבל רב, רובם נהרגו, בתיהם נשרפו רכושם נשדד והרב של הקהילה, הרב צבי נשרף. הקהילות היהודיות היו תחנות המוות של צבא צ'ארנצקי ביניהן: קהילת קובאל, לופיאנני, רוגסאן, פלאטוב ורשן, ליסא, פאקוש, שרם, פורדון, פליצק ודוברזין. יהודי פלונסק קבעו יום צום שנתי לזכר ההרוגים, בערב ראש חודש שבט, וקבעו נוסח סליחות מיוחד ליום צום זה - "סליחות פלונסק".
בשנת 1657, המלך יאן קז'ימייז' נתן כתב-קיום המאפשר ליהודים לבנות מחדש את בתיהם ולפתוח מחדש חנויות וסדנאות. בשנת 1670 המלך מיכאל קוריבוט וויסניוביאצקי, יורשו של המלך יאן קז'ימיז', חידש את כתב הקיום של היהודים והתיר להם להתיישב בפלונסק. הוא אפשר להם להקים בתים, לעסוק במסחר, לשרוף יי"ש ולבשל בירה, למכור ולקנות כל מיני משקאות, לשחוט בקר ולמכור בשר באיטליזים ובבתיהם הפרטיים. היה מותר לסחור בימי חול מלבד יום א' וכן הותר ליהודים לבנות בית כנסת ולהקים בית עלמין נפרד.
בעקבות כך פרץ מאבק קשה בין הנוצרים ליהודים כשהראשונים אומרים שהיהודים גוזלים מהם את פרנסתם. על היהודים נאסר, עוד מימי המלך זיגמונט הראשון לסחור במסחר קמעוני בכותנה, אריגים ובשמים. וכן מכירת בשר עגל, כבשים ועיזים בימי השוק אשר הותרו רק לנוצרים.
בהתאם לכתב הקיום, היהודים היו משלמים מיסים על מסחר, מגרשים ובתים וכן מס גולגולת (משנת 1549). בשנת 1669 הזכירו ליהודי פלונסק ועד ד' הארצות כי עליהם לעזוב את מאזובשה. ייהודי פלונסק עזבו את העיר ולא חזרו אליה עד לביטול ההחלטה.
בשנת 1678 נגזרה על יהודי מאזובשה גזירת גירוש, ולאחר השתדלויות רבות מנע ועד ד' הארצות גירוש זה. יהודי פלונסק היו שייכים מבחינה ארגונית, לקהילת צ'יחאנוב עד שנות החמישים של המאה ה-18, אז התנתקו מקהילת צ'יחאנוב בניגוד להסכמתה.
באמצע המאה הי"ח כיהן בפלונסק הרב ברוך חריף, אחריו כיהן הרב יקותיאל זלמן בן משה יוסף ליכטשטיין מחבר הספר "דבי רב" (פירוש על הספרי). בתקופה זו היה בפלונסק רופא יהודי ד"ר שלמה יעקב'ס. ליד פלונסק התקיימה התיישבות חקלאית יהודית – אחוזת קוחארי שהוקמה על ידי שלמה זלמן מרקוס מפוזנא. מתוך מפקד שנערך בשנת 1764 בפלונסק נמנו 455 נפשות. בשנים אלו, של פלישת צבאות זרים ושל סיבוכים במדינת פולין סבלו היהודים סבל רב. היהודים תמכו בקונפדרציה ברסקה למרות היותה עוינת את היהודים. בימי מלכות של סטאניסלאב פוניאטובסקי חל שיפור במצב היהודים עקב השקט ששרר במדינה בעיקר לאחר חלוקת פולין הראשונה.
בשנת 1808 לאחר הכיבוש הפרוסי גדלה האוכלוסייה היהודית בחבל פלוצק ובפרט בפלונסק, יהודים רבים עברו מהשטח הפולני שעבר בחלוקת פולין לפרוסיה. ובשנה זו התגוררו כ-2801 יהודים בעיירה. פלונסק הייתה לאחת הערים המובילות עם האחוז הגבוה ביותר של האוכלוסייה היהודית, היהודים היוו 73.6% מאוכלוסיית העיר. היהודים רכשו בתים, ועסקו במבחר קמעונאי וכן בסחר בתבואות, עצים ביצים, בקר ותוצרת חקלאית אשר נשלחו מדי יום לפלוצק ומודלין. כמה יהודים אף ניהלו בעצמם אחוזות או ניהלו לבעלי אחוזות את תוצרתם החקלאית. וכן היו מספר חייטים ופרוונים שעבדו עבור מפעלי קונפקציה גדולים. ענף זה גדל והתרחב במהירות.[1]
פלונסק במאה ה-19
במאה ה-19 החלו יהודי פלונסק לגלות מעורבות פוליטית ולהפיץ את תרבות ההשכלה. במרד הפולני של 1863 השתתפו כמה מיהודי פלונסק. בשנת 1865 נוסדה אגודת "חברת דורשי התורה והחכמה", בה התרכזו המשכילים הראשונים בעיר ולמדו בה פילוסופיה דקדוק ושפות. בתקופה זו אף השתפר בה המצב הכלכלי. ב-1910 מנתה הקהילה 7,665 נפש (%64 מכלל האוכלוסייה). בפלונסק נוסד אחד מסניפיה הראשונים של אגודת "חובבי ציון" בפולין. לקראת סוף המאה ה-19התארגנה בעיר הקבוצה הראשונה של ציונים והוקם ארגון "בני ציון" שבתוך שנתיים מנה כמאתיים פעילים. צעירים רבים הצטרפו לחוג לומדי העברית ובעיר הוקמו ספריות ציבוריות בעברית וביידיש. "ההשכלה - מן העיר פלונסק יצאה למלוך", כתב הסופר דוד פרישמן.
במחצית השנייה של המאה ה-19 נפוצה בפלונסק החסידות. בעיר היו קבוצות של חסידי גור, אלכסנדר וצ'חאנוב ונוסדו בה קלויזים (בתי מדרש) של הזרמים השונים. לקראת סוף המאה ה-19 נוסדו בפלונסק אגודות כגון "קהל קטן", שביקשו להפיץ השכלה בקרב השכבות העניות. פעילי האגודות ארגנו קבוצות לימוד של פועלים ובעלי מקצועות כפיים, לימדו את חניכיהם עברית, משניות, פרקי אגדה, היסטוריה של עם ישראל וידיעת ארץ ישראל. אגודת "עזרא" פעלה להפצת השפה העברית וללימוד ההיסטוריה של עם ישראל בקרב ילדים ממעמד נמוך. בין מקימי האגודה היה דוד גרין, לימים - דוד בן-גוריון בן ה-14. רבים מפעילי אגודות אלו היו מראשוני העולים מפלונסק לארץ ישראל. יוצאי פלונסק היו בין מקימי הקיבוצים נגבה, עין שמר, בית זרע, עין השופט, שריד, כפר מסריק, מזרע ועוד. עם זאת, בשנים אלה עדיין קיבלו רוב ילדי ישראל בעיר חינוך מסורתי ולמדו ב"חדרים" פרטיים ובתלמוד תורה שהחזיקה הקהילה. בסוף המאה ה-19 נפתח בפלונסק בית ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים, בו למדו ברוסית כ-80 תלמידים, רובם בנות.
פלונסק גבלה במשקים גדולים, בהם היו עצי צפצפה שבצמרותיהם מקננות חסידות. בשולי העיר היו בתי הנפחים, מתקני העגלות ומפרזלי הסוסים, וכן חלקות קטנות של איכרים, נוצרים ויהודים, שעיטרו את העיר בגני ירק, בערוגות פרחים ובגדרות עץ צבועות באדום ובירוק. בסוף המאה ה-19 היו שליש מבתיה של פלונסק בנויים מאבן ופעלו בה בתי חרושת, בתי מלאכה ותחנה מטאורולוגית. נסללו בה כבישים והותקנו מדרכות אספלט. בעיר עצמה היו שדרות אלונים וערמונים וכן גני נוי. בתחילת המאה ה-20 היו בעיר בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון, בתי חרושת, טחנת קמח, תחנת כוח ומגרשי ספורט. למעלה ממחצית מ-8,000 תושבי העיר היו יהודים.
-
הנוער הציוני בפלונסק, בניהם נמצאים דוד בן-גוריון ושלמה צמח. פלונסק 1904.
_3RD_FRONT,_(R)_AT_POALEI_ZION_GROUP_%22EZRA%22_IN_PLONSK._%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9F_%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F_(%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99_%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F)_%D7%91%D7%9B%D7%A0%D7%A1_%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%AA_%22%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%90%22_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%99_%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F,_%D7%91%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0.jpg)
הקהילה במהלך מלחמות העולם
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשה גרמניה את פלונסק מידי הקיסרות הרוסית. עקב המלחמה שותקו המלאכה והמסחר בעיר, ורבים מתושבי העיר נותרו ללא אמצעי קיום. הקהילה הקימה מטבח ציבורי לעניי העיר, שחילק מאות ארוחות חינם מדי יום.
למרות הקשיים התנהלו בפלונסק בתקופה זו חיים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים ערים. הכיבוש הגרמני איפשר למפלגות, לאיגודים המקצועיים ולארגונים החברתיים לפעול בגלוי. הקבוצות הציוניות, שהתארגנו עוד לפני המלחמה, הגבירו את פעילויות ההסברה והתרבות שלהן. הבונד שפעל במחתרת בימי השלטון הצארי חידש את פעולתו הגלויה.
בשנת 1917 הוקמה בפלונסק ספרייה ציבורית ובשנת 1918 נוסד בה סניף של אגודת ישראל.
עם תום המלחמה נכללה פלונסק בתחום פולין העצמאית. עם כניסת הצבא הפולני לפלונסק הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים, ובמקרים רבים פרעו חיילים פולנים ביהודים. עם פרוץ מלחמת פולין-ברית המועצות ב-1920 כבש הצבא האדום את העיר לזמן קצר והאלימות נגד היהודים גברה. בתקופה זו פרצה בעיר מגפת טיפוס ושרר בה רעב. לאחר המלחמה סייעו לנזקקים בעיר ארגון הג'וינט, מוסדות תמיכה ציבוריים וכן קרובים בחוץ לארץ.
ארגונים ומוסדות
בשנת העשרים נוסדו בפלונסק מספר ארגונים לעזרה הדדית. באגודת "ביקור חולים" עבדו פעילים בהתנדבות, וצרכיה של האגודה מומנו מתרומות ומהכנסות מאירועים. איגוד הסוחרים היהודיים יזם את הקמת "הקופה הקואופרטיבית לאשראי". לאחר שנים מעטות הפכה קופה זו לבנק ומאוחר יותר הוקמה חברת "גמילות חסדים" שהעניקה אשראי ללא ריבית. בכל אחד מארגונים אלה היו מאות חברים.
מוסדות הסעד של הקהילה תמכו בעניים, בעיקר לקראת החגים, וסיפקו להם חומרי הסקה ובגדים חמים בחורף. חברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק" סייעו לעניי העיר ללא תשלום, בדיור ובטיפול רפואי.
"רוח של התנדבות ושל מתן בסתר ציינה את יהודי פלונסק. לא אחת היית פוגש בשתי בעלות בית מכובדות העוברות מבית לבית לאסוף נדבות בשביל איזה נצרך – אך בלא שתגלינה את שם הנצרך, כדי שלא לביישו, חלילה"
— קהילת פלונסק מראשיתה ועד חורבנה, ע' 18
בהנהלת הקהילה היהודית בפלונסק היה רוב למפלגות הציוניות. הקהילה גבתה מיסים מחברי הקהילה, דאגה לבחירתם ולמינויים של בעלי המשרות הדתיות (רב, דיינים, שוחטים, חזנים ועוד) והחזיקה את בתי הכנסת, בתי המדרש, מוסדות החינוך הדתיים ויתר המוסדות הדתיים בעיר.
שליש מחברי מועצת העירייה בפלונסק היו יהודים. יהודי פלונסק המשיכו להתפרנס ממסחר זעיר, מלאכה ובניין ומתעשיות המזון והכימיקלים. היו ביניהם סוחרי תבואה, עצים ובהמות וכן חייטים, סנדלרים, סבלים, קצבים וסוחרים, בעיקר סוחרי בגדים. עקב המשבר הכלכלי בקרב חקלאי הסביבה הצטמקו מקורות הקיום של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים, שלקוחותיהם היו בין חקלאים אלה. צמצום המסחר נבע גם מתחרות גוברת מצד הסוחרים הפולנים וכן מהתגברות האנטישמיות. בשנות השלושים של המאה ה-20 החלו פעולות חרם נגד יהודים ומדי פעם התקיימו הפגנות מול חנויותיהם תוך ניסיון למנוע קונים מלהיכנס. אבנים יודו על בתים של יהודים ושמשות בבית הכנסת נופצו. השלטון המרכזי ניסה אף הוא לדחוק את רגליהם של היהודים מענפי הכלכלה. כל אלה הביאו להגירת יהודים מפלונסק לארץ ישראל, למערב אירופה, לצפון אמריקה, לאוסטרליה ולדרום אפריקה.
יהודי פלונסק הביעו מעורבות בחיי הציבור, הן בשעות של התרוממות הרוח והן בשעות מצוקה. בשוק המרכזי היו מתאספים ערב ערב יהודים מגודלי זקן, פועלים, עגלונים ובני נוער לשיחות בענייני דיומא על הבעיות שעמדו ברומו של עולם. תנועות הנוער הציוניות בעיר יצאו להפגנת ענק עם תלבושותיהן ודגליהן לרגל הצהרת בלפור ב-1917 וכן עם פתיחת האוניברסיטה העברית ב-1925. ב-1929 נערכה אספה המונית בבית הכנסת בעיר במחאה על הספר הלבן של פאספילד.
בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הלכה וגדלה השפעת המשכילים והציונים בקהילה, ופעולות החינוך והתרבות במסגרת התנועה הציונית הקיפו חוגים רחבים. בשנות השלושים, עקב המשבר הכלכלי, ירדה הפעילות במפעלים היהודיים בפלונסק, ורבים עברו למסחר בדברי הלבשה מוכנים. השפל הכלכלי גרם להתגברות האנטישמיות והביא את הקהילה עד משבר.
ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) התגוררו בפלונסק כ-7,000 יהודים.
אישים ודמויות בפלונסק
רבנים
- ר' יצחק אוארבך הנקרא ר' איצלי מפלונסק. היה רבה של פלונסק בערך עד שנת 1835
- ר' יששכר בן הרב יהודה לייב מקאליש
- ר' דוד כנפי יונה
- ר' שלמה יששכר דוב
- ר' אברהם שמואל בן בנימין דיסקין
- ר' ליפא הלי בן יעקב יוסף צמח-קאמינר.
- ר' ישראל יעקב הלוי
- הרב משה גרשון ניימן. נפטר בפלונסק ב-י"א מרחשון תרנ"ג 1.11.1892
- ר' צבי יחזקאל מיכלזון, שימש כרבה של פלונסק במשך כ-28 שנים 1894–1922 ונרצח בשואה
- ר' ישראל הלוי בורנשטיין נרצח בשואה
דמויות מוכרות מפלונסק
פלונסק בשואה
כיבוש פלונסק
כיבוש פלונסק נעשה על ידי הגרמנים ב-5 בספטמבר 1939. בתחילת חודש אוקטובר 1939 פלונסק צורפה ל"בצירק ציחנאו" (אזור ציחנאו, לשעבר צ'חאנוב), ושמה שונה לפלונן. יהודים רבים ברחו עם תחילת המלחמה לשטחי ברית המועצות ולוורשה.[2]
הגרמנים בזזו מספר חנויות יהודיות - בית מרקחת וחנויות תכשיטים וכמה ימים לאחר מכן החלו במעשי התעללות והשפלה. ב-19 בספטמבר 1939 החלו הגרמנים לגייס יהודים לעבודות כפייה. הם ריכזו את כל הגברים היהודים החל מגיל 16 בחצר בית סוהר וכתבו את שמותיהם תוך התעללות ומכות שתועדו על ידי הגרמנים. באותו היום נעצרו 17 בני ערובה יהודים ו40 בני ערובה פולנים בניהם מורים, כמרים, רופא המחוז וראש העיר פיוטרקובסקי.[3]
"כמעט כל הגברים התייצבו בשעה המדויקת [9 בבוקר ה-19 בספטמבר], בלא להעלות על הדעת מה צפוי להם. אמא אפילו האיצה באבי ובי לבל נאחר... כשעברנו את שערי חצר בית-הסוהר ראיתי את אנשי הגסטאפו העומדים מסביב, שואגים במלא גרונם ובועטים באנשים במגפיהם... בתום מלאכת הרישום שוב נצטווינו לעמוד בשורה לאורך הכיכר והגרמנים עברו והצביעו על אלה שהם בוחרים אותם... בסופו של דבר נעצרו בבית הסוהר שבעה-עשר גברים כבני ערובה. הם הכניסו אותנו לשני תאים: בתא האחד היו תשעה אנשים, בשני – שמונה. יחד עמי היו בתא פוזננסקי, שני האחים יעקובוביץ', בעלי בית מסחר גדול למכולת, מזכיר הקהילה היהודית לוי, אפרים בוגאטי, בעל טחנה, אברהם כץ, חתנו של סטארושביצקי, הצבע מושקוביץ' וגליקסמן. בתא השני היו בין השאר נאנאס, סטארושביצקי, עורך הדין דסר, קאסמן, סוחר בקרונות, רבנים ועוד."
— בנדט למפקוביץ', ספר פלונסק, ע' 446–447.
היהודים גויסו לעבודות כפייה באופן אקראי, היהודים שנעצרו כבני ערובה היו אחראים ליציאה מסודרת לעבודה ולהופעת היהודים פעמיים בשבוע ל"התעמלות" כפויה. בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר 1939 הוסעו כ-200 יהודים לגבול עם ברית המועצות כאחד מימי ה"התעמלות" וחלקם נרצחו. על מנת לשחרר את בני הערובה שילמה הקהילה היהודית 100,000 זלוטי כדמי כופר. אברהם לוי ששלט בשפה הגרמנית הצטווה להכין רשימות עובדים.
בסתיו 1939 יהודים שגורשו מערים שסופחו לרייך השלישי הגיעו לעיר, ומרגע זה יהודי פלונסק הצטוו לענוד על החזה והגב טלאי צהוב ולאחר מכן להוסיף את המילה jude לטלאי. בנוסף היהודים נצטוו לשלם את כל החובות לקופת העירייה באופן מיידי, ונאסר עליהם ללכת ברחוב לאחר השעה שש בערב.[3]
היודנראט בפלונסק
היודנראט הוקם ב-1 ביולי 1940, הגרמנים הפכו את ועד העזרה ליודנראט ותפקיד גיוס היהודים לעבודות כפייה הועבר להיות תחת אחריותם. יעקב ראמק עמד בראש היודנראט וחברים בה היו בוגאטי, גראבמן, א' מונדלאק, י' קובל וש' שראדזקי. בנוסף ליודנראט הוקם כוח משטרה יהודית בן שישה אנשים. היודנראט גייס מזון ליהודי פלונסק, בנוסף הצליח לדחות את מועד הקמת הגטו ושחרור יהודים ממעצר.
היודנראט הפך להיות יודנראט אזורי של אזור נפת פלונסק, במסגרת היודנראט פעלו לשכת עבודה, ועדה לבריאות וועדת סעד. היהודים הועסקו בעבודות שונות: משק בית, עבודות ניקיון ותחזוקה עירונית, בריית כבול ובעבודות עפר. מפעלים שהופקעו מבעלותם של היהודים שימשו כמקום עבודה להעסקת בעלי מקצוע. עובדי כפייה רבים שולחו למחנות העבודה דלנובקה ולמחנה הנשים שיירפץ.
ראש היודנראט, רמק, הצליח לדחות את מועד הקמת הגטו, דאג למזון ליהודי פלונסק, הצליח להביא לשחרור יהודים ממעצר ובנוסף חיסל יהודים ששימשו כסוכני גסטפו בפלונסק ובוורשה. עסקי הרווח שעשה רמק עם הגרמנים עזרו לפעילות היודנראט, תשלומים נוספים התקבלו משכר עבודות הכפייה שקיבלו העובדים ממעסיקיהם. תשלום נוסף הועבר ליודנראט על ידי עשירי הקהילה, שפדו עצמם מעבודות הכפייה בתמורה לתשלום.[4]
"על פי דרישת השלטונות הגרמנים היו נשלחות מדי פעם בפעם נערות לשיירפץ, לעבודה במריטת נוצות אווזים. לאחר העבודה היו חוזרות הביתה. הנערות שעמדו להישלח לעבודה זו נקבעו על ידי היודנראט... ברור הדבר, שהיו קוראים לעבודה זו דווקא נערות עשירות, בנות להורים בעלי אמצעים, אשר יכלו לשלם דמי כופר ובמקומן היו נשלחות בנות העניים. פעם אחת ביום חורף, הייתי נוכח במקום ליד היודנראט וראיתי את הנערות העניות, כשהן מחכות ברגליים יחפות עד לצאתן לדרך. הפניתי אז את תשומת לבו של ראמק [ראש היודנראט] למצב לבושן. אז הוא ציווה לאסוף בגדים אצל אנשים שונים ולהביא להן שתתלבשנה כהלכה."
— זליג קרוין, ספר פלונסק, ע' 453
במהלך שנת 1940 הוקדם בידיעת היודנראט קואופטיב להספקת מזון על ידי 12 סוחרים. המזון חולק בתלושים. בשנים 1940–1941 יהודים רבים חזרו לפלונסק, חלקם נמלטו לוורשה בתחילת המלחמה ויהודים נוספים הגיעו מסביבת פלונסק שגורשו ב-1939–1949 לגנרלגוברנמן. בחודשים ספטמבר - דצמבר 1940 חיו בפלונסק סביב 7000 יהודים מתוכם 3,800 פליטים. היודנראט הקים מטבח ציבורי שחילק מזון וארוחות חמות בעיקר לפליטים. בנוסף הוקם בגטו בית ילדים ליתומים בני ארבע עד עשר כ-40 במספר. את בית היתומים ניהלה המורה גרינברג.[4]
גטו פלונסק
במאי 1941 הוקם בפלונסק גטו סגור[5] המחולק לשני חלקים משני צדדיו של רחוב ראשי שהמעבר נאסר בו על תושבי הגטו ושני החלקים קושרו על ידי רחוב אחד- רחוב קוז'ה. רוכזו בגטו כ-8,000 יהודים מחצית מהם פליטים. הדלתות והחלונות שפונים אל רחוב ורשבסקה נאטמו על ידי קרשים. בכל חדר צופפו שלוש עד ארבע משפחות, ורבים מהם התגוררו באסמים ואורוות והיו כאלה שלנו תחת כיפת השמיים.
מספר אנשי השירות הסדיר גדלו במהלך תקופת הגטו לארבעים. בראש שירות הסדר עמדו לוין, איש דובז'ין, וסגנו, חנן רמק, אחיו של ראש היודנראט. לאנשי השירות היה לבוש מיוחד, הם חבשו בתחילה כובע שהיה מסומן בסרט תכלת, לאחר מכן סופקו להם מדים בצבע כחול כהה. יהודי פלונסק סבלו מהתנכלות של המשטרה הגרמנית בפלונסק, נהגו להגיע לגטו ולהתעלל ביהודים, הנרייק פוך ועוזריו נהגו לשרוף זקנם ופאות של קורבנותיו. ומהמידע שהובא כנראה הרג יהודים במו ידיו.[6]
בסתיו 1941 הוכנסו יהודים מנפת פלונסק ומנפת שיירפץ אל הגטו.
יהודים עסקו במסחר והבריחו מזון לגטו תוך סיכון חייהם. רבים מהמבריחים נרצחו, ביניהם האופה הפולני טדאוש אוסטרובסקי שהבריח כמויות גדולות של קמח.
"היתה בפלונסק משפחה בשם גרוסמן. הם היו שלושה אחים: עזריאל פישל ויוסף. כל שלושתם נראו כשקצים ועל שום כך יצאו לעתים קרובות אל מחוץ לפלונסק כדי להבריח מצרכי מזון. אולם פעם איתרע מזלם. פישל נתפס ונאסר אך הצליח להימלט מבית הסוהר. בינתיים היו שני האחים האחרים שרויים בבית החולים, חולים בטיפוס. את שני האחים הללו הרגו ביריה בתוך בית החולים ואילו את פישל חיפשו בכל מקום. לאחר שבועיים הוא נתפס... והובא לפלונסק. העינויים שעברו על בן אדם זה עולים על כל דמיון אנושי. תחילה הוכה מכות אכזריות. אחר כך כבלוהו שני ז'אנדארמים בחבל והובילוהו בכל חוצות הגטו. כנהוג נקראה כל האוכלוסיה היהודית לצאת מן הבתים, כדי להסתכל בעונש הצפוי לעבריינים. באמצע הרחוב ביצעו בו מעשה לינץ'."
— דוד קלמנובסקי, ספר פלונסק, ע' 441
התנגדות יהודית בפלונסק
בדצמבר 1941 ובאביב 1942 נועדו נציגי הקומוניסטים בגטו ישראלביץ ושלמה פוקס, לפגישות עם קומוניסטים פולנים.[7]
בגטו התקיימו שלוש פגישות בין נציגי הקבצה בגטו ולבין הקומוניסטים הפולנים. על מפגשים אלו מעיד יאן פטאשינסקי:
"פעמים אחדות הייתי בגטו וניהלתי שיחות ארוכות עם החברים. דיברנו על הפעילות אצלם, על זו שאצלנו ועל המאבק שאנחנו עומדים להתחיל בו. ראיתי על פניהם התרגשות. הם רצו להילחם בטרור המשתולל. סיפרו לנו על התעללות ללא אח ורע של הגרמנים ביהודים, בילדים ונשים. הם מסרו מספרים של כמה עשרות ילדים שנרצחו, ונשים רבות. ההתקרבות לגדר המקיפה את הגטו הייתה כרוכה בסכנת מוות. הגרמני היה יורה בלי אזהרה בכל פולני או יהודי שהיה מתקרב. עלינו חל עונש מוות על הכניסה לגטו. החברים היהודיים שלנו הבינו זאת, ובכל פעם שעמדנו להיכנס לגטו, גייסו את כולם, כמה עשרות אנשים שעמדו בכמה מקומות בגטו כדי להזהיר אותנו."
— עדות יאן פטאשינסקי, ארכיון יד ושם M49E-ZIh/4508 (אוסף תעודות המכון ההיסטורי בוורשה); ספר פלונסק, עמ' 518–519
למפלגת הפועלים הפולנית (PPR) הצטרפו 30 חברי הקבוצה היהודית הקומוניסטית ובנוסף יצרו קשר עם קומוניסטים יהודים בגטו צ'רווינסק והבריחו תרומות למען שבויים סובייטים לקומוניסטים הפולנים. התארגנה בגטו קבוצת מחתרת של ארמייה לודובה בראשות יעקב פשיגודה. הקשר בין הקומוניסטים היהודים והפולים נעשה דרך מעבדת הצילום של סראואיסקי ב"בית הלבן" - בית שהיה פתוח משני צדדיו הן מצד הגטו והן מהצד ה"ארי" היהודים קיבלו מהפולנים עיתונים בלתי חוקיים והעבירו אל הפולנים בתמורה תרומות לשבויי מלחמה סובייטים.
כאשר חוסל הגטו הצליחו להימלט אנשי מחתרת אחדים והצטרפו ליחידה של ארמייה לודובה. הם נלחמו נגד הגרמנים, וכולם נפלו בקרב או נרצחו על ידי הגסטפו לאחר שנתפסו בדצמבר 1943 עם הקבוצה הלוחמת.[7]
מוסדות הבריאות בגטו פלונסק
עקב מגפת טיפוס הבהרות שפרצה בגטו הוקם בית חולים אותו ניהל ד"ר אליהו פניגשטיין. בבית החולים היו 40–50 מיטות, בית החולים הוקם בתרומות יהודי פלונסק שתרמו גם את הציוד לבית החולים. בשנת 1941 גויס על ידי רמק ארתור בר מוורשה להקים מרפאה ובית מרקחת בגטו.
"מגיפת הטיפוס גרמה לצורך בתרופות רבות. כדי להנמיך את ההוצאות התקנתי בעצמי בית מרקחת שעבדה בו ברונקה לאסקה מפלוצק... היינו קונים כל מיני גלולות שהגיעו ישר מגרמניה... חוץ מזה הייתי עוסק בעצמי בהכנת תרופות... המחירים היו כמובן מחושבים בו במקום ומכירת התרופות לא היתה כרוכה בשום קשיים. בדרך זו הגענו לכך שהתרופות שניתנו בלי תמורה כוסו על ידי אלה שהיה ביכולתם לשלם... היה זה הישג רב ערך, שכן בגטאות אחרים נתעוררו קשיים רציניים באספקת תרופות, ואלו אנחנו בפלונסק יכולנו לספק תרופות גם לגטאות שבסביבה."
— ד"ר ארתור בר, ספר פלונסק, ע' 440
בית החולים שימש מרכז רפואי גם ליהודי נובה מיאסטו, סוחוצ'ין, וצ'רווינסק, וד"ר בר נסע לעיירות אלו והביא מהן חולים.
באפריל 1942 תמה מגפת הטיפוס בגטו ובית החולים הפך ל"רגיל" והייתה בו מחלקה פנימית, מחלקה כירורגית ומחלקה לחולי שחפת. ב-1941 הוקם בית מרחץ בגטו וכל היהודים חויבו לרחוץ בו, על כך השגיח מפקח התברואה מטעם הדיונראט.[7]
חיסול גטו פלונסק
ב-29 באוקטובר 1942 בוצעה אקציה וכ-2,000 יהודים זקנים וחולים גורשו לאושוויץ. רשימת היהודים שנשלחו לאושוויץ הוכנה על ידי היודנרט בעקבות דרישת הגרמנים.
עד 30 בנובמבר 1942 בוצעו שני טרנספורטים נוספים ובהם גורשו עוד 4,000 יהודים מהגטו אל אושוויץ. ב-30 בנובמבר גורשו יהודים מגטו נובה מיאסטו שהגיעו לפלונסק כמה ימים לפני כן. ב-16 בדצמבר 1942 יצא הטרנספורט האחרון לאשוויץ מגטו פלונסק, בהם צעירים, בעלי מקצוע, לרבות רמק ומשפחתו. בנוסף נשלחו 340 ילדים והמחנכת גרינברג מבית הילדים שפעל בגטו. כולם נספו באושוויץ.[8]
"בשעה ארבע לפנות בוקר עמדנו כולנו בכיכר לבושים היטב, כשחבילותינו בידנו... סודרנו שורות שורות, ובין השעה חמש ושש בבוקר יצאנו בשורה ארוכה בכיוון לתחנת הרכבת. הנוצרים, בראותם אותנו, נדו לנו בראשם והצטלבו. הלכנו בשקט מוחלט. הדרך היתה קצרה. בהגיענו חיכתה לנו הרכבת, רכבת נוסעים. מייד התחילו צריחותיהם של הגרמנים ודחיפותיהם מלוות הצליפות. נדחפנו בצורה ברברית לתוך הקרונות... נדחקנו במרפקינו להיכנס פנימה יותר מהר, יותר מהר, בלי להתחשב עם הזולת, ובלבד שלא לספוג מהלומות. לאחר שנכנסנו לקרונות נסגרו הדלתות. בקרון שבו ישבתי עם משפחתי נמצאה פראנקה קירשטיין עם אחותה הלה ואמה, המורה פלה שיטקו עם בנה, מרשה וארק הורוביץ, יעקב צייטק ממלאווה. דומני שאלה הם כולם. מכל אלה שמניתי לא חזרו מאושוויץ אלא פראנקה קירשטיין ואני."
— שושנה שידלו-כהנא, ספר פלונסק, ע' 513
באותו היום נרצחו היהודים לזנסקי וקורמן על ידי שמידט, עוזר מפקד המשטרה הגרמנית בפלונסק פוק. לזנסקי וקורמן תיווכו ב-1940–1942 בין שמידט ופוק לבין היודנרט והעבירו לגרמנים את רכוש היהודים השדוד.[8]
יוצאי פלונסק באושוויץ
הטרנספורט האחרון יצא מפלונסק ב-16 בדצמבר 1942 והגיע למחרת לאושוויץ. הגברים קיבלו את המספרים 83912–84434, היו כ-523 גברים. הנשים קיבלו את המספרים 27306–27562, היו כ-257 נשים. אלו היו גברים שנבחרו מתוך הקרונות האחרונים והם התקבלו למחנה. כ-1200 איש שהיו בקרונות הראשונים, בניהם חברי יודנראט, שוטרים יהודים, אישי ציבור, ילדי בית היתומים ומורתם גרינברג נרצחו בתאי הגז.[9]
"הלכתי למשלוח יחד עם קרובי משפחתי כולם... הפרידו בינינו באושוויץ. משסירבתי ללכת מעם הורי, חבטו בי כהלכה ואותם לקחו בכוח אל המכוניות שהלכו אל תאי הגז. באושוויץ הפרידו גם בין נשים וגברים, וכך הפרידו אותי לא רק מהורי, אלא גם מאשתי. כשעמדה אשתי לעלות על המכונית, לקחתי מידה את התינוק שלנו, משום שקשה היה לה לעלות למכונית יחד עם הילד. היא עלתה בין הראשונות ואני החזקתי את הילד. לא רציתי לתיתו לה. אז התחילו לדבר על לבי שאמסרנו לה, משום שהאם תיטיב לטפל בתינוק ממני. זרקתי לה את התינוק למכונית."
— יעקב שטאמברג, ספר פלונסק, ע' 467
אלברט סלומון, חשמלאי במקצועו, הגיע בגירוש האחרון שיצא מפלונסק לאושוויץ, סלומון הועסק כחשמלאי במחנה והוא נשלח מדי פעם אל תאי הגז לתקן את חוטי החשמל שהיו מתוחים לאורך הקירות.
"בכניסה למשרפה היה מסדרון שהוליך אל חדר ההתפשטות... באותו חדר היתה דלת ועליה כתוב – "חדר רחצה".... החדר היה מלא מקלחות, כך שהרושם הראשוני היה שאכן זה חדר רחצה. לשם נדחסו המוני אנשים בדוחק עצום, כדי לחסוך במקום. לאחר שהחדר התמלא עד אפס מקום, היו סוגרים אותו בצורה הרמטית. מבעד לשלוש ארובות קטנות שבתקרה היו מכניסים את הגז. בכל פעם הייתי נקרא לתקן את החוטים, אשר היו נקרעים על ידי האנשים שנאבקו במר המוות. היו אלה חוטי חשמל אשר נמתחו על הקירות, והאומללים היו קורעים אותם בעת ייסורי הגסיסה."
— עדות אלברט סלומון מ-30 ביוני 1947, ארכיון יד ושם, M1-M1E/1296 (שאלון היסטורי, הוועדה ההיסטורית המרכזית, מינכן); ספר פלונסק, עמ' 510–511
קבוצת יהודים מפלונסק שגרה באחד הבלוקים באושוויץ היה תפקיד להוביל את בגדי המומתים לחיטוי בסאונה, בעקבות כך התאפשר להם לקחת כסף ודברי ערך לשימוש בקניית מזון ועזרה לתושבי הבלוק שלהם שמנו כ-500 איש. חברי הקבוצה תכננו בשנת 1943 ללחום בגרמנים ולנקום ב"קאפו" שהתעלל ביהודים. לשם כך היו בקשר עם קבוצת שבויים סובייטים בראשותו של "החבר דומה."[9]
"בסוף שנת 1943 נתן יהודי לודז'אי אחד (משה'ל חסיד קראו לו) פקודה לי, לאחי, לאלעזר מילר, מנדל פראנקנשטיין ושמעון פאס (לזה האחרון שרפו את אשתו וחמשת ילדיו, שאת חפציהם הכיר אחר כך בין חפצי המומתים), שנלך ונהרוג את האונטרשארפירר הרומני הרצחני. כבר עמדנו לבצע את הפקודה, אבל קאפו יהודי... הלשין באזני הגרמנים שמתוכנן מרד. בשל הלשנה זו נספו אז כתשע מאות יהודים. כחצי שנה לאחר הלשנה זו התחולל המרד."
— עדות משה אהרון פשבוז'ניק מ-25 בינואר 1948. ארכיון יד ושם, M1-M1E/1744 (שאלון היסטורי, הוועדה ההיסטורית המרכזית, מינכן); ספר פלונסק, ע' 516.
מרד הזונדרקומנדו
7 באוקטובר 1944, יום שבת בשעות הבוקר, הודיעו אנשי המחתרת באושוויץ לאסירי הזונדרקומנדו (עובדי כפייה יהודים ששרפו גופותיהם של קרבנות תאי הגזים במשרפות) כי הנהלת המחנה מתכוונת לצמצם את מספר אנשיהם ולחסל 300 איש מקבוצתם.
אותם 300 אנשים אשר האס-אס נקבו בשמם החליטו לצאת במרוד. הם הרגו קאפו גרמני שהפתיע ואיים להסגירם, ובשעות הצהריים פתחו במרד במשרפה מספר 4. זאת מבלי להמתין לביצוע יתר הפעולות שתוכננו - מרד בו זמני בארבעת המשרפות בבירקנאו. כאשר הגיעו אנשי אס-אס לאיסוף היהודים, התנפלו עליהם המורדים בפטישים ובגרזנים. המורדים הצליחו לפוצץ את משרפה מספר 4 והעלו אותה באש. אנשי זונדרקומנדו נוספים שעבדו באותו הזמן במשרפה מספר 2, שמעו את הפיצוץ והשתלטו על הקאפו הגרמני והשליכו אותו חי לתוך הכבשן. בנוסף הם פרקו איש אס-אס מנשקו והשליחו אותו לאש והכו איש אס-אס נוסף למוות, חתכו את גדר התיל שסביב המשרפה וברחו. אנשי האס-אס יצאו בעקבותיהם והרגו אותם. אף אחד לא ניצל מהמרד במשרפה מספר 4. במרד זה נהרגו 451 אנשי זונדרקומנדו ורק בודדים ניצלו. יוצאי פלונסק השתתפו במרד הזונדרקומנדו ונהרגו במרד. ביניהם ההורגים היה מר בורנשטיין ששימש שוטר יהודי בגטו פלונסק.[9]
פלונסק לאחר השואה
כמעט כל יהודי פלונסק נספו בשואה, היהודים אשר כן הצליחו לשרוד או להימלט לא מנו יותר מעשרות אחדות. חלקם שרדו את המחנות וחלקם מצאו מקומות מסתור אצל פולנים או בברית המועצות. הניצולים ניסו לחזור לביתם אך לא הייתה להם את האפשרות. בתיהם נחרבו יחד עם בתי הכנסת ובתי המדרש. שטח בתי הקברות הפכו לבתי חרושת והבניין היחידי שנשאר הוא בניין הגימנסיה היהודית שהפך לבית ספר פולני. כתוצאה מכך רוב היהודים עזבו את פלונסק עוד בשנים 1946–1954 והיגרו לארץ ישראל או לארצות הברית.[10]
פעם היו כאן קברים, אשר בהם נטמנו דורות על דורות יהודים, ביניהם צדיקים ותלמידי-חכמים, רבנים חשובים ומיוחסים וסתם יהודים ויהודיות מפשוטי העם. היכן המצבות והגדר? שאלתי. הכל נהרס בידי הגרמנים...
— מרדכי חלמיש, ספר פלונסק, ע' 541
לאחר תום השלטון הקומוניסטי וחידוש היחסים הדיפלומטיים בין פולין למדינת ישראל, עמדו ראשי העיר על החשיבות ההיסטורית של העיר כמקום הולדתו של דוד בן-גוריון. ביוזמת ראש עיריית פלונסק נכרתה ברית ערים תאומות עם המועצה האזורית רמת הנגב (שבתחומה נמצאים קיבוץ שדה בוקר ומדרשת בן-גוריון. בשנת 2004 הוחלט להקים בפלונסק מוזיאון להנצחתו של דוד בן-גוריון, בשיתוף עם מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. המוזיאון יוקם בבית עץ, כפי שהיה ביתה של משפחת גרין בפלונסק. האתר והבית נתרמו על ידי העירייה והמכון ייתן לו תמיכה מדעית והיסטורית. הבניין שבו נולד דוד בן-גוריון אינו קיים יותר ובמגרש עליו עמד הבית נמצאים לוח זיכרון שהתקינה העירייה ופסל בצורת עץ שהוצב במקום על ידי מועצת רמת הנגב. בחודש מאי 2006, במסגרת השתתפותו במצעד החיים בפולין, נערך ביקור רשמי של המשנה לראש הממשלה שמעון פרס בפלונסק. פרס נתקבל על ידי ראש העיר וחברי מועצת העיר, ביקר בארכיון המקומי והגיע לאנדרטאות המוצבות במקום הולדתו של בן-גוריון והניח במקום זר פרחים כחול לבן. בטקס מיוחד שנערך ב-10 באפריל 2012 העניקה עיריית פלונסק לאחד הכיכרות בעיר את שמו של דוד בן-גוריון.
הערות שוליים
- ^ קהילת פלונסק עד מלחמת העולם הראשונה - סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, באתר www.yadvashem.org (באנגלית)
- ^ בית התפוצות, פלונסק, באתר בית התפוצות מוזיאון העם היהודי, 20.7.28
- ^ 3.0 3.1 סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, השבועות הראשונים לכיבוש, באתר יד ושם, 20.7.18
- ^ 4.0 4.1 סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, היודנראט בפלונסק, באתר יד ושם, 20.7
- ^ פלונסק, ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ^ סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, הגטו בפלונסק
- ^ 7.0 7.1 7.2 סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, התנגדות יהודית בפלונסק
- ^ 8.0 8.1 סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, חיסול גטו פלונסק
- ^ 9.0 9.1 9.2 סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק, יוצאי פלונסק באושוויץ
- ^ מרכז מורשת יהדות פולין, פלונסק (ארכיון)
קהילת יהודי פלונסק34316237Q61125094