צבא לוב
| |||
| מדינה | לוב | ||
|---|---|---|---|
| מנהיגות | |||
| ראש הצבא |
ח'ליפה חפתר (המפקד העליון) עבדול אל-נדורי (רמטכ"ל) | ||
| כוח אדם | |||
| גיל הגיוס | 17 | ||
| זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה |
1,775,078 גברים 1,714,194 נשים (2005) | ||
| מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה |
1,511,144 גברים 1,458,934 נשים (2005) | ||
| כוחות פעילים | 35,000 | ||
צבא לוב או, באופן מדויק יותר הכוחות המזוינים של לוב (בערבית: القوات المسلحة الليبية, או הצבא הלאומי של לוב; القوات المسلحة الليبية בערבית) הם צבאה של לוב.
מבנה
- צבא היבשה
- חיל האוויר
- הצי
היסטוריה
שורשיו של הצבא הלובי המודרני בהתארגנות צבאית מימי מלחמת העולם השנייה, של כוחות סדירים-למחצה שנקראו "צבא סנוסי". כוחות אלה התארגנו על בסיס גולים לובים במצרים כנגד כוחות הכיבוש של איטליה בלוב והציעו לבעלות הברית להילחם לצידם ולסייע להם במלחמה במדבר לוב. הכוחות, שלא היו מיומנים, שימשו תחת פיקוד בריטי בתפקידים תומכי לחימה כשמירה על מתקנים, שמירה על שבויי מלחמה וכדומה. עם זאת, גדוד אחד של "צבא סנוסי" נלחם בקרב על טוברוק ("מבצע מצפן").
עם הכיבוש הבריטי של לוב לאחר המלחמה פוזרו לוחמי הסנוסי, חלק מוותיקי הלוחמים השתתפו ב-1948 כמתנדבים במסגרת חיל המשלוח המצרי שנלחם במדינת ישראל הצעירה במלחמת העצמאות. עם הקמת הממלכה של לוב ב-1952, היוו ותיקי הלוחמים את הגרעין לצבא המלכותי של לוב, שפעל תחת הדרכה וסיוע בריטי. הבריטים אף פתחו אקדמיה מתקדמת לקצינים בבנגזי, בה אומן בין היתר קדאפי עצמו[1].
מבנה כוחות הביטחון בתקופת המלוכה
צבא פדרלי וכוחות משטרה פרובינציאליים מקומיים. מחלקת המדינה האמריקנית דיווחה ב-1957 כי הצבא מנה 1,835 איש, בעוד שלכוחות המשטרה היו כ-5,000–6,000. מלך לוב אידריס וממשלתו הסתמכו על המשטרה לביטחון הפנים והיו להוטים להגדיל את גודל הצבא הלאומי ל-5,000 חיילים. לבריטניה היה התפקיד העיקרי של אימון צבא לוב, בעוד ארצות הברית גם דאגה להכשרת 1,035 חיילים ושקלה לקחת אחריות על אימון הצבא כולו[1]. ארצות הברית סיעה גם בבניית חיל האוויר המלכותי בכך שסיפקה הכשרות לטייסים ו–10 מטוסי קרב ראשונים מסוג F-5 נורת'רופ לחיל שעד אז היה לו רק מטוסי תובלה דקוטה ומטוסי אימון T-33 שוטינג סטאר[2]. וחיל הים שמנה בתחילה רק שני שולטת מוקשים בריטיות שהיה לעיקר הכוח הימי הלוחם.
מאז תפיסת השלטון על ידי קדאפי ב-1969 שונה ארגון הצבא מן הדוקטרינה הבריטית לדוקטרינה סובייטית-מצרית. קדאפי סגר את האקדמיה בבנגזי ומאוחר יותר פתח מוסד דומה בטריפולי.
ב-1973 נשלחו כוחות צבא לוב למלחמה כנגד ישראל, במסגרת חילות המשלוח הערביים במלחמת יום הכיפורים.
צבא קדאפי
עד שנת 2011 הצבא הורכב מצבא היבשה, חיל אוויר, חיל ים ומיליציה עממית (מילואים) שכללה את יחידת משמרות המהפכה. ערב ההתקוממות בלוב (2011) מנו כוחות אלה כ-119,000 איש. בנוסף, הפעיל צבא לוב את "הלגיון האיסלמי הפאן-אפריקאי", יחידת עילית למטרות הגנה על השלטון שמורכב בעיקרו משכירי חרב ממדינות כצ'אד, ניז'ר ומאלי[3].
ללוב שתחת קדאפי, בניגוד לרוב המדינות האחרות, לא היה שר הגנה או שר ביטחון והרמטכ"ל היה כפוף ישירות למנהיג. תקציב הביטחון של לוב עמד ב-2005 על 3.9% מן התמ"ג (לשם השוואה תקציב הביטחון של ישראל באותה שנה עמד על 7.3% מהתמ"ג שלה)[4].
בעוד שעד להתפרקות ברית המועצות נתמך צבא לוב על ידי ברית המועצות והיה צבא משוכלל ומתקדם טכנולוגית (צבא היבשה הוערך כעשירי בכוחו בעולם[5]), הרי שמאז שנות ה-90 נמצא הצבא בהתדרדרות מתמשכת הנובעת מהתיישנות הציוד, מקושי בתחזוקת הכלים בהיעדר מומחים זרים, מתקלות בשרשרת האספקה שהתגלו במיוחד בעת הלחימה בצ'אד ומחוסר במערך הדרכה מודרני. עקב התקרבות קדאפי למערב בראשית שנות ה-2000, הוסרו מספר מגבלות שאיפשרו לקדאפי לרענן את הציוד ולהכניס ייעוץ מומחים.
חיל האוויר הלובי היה הגדול בצפון אפריקה, אך יעילותו הוטלה בספק כיוון שלא נבחן בהתמודדות קרבית[6].
צבא היבשה
צבא היבשה היה הזרוע הגדולה והמפותחת ביותר של הכוחות המזוינים. סד"כ הצבא הסדיר הורכב מכ-25,000 מגויסי חובה וכ-25,000 אנשי קבע. הצבא פרוס באזורי הגבול עם מצרים, תוניסיה וצ'אד ובאזורי ביטחון בתוך המדינה (סביב הבירה טריפולי, בערי הנמל בנגאזי, א-זאווייה, מיסראתה, סירת, דרנה וטוברוק, בערים סבהא ואל-כופרה המהוות בסיס דרומי מול צ'אד וסביב אתרים אסטרטגיים כמתקני הפקת נפט) חלק מהכוננות בערים מבוצעת על סמך כוחות המיליציה. אחת מנקודות המפנה בהתקוממות בלוב בפברואר 2011 הייתה סילוק כוחות הצבא מערי קירנאיקה (מזרח לוב) בנגאזי וטוברוק על ידי כוחות אזרחיים חמושים.
צבא היבשה הורכב מבריגדת (חטיבת) אבטחת השלטון ("בריגדה 32", ראו להלן), 10 גדודי שריון, 10 גדודי חי"ר ממוכן, 18 גדודי חי"ר, 6 גדודי קומנדו, 22 גדודי ארטילריה, 4 חטיבות טק"ק ו-7 גדודי נ"מ[7].
חימוש
עד סוף שנות ה-80 היה מערך היבשה הלובי, בן כ-3,000 טנקים המצוידים באמצעי בקרת ירי, מערך חירמ"כ המצויד בטילי נ"ט מתקדמים ומערך הנדסה ותחזוקה תומך מתקדם ומצויד היטב, העשירי בגודלו בעולם[5]. אולם התפרקות ברית המועצות וברית ורשה הותירה את הצבא הלובי ללא תחזוקה לכלים וללא התקדמות טכנולוגית. בשל העובדה שלוב נמצאה תחת אמברגו מצד מדינות המערב היא פנתה לרכוש נשק וטכנולוגיה ממדינות העולם השלישי, בעיקר ברזיל וכן כלים בריטיים, אמריקאים, צרפתים ואיטלקים מ"יד שנייה".
החל משנת 2004 לערך חל מפנה במדיניות קדאפי כלפי המערב וחלק מהמגבלות על לוב הוסרו. עקב כך נפתחה הדרך למספר עסקאות נשק של לוב עם צרפת ובריטניה, שמטרתן החלפת הציוד הסובייטי המיושן בציוד מודרני. בין היתר נחתמה ב-2007 עסקה עם חברת MBDA הצרפתית בסך 218.4 מיליון דולר לרכש טילי מילאן חדשניים נגד טנקים[5]. כמו כן ציידו את צבא לוב רוסיה וסין.
חימוש צבא היבשה התבסס ברובו על רכש סובייטי משנות ה-70 וה-80, רוב הציוד היה מיושן למדי, כאשר ציוד מיושן מאוד נמכר על ידי לוב למדינות אחרות באפריקה.
מערך השריון הורכב בעיקר מטנקי T-62, T-72 ו-55/T-54. החי"ר הממוכן נע בנגמ"שי BMP-1, BRDM-2, EE-11 Urutu ובנגמ"ש אמפיבי BTR-50, כולם תוצרת ברית המועצות.
מערך הארטילריה הסתמך על תותחים מתנייעים פולנים 122 מ"מ מסוג 2S1 "גבוזדיקה" ו-130 מ"מ מסוג SO-152 ומשגרי "קטיושה" ממספר סוגים כולל משגרי רקטות גראד. מערך הרק"ק והטק"ק כולל רקטות פרוג-7 וטילי סקאד B. מערך הנ"מ כולל משגרי טילי קרוטייל, SA-5 Gammon, 9K35 סטרלה-10 (SA-13), מטולי 9K32 סטרלה-2 ותותחים כ-ZSU-23-4, ZU-23-2 ו-Bofors 40 mm השוודי. כאשר הגיעה שעת מבחנו של מערך הנ"מ הלובי, בעת הפצצת מטרות בטריפולי ובבנגאזי מן האוויר על ידי ארצות הברית באפריל 1986, כשל המערך ולא היווה איום על מפציצי ארצות הברית.
כוחות מיוחדים
הכוח המיוחד המיומן ביותר היה "בריגדה 32". הכוח שימש כקומנדו ותפקידו היה להגן על המשטר, כולל פיזור הפגנות תוך הפעלת כוח רב.
הפעילות המלחמתית העיקרית של צבא לוב התקיימה מול שכנתה מדרום, צ'אד. עוד לפני שתפס קדאפי את השלטון פלשה לוב ב-1968 לשטח צ'אד מתוך מגמה למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים במדינה אל שטחי לוב ולהשיג שליטה על "הרצועה הכחולה", שטח עשיר במתכות ובראשן אורניום סמוך לגבול. במהלך שנות שלטונו של קדאפי פלש צבא לוב לצ'אד ארבע פעמים: בשנים 1978, 1979, 1980 – 1981 וב"מלחמת הטויוטה" בשנים 1983–1987. התערבות צבא לוב הוגבלה לסיוע אש בארטילריה ובמתן "מטרייה אווירית" לכוחות הקרקעיים של בעלות בריתה בצ'אד[8].
בשנת 1976 השתתפו חיילים מצבא לוב במסגרת כוח ההרתעה הערבי, כוח התערבות צבאי שהוקם על ידי הליגה הערבית במטרה לשמור על הפסקת האש (הזמנית) שהושגה בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים בלבנון. כוחות לוביים שהו בלבנון עד 1979.
ב-2001 התערבו חיילי צבא לוב לטובת אנג'-פליקס פאטאסה, שליט הרפובליקה המרכז-אפריקאית, אך לא הצליחו למנוע את הדחתו[8].
חיל האוויר
.svg)
בשנת 1963 שכנעו ממשלות ארצות הברית ובריטניה את אידריס הראשון, מלך לוב שעליו לחזק את צבאו ולהקים זרוע אוויר. כך נוצר ה-LAF (Libyan Air Force), שעם תפיסת השלטון על ידי קדאפי מנה 400 קצינים ונגדים מקצועיים בלבד, עם צי קטן של מספר מטוסי תובלה, אימון ועשרה מטוסי קרב שנקנו זה עתה מארצות הברית (כמתואר למעלה). שמו של חיל האוויר שונה על ידי קדאפי ל-LARAF (Libyan Arab Republic Air Force).
נכון ל-1990 מנה כח האדם של החיל 22,000 חיילים, בהם 15,000 מגויסי חובה, 426 מטוסי קרב ו-52 מסוקים. בסיסי הטיסה מצויים על חוף הים וליד גבול מצריים, בסיסי מסוקים נמצאים בסמוך לבסיסי יבשה. מטה חיל האוויר שכן בבירה טריפולי.
חיל האוויר היה ערוך לפי דוקטינה סובייטית וכולל טייסת אחת של מפציצים בינוניים (בעיקר טופולב Tu-22), שלוש טייסות מטוסי קרב ויירוט (מיג-17, 19 ו-25 בעיקר), חמש טייסות מטוסי תקיפה, תשע טייסות מסוקי קרב ותובלה וגדודי נ"מ הכפופים מקצועית לפיקוד חיל האוויר אך הופעלו ככל הנראה על ידי צבא היבשה[6].
עד 1975 המשיכה ארצות הברית לספק ללוב מטוסי קרב ומסוקים וכן רכשה לוב מטוסי מיראז' מצרפת, אך עיקר הכוח מקורו היה ברכש מברית המועצות. עד סוף המלחמה הקרה נמנו בקרב צוותי התפעול, ההדרכה והתחזוקה של חיל האוויר טייסים ואנשי מקצוע מסוריה, יוגוסלביה, פקיסטן, קוריאה הצפונית וברית המועצות.
בסיס חיל האוויר הגדול והמרכזי ביותר שכן בעוקבא בן-נאפי (לשעבר בסיס אמריקאי בשם Wheelus Air Base) שליד טריפולי שכלל את בית הספר לטיסה ואת טייסת המפציצים, ליד בנגזי היה בסיס משותף עם שדה תעופה אזרחי ובו טייסות מטוסי תקיפה. ליד גבול מצריים היו ממוקמים שלושה בסיסים (מצפון לדרום): גמאל עבד אל נאצר ליד טוברוק, אל-כופרה וג'בל אל-אוויינט. בסיסים אלה הותקפו על ידי מצרים במלחמת לוב-מצרים בשנת 1977. בסיס נוסף הוקם במרכז המדינה. ליד א-זאווייה נמצאה האקדמיה הטכנית של חיל האוויר[9].
מטוס מיג-23 של חיל האוויר של לוב הופל ביולי 1977 במסגרת מלחמת לוב-מצרים. לוב ניהלה תמרונים יחד עם צבא איטליה על אדמתה, התמרונים נחשפו כאשר ב-19 ביולי 1980 התרסק מיג-23 בקלבריה. מפציץ לובי מסוג טופולב Tu-22 נשלח למשימת הפצצה כושלת בטנזניה במסגרת סכסוכה עם אוגנדה ב-1979, המטוס הלובי נשלח על ידי קדאפי במטרה לסייע לשליט אוגנדה, אידי אמין.
בקרבות אוויר שנוהלו במסגרת המערכות על מפרץ סידרה הופלו ארבעה מטוסים לובים מאש מטוסי הצי האמריקני. ב-1981 ארעה תקרית ירי במפרץ בו הפילו שני מטוסי F-14 של הצי האמריקני שני מטוסי סוחוי Su-22 לובים. ב-1989 ארעה תקרית נוספת מעל מימי המפרץ ובמהלכה הופלו שני מטוסי מיג-23 פלוגר אס, שנחשד כי היו בדרכם לתקוף מטוסי קרב אמריקאים. כמו כן הושמדו על הקרקע מטוסים רבים בעת ההפצצה האמריקאית על לוב ב-1986.
במהלך הפלישות לצ'אד הפעילה לוב נוכחות אווירית, מטוסים רבים נפגעו ממטולי נ"מ של כוחות צ'אד וצרפת, שסייעו להם.
מטוסים ומסוקים עיקריים
.jpg)
| מטוסי קרב | |||
| שם המטוס | מספר היחידות | סוג | ארץ ייצור |
| מיראז' F1 | 1 (2 ערקו למלטה) | מטוס קרב-יירוט |  צרפת
|
| מיג-23 | 124 | מטוס קרב |  ברית המועצות
|
| מיג-21 | 25 | מטוס קרב | ברית המועצות
|
| סוחוי Su-22 | 39 | מטוס קרב-תקיפה | ברית המועצות
|
| סוחוי Su-24 | 3 | מפציץ | ברית המועצות
|
| Aero L-39 Albatros | 110 | מטוס קרב-תקיפה | צרפת
|
| Soko G-2 Galeb | 116 | מטוס קרב-תקיפה |  יוגוסלביה
|
| מטוסי תובלה | |||
| איליושין Il-76 | 17 | מטוס תובלה | ברית המועצות
|
| מסוקים | |||
| מיל מי-24 | 38 | מסוק קרב | ברית המועצות
|
| מיל מי-14 | 12 | מסוק נגד צוללות | ברית המועצות
|
חיל הים
.svg)
חיל הים של צבא לוב היה הקטן בזרועותיו ומנה בשיאו כ-8,000 לוחמים. הצי הוקם ב-1966 וכלל בראשיתו 2 שולטת מוקשים בריטיות ואחר כך עם עלית קדאפי גם משחתת אחת בלבד. חיל הים תפקד בעיקר כמשמר חופים וקיים גם משימות שיטור ימי, שמירה על מתקני הפקת ושינוע נפט, שמירת סדר ציבורי, איסוף מודיעין צבאי ומניעת הברחות (בכלל זה סיכול הברחת פליטים מאפריקה ליעדים באירופה). עם זאת, שימוש נבון בסטי"לים וצוללת סובייטית אחת מדגם פוקסטרוט (כיום לא בשימוש)[10], הקנו לצי הלובי עליונות בזירה האזורית.
מטה הצי שכן בטריפולי והבסיס המרכזי שלו היה ממוקם באל-ח'ומס, כן היה קיים בסיס צי בכל נמל אזרחי בלוב.
עיקר המוטיבציה של קדאפי לפתח את חיל הים שלו בשנות ה-70 נבעה מרצונו להבטיח את תביעתו לשליטה לובית בכל שטח מפרץ סידרה ולאכוף את "קו המוות", שהגדיר את גבול המפרץ כגבול המים הטריטוריאליים של לוב[11].
הצי הורכב, נכון ל-2006 מ-2 פריגטות (אחת מבצעית), 2 קורבטות מטיפוס "ננוצ'קה", 9 משחתות קלות (7 מבצעיות), 12 סטי"לים, 9 שולות מוקשים, נחתת ומספר סירות תחזוקה ואספקה, כולן תוצרת ברית המועצות. כמו כן כפוף לפיקוד הצי גדוד חי"ר המשמש כקומנדו ימי.
בעת ההתקוממות בלוב בפברואר 2011 עשה קדאפי ניסיון להשתמש בירי תותחים מספינות אל עבר אזרחים בעיר בנגזי.
מיליציה עממית
המיליציה העממית מנתה בין 40,000 ל-45,000 אנשי מילואים המגנים בגזרות מגוריהם בערים ומפטרלים באזורי הספר. אימונם מתבסס בעיקר על שירותם בצבא הסדיר, אך מסופק להם ציוד ברמה טובה. עיקר המשימה של המיליציה העממית היה לקשור בין אנשי המילואים, רובם אנשי שבטים, לבין השלטון ולא הגנה אקטיבית יעילה על המדינה. מעמדם ותפקודם בעת ההתקוממות של 2011 אינו ברור
משמרות המהפכה
משמרות המהפכה הייתה יחידת העילית של המיליציה העממית. היחידה הורכב מנאמנים אידאולוגיים ואנשי שבטו של קדאפי בלבד. הסד"כ שלה הוערך בכ-3,000 לוחמים. היחידה זכתה לאימון מתקדם ומצוידת ברק"ם, מסוקים ומטולי נ"מ. תפקידה היה עיבוי המערך הקרבי והגנה על השלטון. יחידת "משמר האמזונות", הורכבה מכ-200 נשים ששימשו כשומרות ראשו האישיות של קדאפי, והייתה כפופה לפיקוד שמרות המהפכה[12].
הלגיון האיסלמי הפאן-אפריקאי
כחלק מן האידאולוגיה של קדאפי, כי יש לאחד את המוסלמים-האפריקאים לכדי ישות מדינית אחת, החל כבר מ-1972 ליצור את הלגיון האיסלאמי הפאן-אפריקאי. הלגיון הורכב משכירי חרב, אזרחי מדינות חבל הסאהל כצ'אז, ניז'ר, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסודאן, שזכו לאימון ולמשכורות גבוהות. בפרט נסמך הלגיון על בני שבטי הטוארג והג'נג'וויד (שבטי בדואים מוסלמים מדארפור), להם ייחס קדאפי זיקה למקורות העם הלובי ועליונות גזעית. בנוסף לכך הלגיון היה פתוח לכל שכיר חרב הן ממדינות אפריקאיות, הן ממדינות ערב והן ממדינות כסרביה ואוקראינה, כל עוד הם נשבעו אמונים לקדאפי, לפי מתכונת לגיון הזרים הצרפתי[13].
הלגיון, שחלק מלוחמיו גויסו בכפייה וחלקם התפתו להתגייס בעקבות הבטחות לשכר ולתהילה, נשלח להילחם בסדרת הפלישות לצ'אד. לאחר גירושה הסופי של לוב משטחי צ'אד ב-1989 צומצם כח הלגיון מכ-7,000 איש בשיאו לכ-2,000 איש.
מחנות האימונים של הלגיון שימשו לאימון והדרכה של קבוצות רבות בעולם הערבי ובאפריקה בהם אנשי אש"ף, אנשיו של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, אנשי קבוצת המורדים "החזית המהפכנית המאוחדת" (Revolutionary United Front - RUF) של פודאי סאנקו מסיירה לאון וכן כוחות צבאיים מלבנון, סוריה ואוגנדה.
הלגיון הורכב, נכון ל-2007, משלוש חטיבות: חטיבת חי"ר, חטיבת שריון (מצוידת בטנקי T-54/55) וחטיבת צנחנים/קומנדו[10]. כמו כן דווח במהלך ההתקוממות של 2011, שאנשי הלגיון שימשו כטייסים-שכירים בחיל האוויר של לוב במשימות הפצצת ריכוזי אזרחים[13].
דרגות ופיקוד
סולם הדרגות של צבא לוב היה מבוסס על סולם הדרגות של הצבא הבריטי, אולם, עקב העובדה שקדאפי, שהגיע לדרגת קולונל (עקיד), שמר על דרגה זו ולא קידם את עצמו לגנרל, הדרגה הגבוהה ביותר בצבא לוב הייתה קולונל.
תפקידי הפיקוד ומסלול הקידום לתפקידים בכירים התבססו על מפתח השתייכות שבטית, על מנת להפעיל שליטה ובקרה בדרך זו על הנאמנות השבטית לשלטון.
נשים בצבא קדאפי
בנאום שנשא קדאפי ב-1978 הצהיר ששיתוף נשים בכוח הלוחם הוא כורח חיוני לשם גיבוש העם, הוא הצהיר שגיוס נשים איננו מנוגד למסורת, לדת או לחובת הנישואין. עם זאת, ניסיונו להעביר חוק גיוס חובה לנשים ב-1979 נכשל. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בה מועצת העם הכשילה חוק שהוצע על ידי המנהיג. מאותה עת ואילך נמנו נשים על הצבא כמתנדבות (לא ברור אם באופן ספונטני או בכפייה) חלק מהן שירתו אף כטייסות וכקצינות, בהן בתו של קדאפי, עיישה. כמו כן אומנו תלמידות בשימוש בנשק ותרגילי סדר במסגרת מחנה אימונים שנסגר ב-1983 עקב התקוממות השוהות בו.
ב-1984 ערך קדאפי ניסיון נוסף לגיוס חובה של נשים, שגם הוא נבלם ברמה החוקית, אך מומש על ידי יצירת מסגרות "גיוס ספונטני" של נשים. נשים אלה שירתו בתפקידי מנהלה בעת הלוחמה בצ'אד[14].
כפי שהוזכר, הורכב משמר האמזונות (שומרות הראש האישיות של קדאפי) מנשים בלבד.
לאחר מלחמת האזרחים
למן שנת 2011 שבה נפל משטרו של מועמר קדאפי, הצבא הלובי פורק כמעט לגמרי והוקם מחדש על בסיס צבא השחרור הלאומי ומאז מאי 2014 הצבא מעורב בלחימה במסגרת מלחמת האזרחים השנייה בלוב.
לקריאה נוספת
- דו"ח של מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בנוגע לצבא לוב (באנגלית)
- פרסום של המרכז הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים
מדצמבר 2000
- Nolutshungu, Sam C. (1995). Limits of Anarchy: Intervention and State Formation in Chad. University of Virginia Press. מסת"ב 0-8139-1628-3
- Simons, Geoff (2004). Libya and the West: From Independence to Lockerbie, I.B. Tauris. מסת"ב 1-8606-4988-2
- Wright, John (1989). Libya, Chad and the Central Sahara, C. Hurst & Co. מסת"ב 1-85065-050-0
- Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness 1948–91, University of Nebraska Press, Lincoln and London, 2002, מסת"ב 0-8032-3733-2
קישורים חיצוניים
- ערוץ היוטיוב הרשמי
- אריה קיזל, קדאפי לא עושה חשבון - התפתחות הצי הלובי, 'בין גלים' 162 יולי 1984 עמ' 10.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Foreign Relations of the United States, 1955–1957, Africa, Volume XVIII - Office of the Historian, history.state.gov
- ^ Al Quwwat al-Jawwiya al-Malakiyia al-Libiyya - Royal Libyan Air Force
- ^ לפי מסמך של מחלקת המדינה האמריקאית ודו"ח מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים
- ^ השוואת תקציב ביטחון בין מדינות העולם, "ספר העובדות" של ה-CIA
- ^ 5.0 5.1 5.2 צבא היבשה של לוב באתר Global Security
- ^ 6.0 6.1 חיל האוויר של לוב באתר Global Security
- ^ חלקם בכפיפות לפיקוד חיל האוויר
- ^ 8.0 8.1 סקירה מדינית עבור הקונגרס של ארצות הברית מאפריל 2002
- ^ רשימה מפורטת של בסיסי חיל האוויר הלובי
- ^ 10.0 10.1 לפי דו"ח של מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים
- ^ התביעות הימיות של לוב
- ^ לוב - ביטחון לאומי
- ^ 13.0 13.1 אסף אוני, ממזרים חסרי כבוד: הצצה לצבא שכירי החרב של קדאפי, גלובס, 5 במרץ 2011
- ^ נשים בכוחות המזוינים של לוב
37075622צבא לוב