קבורת איברים

קבורת איברים הוא נידון הלכתי בדין חיוב קבורת איברי האדם שנפרדו מגופו. לדעת רוב הפוסקים אין חיוב הלכתי לקבור את איברי האדם שנפרדו ממנו בחייו, אך נהוג לקבור אותם כדי להציל את הכהנים שלא ייטמאו מהאיברים. איברים שהופרדו מהמת לאחר מותו, חייבים בקבורה כמו המת עצמו.

איברי המת

קבורת המת היא מצווה שעל פיה חובה לקבור מתים בקרקע. יסוד המצווה הוא מהתורה. איברי המת שהופרדו ממנו לאחר מותו, אף אותם יש לקבור עם המת עצמו.

איברי החי

איברים שהופרדו מאדם בחייו, נחלקו אחרונים בדינו: יש סוברים שיש חובה לקבור אותם, וכן גם בשר שהופרד מאדם בחייו, אך רוב האחרונים סוברים שמעיקר הדין אין חיוב קבורה בשום איבר שנחתך מן החי, אלא שנהגו לקבור את האיברים כדי להציל את הכהנים שלא ייטמאו מהאיברים, ועל פי מנהג זה, כל עוד לא נקבר האיבר, יש לשים אותו בחדר מיוחד שאין הכהנים נכנסים אליו, לפי שאיבר מן החי מטמא ויש מי שכתבו לחלק בין איברים שיש בהם בשר גידים ועצמות, שחייבים בקבורה, משום שיש בהם טומאת איבר מן החי; לבין איברים שאין בהם עצמות, או שחסר מעט מהעצם, שאין צריך לקבור אותם (אלא מחמת המנהג).

שליה

שליה, נחלקו בה אחרונים לעניין קבורתה:

• יש שכתבו שנכון לקבור אותה, ויש מי שכתב שאין זה חיוב מן הדין, אלא הנהגה טובה וסגולה לאריכות ימים.
• יש מי שכתב ששק שפיר ושליה כשאין בהם עדיין צורת ולד, אין צריך לקבור אותם.
• יש מי שכתב שאם היא שליה מהפלה, חייבת היא בקבורה כמו נפל, ויתכן שגם אסורה בהנאה, ואין להשתמש בה לצרכים תעשייתיים.
• יש מי שכתב שלא ראה שנוהגים לקבור שליה כלל.

רקמה ניתוחית

בניתוחים (או פרוצדורות רפואיות פולשניות אחרות) להסרת רקמות, מוסרות רקמות חולות, מעוותות או ממאירות. במהלך הניתוח כורתים את הרקמה החולנית עם שוליים בריאים, ושולחים את הרקמה לאבחנה פתולוגית. לצורך האבחון הנחוץ לחולה, יש צורך בכמות קטנה של הרקמה. האבחון נעשה על דגימות של רקמות טריות, או על דגימות של רקמות המקובעות בבלוקים של פרפין, או על דגימות המקובעות על זכוכיות-נושא, אשר לעתים עוברות צביעות מיוחדות לאיתור מחלות מיוחדות ומוגדרות. חומר זה חייב להישמר למקרה שיהא צורך באבחון חוזר אם תתגלינה עובדות חדשות, או להשוואה אם בעתיד יחזור התהליך הפתולוגי וכיוצא באלו.

מרבית הרקמות הנלקחות במהלך ניתוח מוסכם ומאושר^{[דרושה הבהרה]}, הן עודפי רקמות כירורגיות, שיש צורך להסיר אותן על פי ההוראה הרפואית, ואשר אינן נחוצות לצורכי אבחון וטיפול בחולה. בישראל, עודפי רקמות כאלו נקברים בהתאם לתקנות משרד הבריאות.

מבחינת ההלכה אין מניעה לשמר דגימות קטנות מרקמות שנכרתו מגופו של חולה לצורכי מחקר, הוראה, או בקרת איכות, גם ללא הסכמתו המפורשת של החולה, ובתנאי שמדובר בדגימה שהיא פחותה מכזית, והחיסיון רפואי כלפי החולה נשמר בלא שנפגעת האנונימיות שלו, לפי שטעם קבורת איברים הוא רק כדי להציל את הכהנים מטומאה, דבר שאינו שייך בדגימת רקמה (שהיא אינה בשר, גידים או עצמות), ובפרט אם היא בשיעור של פחות מכזית.

איברי המת שהופרדו ממנו בחייו

איברים שנכרתו מאדם בחייו, נהגו לקבור אותם עמו לאחר מותו, ויש בזה נחת רוח לנפטר שנקברים עמו כל חלקי גופו. יש מי שכתב שאף מותר לשם כך לפתוח את הקבר - עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר, ולהניח שם את אותו האיבר, עם בקשת המחילה מהנפטר בעת פתיחת הקבר.

ראו גם

• קבורה
• תרומת איברים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36653148קבורת איברים