צעיף
צעיף הוא פריט לבוש הנלבש סביב הצוואר או הראש למטרות חימום, ניקיון, אופנה או מסיבות דתיות.
במזג אוויר קר, בעיקר באזורי אקלים בהם החורף מושלג והטמפרטורות נמוכות, רבים כורכים סביב צווארם צעיף לשמירה על חום הגוף. צעיף יכול להיות סרוג או ארוג, מחומרים שונים: הוא יכול להיות מצמר, מכותנה, ממשי או מחוט מעשה ידי אדם. פרטי לבוש אופייניים נוספים לשהייה בחוץ במזג אוויר כזה הם מעיל כבד וכובע חם. מאז התפתחות מיזוג האוויר יש אנשים המתעטפים בצעיף גם בקיץ באולמות או בתחבורה ציבורית ממוזגת.
אזורי אקלים מדברי, מאובק או אזורים בהם זיהום האוויר רב, יש הכורכים צעיף דק מעל ראשם לשמירה על ניקיון השיער. כאפיה היא דוגמה לכיסוי ראש כזה, המשמש גם להגנה על אזור הפה והעיניים מאבק ומחול. הכאפיה נכרכת לעיתים גם סביב הצוואר.
לעיתים משתמשים לשם כך במטפחת ראש, בנדנה וכיסויים דומים. במהלך הזמן פריטים כאלו, שבמקורם שימשו לצרכים מעשיים, הפכו לאביזרי אופנה. בנוסף לכך במקרים רבים צעיף של קבוצות הזדהות משמש כפריט אשר מראה תמיכה באותה קבוצה, מצב כזה נפוץ בעיקר בתחום הספורט כאשר אוהדים של קבוצה רואים בצעיף של קבוצתם כפריט מרכזי אשר מראה את תמיכתם קבוצתם כאשר הם משתמשים בו.
סוגי צעיפים
רדיד הוא מטפחת גדולה עשויה אריג או סריג שעוטפים בה את הכתפיים. המילה רדיד נזכרת בתנ"ך פעמיים –בספר ישעיהו בתוך רשימה ארוכה של תכשיטים ופריטי לבוש של נשים: "וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" ; ובשיר השירים: "נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת"
הסודר הוא סוג של מטפחת המשמשת לכיסוי הראש, הצוואר או הכתפיים והוא נגזרת של המילה היוונית מגבת (sudarion) והמילה הלטינית מטפחת (sudariom). הסודר מופיע בספרות התלמודית הן כמכסה כתפיים: "רבי אלעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתפו בשבת" והן כמכסה צוואר: " וחגור שבמותניו וכובע שבראשו וסודר בצווארו". שימוש נוסף לסודר נמצא בקניין חליפין בו המוכר מגביה את סודרו של הקונה ובכך חל קניין. את הסודר נמצא גם בשירה של רחל המשווה את עצמה לרחל אמנו ומזכירה את סודרה של רחל המתנופף לרוחות מדבר.
של היא מילה נרדפת לרדיד, סודר והינומה - צעיף ארוך וגדול המכסה את הכתפיים ומגיע עד לגב. מקור המילה מן השפה הפרסית shawl בהרבה שפות המבוססות על הלטינית זהו השם לצעיף.
ככיסוי ראש
נשים יהודיות הנוהגות על פי ההלכה ומקיימות את דיני הצניעות וכיסוי ראש לנשים עשויות להשתמש בצעיף או מטפחת ראש לקיום ההלכה.
גם בדתות האחרות בהן נהוג קוד צניעות קיימים מנהגי כיסוי ראש או צוואר בהתאם למצוות הדת. נשים מוסלמיות הנוהגות על פי החג'אב עשויות ללבוש צעיף המכסה את הראש והצוואר. מנהגי חג'אב מחמירים יותר מכתיבים פרטי לבוש כגון רעלה ובורקה.
הצעיף כהינומה והקשר לחופה ונישואין ביהדות
סיפור רבקה ויצחק הוא סיפור מכונן וההשראה לחופה היהודית הראשונה ומנהגיה השונים. הצעיף בו מתכסה רבקה הופך להיות ההינומה בה מתכסה הכלה ביום חופתה.
בגמרא ישנו דיון על המילה הינומא: "מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא, רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא"
רש"י מסביר: "תנורא דאסא – כמין חופה של הדס עגולה, קריתא – צעיף על ראשה, משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו, ופעמים שמנמנמת בתוכו, מתוך שאין עיניה מגולין, ולכך נקראת הינומא – על שם תנומה".
כך או כך המילה הינומה שכנראה השתרשה בעברית מהשפה היוונית משמעותה קשורה בהכרח לחופה ונישואין והיא או החופה עצמה או הצעיף בו מתכסה הכלה.
הצעיף בתורה בסיפור רבקה ויצחק ובסיפור תמר ויהודה
ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר
לאחר סיום הסכם האירוסין בין אליעזר עבדו של אברהם לבין משפחתה של רבקה, רוכבת רבקה אחרי העבד עם נערותיה בדרך לכנען. כשרואה רבקה את יצחק והיא נופלת מעל הגמל היא שואלת את העבד ומבררת את זהותו של ההלך. העבד משיב לה כי הוא בעליו ואז מתכסה רבקה בצעיף: "ותקח הצעיף ותתכס" רבקה מתכסה בצעיף כשהיא מזהה את מי שעתיד להיות בעלה. היא נשארת מכוסה עד שתיכנס לאוהלו ותהיה לאשתו. הצעיף מסמל את המהפך שחל בחיי רבקה – מהיותה בתולה, כלה, עד להיותה אישה נשואה בחסות בעלה.
בסיפור יהודה ותמר נזכר הצעיף פעמיים, לראשונה כאשר תמר מכסה עצמה בצעיף ואחר כך כשהיא מסירה את צעיפה.
המדרש מתייחס למשותף בין רבקה לתמר: "שתיים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים רבקה ותמר" (בראשית רבה פ"ה) הצעיף משמש בתיאורים אלה לחפץ נשי. הוא מופיע ככסות המעידה על מצבה החברתי של האישה החיה במשטר פטריארכלי כפי שמשתקף גם בחוקי הסביבה. הצעיף משמש כסות בטקס הנישואין כפי שאפשר להבין את מעשה רבקה, ובפרהסיה נועד הצעיף להצניע את האישה השייכת לפטרונה. שני סיפורים אלו מראים כי לצעיף שימושים מגוונים ולפעמים דו משמעיים – הוא חושף ומגלה. הוא מצניע מפני פיתוי אך גם מאוד מפתה.
בין צעיף לטלית בהלכה
"צעיף שנותנים על הצוואר בימות החורף, אף-על-פי שיש לו ד' כנפות ויש בו שיעור טלית, פטור מציצית. וירא שמים יעשה קרן אחת בעיגול"[1]
היות שכל בגד העשוי מצמר או פשתים מחויב בציצית עולה השאלה לגבי הצעיף. באופן עקרוני פוטרת ההלכה את המתעטף בצעיף בגודל של טלית מציצית אך מציעים לעגל את אחת מארבע כנפות הבגד על מנת לפסול את הצעיף מלהיות בגד של ארבע כנפות.
תפקידו של הצעיף בחברה הקדומה
מן התיעוד האשורי מתברר כי אישה מן המעמדות העליונים, שהייתה נתונה לחסותו של גבר, הייתה חייבת בכיסוי ראש בפרהסיה. נשים מן המעמד הנמוך, כמו מופקרת ושפחה, אינן רשאיות לכסות את ראשן בפרהסיה.
מחוקי אשור התיכונה, סעיף 41, מתברר כי כיסוי בצעיף מלמד על הליך מקובל בטקסי חתונה.
אישה נשואה כיסתה בדרך כלל את ראשה. מחוקי המזרח הקדום מתברר גם שאם אישה בגדה ובעלה החליט להמשיך לחיות עמה, הוא יכול לכסות אותה בצעיף ובזאת לסמן בפומבי כי הוא מתקף מחדש את נישואיו עמה.
ראו גם
- רדיד (שַל, shawl)
- שכמיה
- חמצוואר
- טורטה סטבלי
הערות שוליים
- ^ קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף א, יב, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
27988272צעיף