פמיניזם בממלכה המאוחדת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פמיניזם בבריטניה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בדומה למקומות אחרים, מטרת הפמיניזם בממלכה המאוחדת (או הפמניזם הבריטי), היא ליצור שוויון פוליטי, חברתי, וכלכלי לנשים. ההיסטוריה של הפמיניזם הבריטי מסמנת גם את תחילת התנועה הפמיניסטית, כיון שרבות מהכותבות והאקטיביסטיות הפמיניסטיות הראשונות כמו מרי וולסטונקראפט, ברברה בודיצ'ון ולידיה בקר - היו בריטיות.

במאה ה-19

במסגרת רפורמות חברתיות וכלכליות שהתרחשו באמצע המאה ה-19, גם הנשים ניצלו את ההזדמנות כדי לשפר את מצבן בחברה. ההתארגנות הראשונה לקידום הצבעת נשים הייתה קבוצת "המעגל של לנגהם פלייס", על שם המפגשים שהתנהלו בכתובת זאת. נשים אקטיביסטיות הקימו בלנגהם פלייס מס' 19 מרכז, בו היה עיתון נשים, חדר קריאה ומשרדים. קבוצה זאת, בהובלתן של ברברה בודיצ'ון (לבית לי סמית) ובסי ריינר פארקס, פעלה גם לשיפור זכויות נשים במערכת המשפט, והטבת מצבן בנוגע לתעסוקה, לחינוך ולנישואים.

אמנם בראשית המאה ה-19 הייתה לנשים ואלמנות, בעלות רכוש, זכות בחירה במספר בחירות מקומיות, אך פריוילגיה זאת נלקחה מהנשים בשנת 1835, ולאחר מכן כל הניסיונות והעתירות להעניק לנשים זכות הצבעה לא צלחו. ב-7 ביוני 1866 הוגשה לבית הנבחרים עתירה של 1,499 נשים הקוראות לבחירת נשים, אך אפילו פעולה זאת לא הצליחה.[1]

אמנם, מאחרי הקלעים, הייתה לנשים מהמעמד הגבוה השפעה פוליטית מסוימת בקרב המעגל החברתי שלהן. אך במקרה של גירושים, למשל, הן איבדו את המשמורת על ילדיהם.

קריירה

האתגרים שעמדו בפני נשים מהמעמד הבינוני, ששאפו ללמוד מקצועות כמו סיעוד, הוראה, משפטים ורפואה, היו עצומים. הדלתות ללמודי רפואה היו סגורות בפניהן, היו רק מקומות מועטים בהם נשים יכלו לעסוק בעריכת דין,[2] ואפשרויות להתקדם ולעבוד בעסקים שאינם חנויות בבעלות משפחתית היו חסומות גם כן. רק במאה העשרים התפתח מקצוע הפקידות כמסלול קריירה המיועד לנשים. האחות הידועה פלורנס נייטינגייל היוותה השראה לנשים והייתה דוגמה לכך שניתן לעסוק בסיעוד מקצועי בזמן מלחמה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה הקימה נייטינגייל מערכת חינוכית שאפשרה לנשים ללמוד סיעוד. מקצוע ההוראה אמנם לא היה ידידותי לנשים, אבל המשכורות הנמוכות היוו פחות בעיה לאישה רווקה מאשר לגבר נשוי. בשלהי שנות השישים של המאה התשע-עשרה כמה בתי ספר הכשירו נשים למשרות של אומנות ומורות. לפי מיפקד האוכלוסין בשנת 1851, 70,000 נשים באנגליה ובוויילס היו מורות, לעומת 170 אלף נשים (שהיוו כשלושה רבעים מכלל המורים) בשנת 1901.[3][4] רובן הגדול היו מהמעמד הבינוני הנמוך.[5] האיחוד הלאומי של מורות (באנגלית: National Union of Women Teachers, ובראשי תיבות: NUWT) שהוקם בתחילת המאה ה-20 כחלק מהאיחוד הלאומי של המורים (NUT), דרש שוויון בשכר למורות, ובסופו של דבר התנתק מארגון האב.[6] אוקספורד וקיימברידג' לא איפשרו לנשים להתקבל לאוניברסיטה, אלא רק לקולג'ים מעטים שהיו מיועדים לנשים בלבד. לעומת זאת, האוניברסיטאות החדשות שהוקמו בערים אחרות היו פתוחות בפני נשים.[7]

האתגר הגדול ביותר היה להתקבל ללימודי רפואה, כיון שהרופאים הגברים התנגדו בכל תוקף לכניסת נשים למקצוע. דרך אחת לעקוף את החסימה המקצועית הייתה לנסוע לארצות הברית, שם כבר בשנת 1850 קיבלו נשים לבתי ספר לרפואה. כיוון שבממלכה המאוחדת לא ניתן היה לנשים ללמוד רפואה, 80%–90% מהנשים שרצו להיות רופאות, הגיעו לאמריקה ללמוד. אוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד קיבלה בשנת 1869 מספר נשים לפקולטה, ואז בשנת 1873 שוב התהפך הגלגל והדלת שוב נחסמה בפניהן. בשנת 1874 נפתח בלונדון בית הספר הראשון לרופאות, אך היו בו רק סטודנטיות בודדות.

הנשים נאלצו לחכות עד מלחמת העולם כדי לשבת על ספסל הלימודים עם עמיתיהן הגברים.[8]

משמורת על ילד

לפני שנת 1839, בעקבות גירושים, איבדו נשים עשירות את המשמורת על ילדיהן, כיון שהילדים המשיכו לגור עם אביהם, שהיה ראש המשפחה ואחראי עליהם. קרוליין נורטון היא דוגמה למקרה כזה. הטרגדיה האישית שלה, שגרמה לכך שנשללה ממנה הזכות לראות את שלושת בניה לאחר הגרושים, הובילה אותה להקדיש את חייה לקמפיין. הודות לפעילותה, בשנת 1839 עבר חוק המשמורת על תינוקות שהביא לשנוי בחוק לחזקת הגיל הרך.[9][10][11][12] לראשונה, החוק נתן לנשים זכות לילדיהן ונתן שיקול דעת מסוים לשופט במקרים של משמורת ילדים. על פי החוק החדש, ניתנה לאמהות של ילדים מתחת לגיל שבע משמורת על ילדיהן ודרשה מהאבות אחריות לתמיכה כספית.[9] בשנת 1873, הודות ללחץ של נשים, האריך בית הנבחרים את חזקת המשמורת האימהית עד לגיל שש-עשרה.[13][14] בגלל השפעתה של האימפריה הבריטית, חוק זה הפך למקובל במדינות רבות בעולם.[11]

גירושים

באופן מסורתי, במקום להתגרש, נטו גברים עניים לנטוש את נשותיהן או אפילו למכור אותן בשוק.[15] בממלכה המאוחדת של לפני 1857, נשים היו נתונות לחסדי בעליהן מבחינה כלכלית ומשפטית, וגירושים היו כמעט בלתי אפשריים. צעד כזה הצריך הליך יקר שעלה בסביבות 200 ליש"ט, סכום שרק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם. בגידה, נטישה או התעללות לא היו עילה מספקת לגירושים. ההישג הראשון בנושא הראשון היה חוק שעבר בשנת 1857, שראה בנישואים הסכם או חוזה ולא נדר דתי. החוק עבר למרות ההתנגדות הקשה של הכנסייה האנגליקנית השמרנית. חוק חדש זה הפך את הגירושים לעניין אזרחי שנידון בבית משפט, ולא בכנסייה, והוקם בית משפט אזרחי חדש בלונדון לטיפול בנושאים אלו. ההליך עדיין היה יקר, בסביבות £40, אבל הודות לחוק החדש גירושים הפכו למשהו מושג גם למעמד הבינוני. אישה שקיבלה אישור לפירוד שיפוטי קיבלה מעמד של ״אישה יחידנית״, בעלת שליטה מלאה בזכויות האזרחית שלה. תיקונים לחוק נוספו בשנת 1878, מה שאיפשר לזוגות שנפרדו לפנות לשופטים בבית משפט השלום באזור מגוריהם. הכנסייה האנגלית חסמה רפורמות נוספות עד לפריצת הדרך הסופית, כשעבר חוק גורמי הנישואין בשנת 1973.[16][17]

הגנה על נשים עשירות ועניות

משנת 1870 ועד 1893 חוקק הפרלמנט סדרה של ארבעה חוקים שנקראו חוק נכסי נשים נשואות, חוקים אלו הסירו את ההגבלות שמנעו מנשים נשואות עשירות לשלוט על רכושן. מנקודה זאת בהיסטוריה היה לנשים נשואות מעמד שווה לזה של בעליהן, ומעמדן היה טוב מזה של נשים אחרות בכל רחבי ארופה.[18][19] נשים ממעמד הפועלים היו מוגנות על ידי שורה של חוקים חדשים שהתייחסו אליהן, כמו לילדים, כאל חסרות ישע וזקוקות להגנה של הממשלה.[20]

1900–1950

התקופה האדוארדית, בראשית המאה העשרים, הביאה עימה שינוי והתרה של הכבלים הנוקשים והזחוחים של התקופה הוויקטוריאנית. נשים הצליחו להשיג הזדמנויות תעסוקה רבות יותר, והפכו ליותר פעילות במרחב הציבורי. רבות מהן שירתו ברחבי האימפריה הבריטית או בארגונים מיסיונרים פרוטסטנטים.

בשנת 1903 ייסדו אמלין פנקהרסט וחברותיה את איגוד הנשים החברתי והפוליטי (WSPU). הן התייחסו לזכות בחירה לנשים לא רק כ"זכות, אלא כצורך נואש".[21] באותה תקופה כבר הייתה זכות בחירה לנשים באוסטרליה, בניו זילנד ובחלק ממדינות ארצות הברית. בעוד ש-WSPU הייתה קבוצת הסופרז׳יסטיות הבולטת ביותר, היא הייתה רק אחת מני רבות, כגון הליגה לחופש האישה, והאיחוד הלאומי של אגודות הסופרג'יסטיות לנשים (NUWSS) בראשות מיליסנט פוסט.

ב-1906 טבע "דיילי מייל" את המונח "סופריג'יסטיות" כביטוי לעג, אך המושג התקבל בברכה על ידי נשים שנקטו בפעולות מיליטנטיות כדי לקדם את זכות הבחירה לנשים. שם זה הופיע בסמלים ירוקים, סגולים ולבנים, ובאיורים של ליגת האמניות הסופרז׳יסטיות. הנשים הפמיניסטיות למדו לנצל למטרתן טכנולוגיות חדשניות כמו צילום והפיקו תיעוד ויזואלי מלא חיים ובו תמונות. דוגמה לכך היא הצילום של אמלין פנקהרסט משנת 1914.[22] שיטות הפעולה של המתונות והרדיקליות היו שונות, והרדיקליות עצמן התפלגו: אמלין ובתה כריסטבל פנקהרסט סילקו את סילביה פנקהרסט, בתה השנייה של אמלין ואחותה של כריסטבל, מהתנועה באשמת סרבנות, וזאת הקימה קבוצה משלה, שהייתה שמאלנית ומיועדת להשפיע בנושאים נרחבים יותר שהעסיקו נשים ממעמד הפועלים.[23] קבוצה זאת נקראה בתחילה "הפדרציה של מזרח לונדון" (ELFS), אך עם חלוף השנים שינתה כוון והפכה לפדרציית הנשים הסופרז׳יסטיות, ואחר כך לפדרציית העובדים הסוציאליסטית.

המחאות הרדיקליות הפכו לאלימות יותר וכללו קריאות ביניים, חבטות על דלתות, ניפוץ חלונות ראווה והצתה. בשנת 1913 חדרה אמילי דייוויסון למרוץ סוסים בדרבי באפסום ונרמסה תחת סוסו הדוהר של מלך הממלכה המאוחדת, ג'ורג' החמישי. בעקבות התאונה היא סבלה מפגיעות חמורות שהובילו למותה ארבעה ימים מאוחר יותר. קיימת מחלוקת האם דייוויסון נכנסה למסלול בכוונה להתאבד או במטרה לתלות את דגל התנועה הסופרג'יסטית על רסן הסוס. טקטיקות אלה הניבו תוצאות מעורבות: מצד אחד הייתה אהדה לנשים האמיצות, אך מצד שני הייתה גם הסתייגות. ככל שמפגינות רבות יותר נכלאו והמשיכו בשביתת רעב, המבוכה בממשלה הליברלית גברה. הודות לפעילויות מוחצנות אלו, הצליחו הסופרג'יסטיות ליצור עניין ופרסום סביב האפליה המגדרית הממוסדת.

היסטוריונים טוענים כי לפעילות המיליטנטית של תנועת הסופרז'יסטיות תחת נשות פאנקהרסטס בשנת 1906, הייתה השפעה דרמטית בגיוס נשים לתנועה הסופרז׳יסטית. הנשים היו נלהבות ותמכו במחאות רחוב. החברוּת בזרם המיליטנטי והחברוּת בזרם המתון חפפו, ושני הזרמים תמכו אחד בשני. עם זאת, כדי לקבל נראות בתקשורת הפמיניסטיות היו חייבות להסלים את המסרים. שביתות הרעב והאכלת המפגינות בכוח תרמו לכך. עם זאת, נשות פנקהרסט סירבו להקשיב לעצות והמשיכו להסלים את שיטות המאבק. הן בחרו לשבש, באופן שיטתי, את ישיבות המפלגה הליברלית, ונקטו באלימות פיזית, חיבלו במבני ציבור, והציתו אש במכוון. שיטות אלו נראו קיצוניות מדי לרוב המכריע של הסופרז׳יסטיות, והן סירבו ללכת בעקבות החברות המיליטנטיות. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כשנשות פנקהרסט החליטו להפסיק את הטקטיקה המיליטנטית ולהצטרף למאמץ המלחמתי, התפצלה התנועה ותפקיד המנהיגות שלהן נגמר. זכות הבחירה הושגה כעבור ארבע שנים בשנת 1918, והתנועה הפמיניסטית בממלכה המאוחדת נטשה לצמיתות את הטקטיקות המיליטנטיות שהפכו את הסופרז'יסטיות למפורסמות.[24][25]

נראה שהחברה הבריטית הביעה את הוקרתה לתפקיד שהנשים מלאו בזמן המלחמה והעניקה להן את זכות הבחירה בשנת 1918.[26] עם זאת, ההיסטוריונים הבריטיים המאוחרים לא רואים במתן זכות הבחירה לנשים פרס על השתתפות הנשים במאמץ המלחמתי.

רפורמה בבחירות

חוק הייצוג של העם הבריטי משנת 1918[27] נתן זכות בחירה גורפת לגברים, וזכות הצבעה רק לנשים מעל גיל 30. חוק ייצוג העם משנת 1928 העניק זכות בחירה שווה לגברים ולנשים. חוק זה גם שינה את ההרכב החברתי-כלכלי של ציבור הבוחרים שנטה יותר לכיוון מעמד הפועלים, והעדיף את מפלגת הלייבור שבאופן מסורתי הייתה אוהדת יותר לנשים.[28] בבחירות 1918 זכתה הלייבור בכמות הגבוהה ביותר של מושבים עד אז. הרפורמות האלקטורליות אפשרו גם לנשים להתמודד לפרלמנט. באופן ספציפי, חוק הפרלמנט משנת 1918 נתן לנשים מעל גיל 21 את הזכות לבחור ולהתמודד בבחירות כחברות פרלמנט. כריסטבל פנקהרסט לא הצליחה לזכות במושב ב-1918, אך ב-1919 וב-1920 זכו ננסי אסטור ומרגרט וינטינגהאם במושבים עבור השמרנים והליברלים בהתאמה, בכך שזכו במושבים של בעליהן בבית הלורדים. מפלגת הלייבור עלתה לשלטון בשנת 1924. קונסטנס מרקייביץ' (שין פיין) הייתה האישה הראשונה שנבחרה באירלנד ב-1918, אך כלאומנית אירית סירבה להיות חלק מהפרלמנט. הצעתה של ננסי אסטור להקים מפלגת נשים ב־1929 לא צלחה. בשנים שלאחר מכן הנשים לקחו חלק נכבד בתהליכים הדמוקרטים של הבחירות כיוון ששורה של ממשלות מיעוט הובילה לכך שנערכו בחירות כמעט כל שנה (בשנת 1940 היו בפרלמנט 12 נשים). הזיקה של הנשים למפלגת הלייבור נראתה בעייתית בממשלות השמרניות, אבל תמיכתן בראש הממשלה השמרני סטנלי בולדווין גרמה לכך שהחוק לייצוג שווה עבר בפרלמנט בשנת 1928.

רפורמה חברתית

השינוי הפוליטי לא הוביל מיד לשינוי המציאות החברתית. כשהגיע המיתון הכלכלי, הנשים היו המגזר הפגיע ביותר בכוח העבודה. נשים שעבדו במשרות עוד מלפני המלחמה נאלצו לוותר על מקומן לטובת החיילים החוזרים מהחזית, ואחרות פוטרו. עם זכות הבחירה המוגבלת, האיחוד הלאומי הבריטי של אגודת הנשים (NUWSS) פינה מקום לארגון חדש, "האיחוד הלאומי של אגודות לאזרחות שוויונית"(NUSEC),[29] שאמנם דגל בשוויון בבחירות, אך עסק גם בשוויון בתחומים חברתיים וכלכליים. רפורמה חקיקתית הפכה למטרה בגלל חוקים מפלים (למשל, דיני משפחה) ובגלל ההבדלים בין שוויון לבין הון עצמי, ובגלל הצורך בהתאמות חוקתיות שיאפשרו לנשים להתגבר על מחסומים להגשמה עצמית (התפרסם מאוחר יותר בשם "הסוגיה של שוויון מול שונות").[30] אלינור רת'בון (Rathbone), שהפכה חברת פרלמנט בשנת 1929, הייתה נשיאת NUSEC אחרי מיליסנט פוסט בשנת 1919. היא הביעה את הצורך הדחוף להתייחס בצורה שונה ליחסים בין המינים: צריך להבין "מה נשים צריכות כדי להגשים את הפוטנציאל הטמון בהן".[31] חקיקה חברתית חשובה בשנת 1919 הייתה הסרת חוק פסילה על רגע מגדר, אשר פתח את הדלת בפני נשים למקצועות נוספים, ובשנת 1923 את חוק הנישואין.[32]

בשנת 1921 ייסדה מרגרט מקוורת' (ליידי רונדה) את "קבוצת שש הנקודות"[33] (שכללה את רבקה וסט) כקבוצת לחץ פוליטית שמטרתה הייתה להגיע לשוויון בשש נקודות תחוקתיות: פוליטית, תעסוקתית, מוסרית, חברתית, כלכלית ומשפטית. קבוצה זאת המשיכה את עבודתה עד לפירוקה בשנת 1983. אף על פי שנשים נכנסו לבית-הנבחרים כבר משנת 1918, מקוורת', שהייתה בת אצולה בזכות עצמה, נלחמה על זכותה לשבת בבית הלורדים, קרב שבו נצחה רק סמוך למותה (1958). מאבק זה חשף את חולשות חוק הפסילה על רקע מגדרי משנת 1919. מקוורת' הקימה את השבועון "טיים אנד טייד", שהפך לכתב העת של הקבוצה, ואשר סופרות כרבקה ווסט, וירג'יניה וולף, רוז מקולאי ורבות אחרות כתבו בו. כמה כתבי עת אחרים של נשים הופיעו גם הם בשנות העשרים של המאה העשרים, כולל "האישה והבית" ו-Good Housekeeping, אך התוכן שלהם משקף מטרות שונות מאוד. ב-1925 כתבה רבקה ווסט ב"זמן וגאות" דבר שהדגיש את הצורך של התנועה להגדיר מחדש את זכות הבחירה שלה ואת החובה המתמדת לבחון מחדש את המטרות: "כאשר אלו מקרבנו אומרות לנו בקרירות שהימים של המאבק בין המינים הסתיימו ומעכשיו והלאה עלינו לצעוד יד ביד יחד עם הגברים, אני לא מאמינה להן".[34]

הזכויות על גוף האשה

בשנת 1929 חוּקק חוק שימור חיי הילוד. חוק זה הציג את המונח "השמדת ילדים" (child destruction), ושינה את החוק הקיים בכך שקבע שהפלה הנעשית בתום-לב, למטרה היחידה של שמירה על חיי האם, איננה עבירה.

שנות ה-50 עד המאה ה-21

שנות החמישים בממלכה המאוחדת נחשבות לתקופה עגומה לפמיניזם. בעקבות מלחמת העולם השנייה, הושם דגש חדש על נישואים, והמשפחה הגרעינית נחשבה לבסיס של כמדינת הרווחה החדשה.[35][36]

בשנת 1951 היה אחוז הנשים הנשואות 75% (אותו אחוז מן הנשים גם לא עבדו מחוץ לבית); ליתר דיוק, 84.8% מהנשים בין הגילאים 45 ו-49 היו נשואות.[37][38] ב-1953, ספר עצה פופולרי לנשים קבע: "אפשר לראות נישואים מאושרים לא כערך קדוש אלא כדרך החיים הטובה ביותר והפשוטה ביותר עבור כולנו".[39]

בתום המלחמה נסגרו מעונות הילדים והסיוע לנשים עובדות היה מוגבל, הרפורמות החברתיות שיושמו על ידי מדינת הרווחה החדשה כללו קצבאות משפחה שנועדו לסבסד משפחות ולאפשר לנשים לא לעבוד מחוץ לבית.[40]

המחויבות של נשים לברית הנישואים קיבלה עידוד מכוון על ידי התקשורת הפופולרית: סרטים, רדיו ושבועונים פופולריים לנשים. בשנות החמישים הייתה לעיתוני הנשים השפעה רבה על גיבוש דעות בכל תחומי החיים, כולל היחס לתעסוקת נשים.

ובכל זאת הודות לפעילות פמיניסטיות כמו אדית סאמרסקיל, שנלחמה למען מטרות נשים לאורך שנות החמישים, נעשו צעדים רבים לקידום שוויון נשים, כגון חוק שכר שווה למורות (1952) ולנשים בשירות המדינה (1954).

חוק "עמית החיים" מ-1958 איפשר להעניק תואר מיוחד לנשים שהעניק להן זכאות לשבת בבית-הלורדים. הנשים הראשונות מסוג זה לקחו את מושבן בפרלמנט ב-21 באוקטובר 1958.[41]

כותבות פמיניסטיות מאותה תקופה, כמו אלווה מירדאל וויולה קליין וג'ודית האבאק, קידמו את הרעיון שלאחר שהילדים גדלו, נשים תוכלנה לשלב עבודות בית עם עבודה בשכר מחוץ לבית. הן הדגישו כי עמדתן היא זאת של "פמיניזם מודרני סביר" המנסה לבסס את תרומתן החברתית של נשים במקום להדגיש את השוויון או את הדמיון בין המינים. הפמיניזם בשנות החמישים, שכונה מאוחר יותר "פמניזם של מדינת הרווחה", היה קשור לאחריות חברתית, וראה כערך את רווחתה של החברה כולה.[42]

גישה זאת באה לעיתים קרובות על חשבון ההגשמה האישית של האשה. באותה תקופה אפילו נשים שהגדירו עצמן כפמיניסטיות קיבלו את הרעיונות שרווחו בחברה כי תפקיד האשה הנשואה היה להיות רעיה ועקרת בית המטפלת בילדיה, בזמן שבעלה פרנס את המשפחה. זאת הייתה התקופה בה השפעתם של אישים כמו ג'ון בולבי, אבי תאוריית ההיקשרות, מנהל מחלקת הילדים במרפאת "טביסטוק" ודונלד ויניקוט הייתה מאד חזקה. הייתה להם נוכחות תקשורתית חזקה: הם דיברו ברדיו באופן קבוע, ופרסמו מאמרים פופולרים בעיתונים.

הגלולה למניעת היריון הגיעה לממלכה המאוחדת על ידי שירות הבריאות הלאומי בשנת 1961 והייתה מיועדת לנשים נשואות בלבד, משנת 1967 הפכה לזמינה עבור כל הנשים ב-NHS.[43]

בשנת 1967 עבר בפרלמנט חוק הפלות שהפך לחוקי הפלות שבוצעו על ידי בעלי רישיון, וגם הסדיר את המעמד של שרות זה במסגרת שירות הבריאות הלאומי. לפי החוק החדש אפשר היה לסיים את ההריון בממלכה המאוחדת (אך לא בצפון אירלנד) עד השבוע ה-28.

ב-1990, עם הצגת החוק חדש שעסק בהפריה והאמבריולוגיה (אנ'), חל שינוי וההפלה הפכה ללא חוקית כבר מהשבוע ה-24, למעט מקרים יוצאים מן הכלל כמו צורך להציל את חייה של האישה, עדויות ממשיות שהעידו על בעיות העובר, וסיכון חמור לבריאות הפיזית או הנפשית של האשה. יתר על כן, באופן רשמי כל ההפלות היו עדיין מוגבלות למקרים של סיכונים לחיי האשה, הבריאות הנפשית שלה, עינוי, בעיות של העובר או גורמים סוציו-אקונומיים.

שביתת התופרות התעשייתיות במפעל פורד ב-1968, בהנהגת רוז בולנד, איילין פולן, ורה סים, גוון דייוויס ושילה דאגלס, קרתה כיוון שהנהלת המפעל הודיעה לתופרות באופן שרירותי וחד-צדדי על הורדה בדרגתן המקצועית, ובשכרן. כתוצאה ממהלך זה, הפך שכרן לנמוך ב-15% מזה של הגברים בדרגתן החדשה.[44][45][46][47] בעקבות התערבותה של ברברה קסטל, מזכירת המדינה לענייני עבודה ופריון בממשלתו של הרולד וילסון, הסתיימה השביתה לאחר שלושה שבועות, עם חתימת עסקה שהעלתה חזרה את שיעור השכר ל-8% מתחת לזה של הגברים.[48] כדי לחזור לדרגתן המקצועית המקורית, נאלצו הנשים בשנת 1984 לשבות שוב, במשך שישה שבועות.[49] השביתה בשנת 1968 הייתה גורם עיקרי לחוק לשויון בשכר, שעבר בשנת 1970. כמו כן, בהשראת שביתת 1968, ייסדו הנשים איגודי עובדות, למשל את "ועדת הפעולה הלאומית למען נשים" (NJACCWER), אשר קיימה הפגנה למען שויון בשכר בהשתתפות 1,000 איש בכיכר טרפלגר ב-18 במאי 1969.[50]

חוק השוויון בשכר 1970, האוסר על אפליה בין גברים לנשים במונחים של שכר ותנאי העסקה, הוחלף ברובו בחלק 5, פרק 3, של חוק השוויון של שנת 2010.

בשנת 1981 חתמה הממלכה המאוחדת על האמנה נגד כל צורות האפליה נגד נשים שאושררה בשנת 1986.[51]

אף על פי שמרגרט תאצ'ר הייתה האשה הראשונה שנבחרה לרשות הממשלה, היא לא קידמה את הפמניזם ואת שבירת תקרת הזכוכית. היא עצמה נזהרה מפמיניזם, וסגנון המנהיגות שלה היה גברי ביותר.[52][53]

החוק על אפליה על רקע מגדר (למועמדים שרצים לבחירות) בשנת 2002 הוא חוק שמטרתו הייתה לפטור את בחירת המועמדים בבחירות לפרלמנט מהוראות חוק אפליה על בסיס מגדר וההוראה הנוגעת לאפליה על בסיס מגדר (צפון אירלנד), 1976, האוסרת על אפליה מגדרית. מטרות החוק היו לאפשר למפלגות העדפה מתקנת שתגדיל את ייצוג הנשים בפוליטיקה הבריטית.

החוק חל על בחירות ל:

החוק על העדפה מתקנת אינו חל על בחירת מועמדים לראשות עיריית לונדון.

החוק היה מתוכנן לפוג ב־2015, אך ב-6 במרץ 2008 הודיעה השרה לענייני נשים ושויון, הארייט הרמן, כי הפטור יוארך עד לשנת 2030 לפי חוק השוויון.[54][55]


חוק השוויון 2006 (ג 3) הוא חוק הפרלמנט של הממלכה המאוחדת שקדם לחוק השוויון 2010, המשלב את כל חוקי השוויון בתוך הממלכה המאוחדת ומספק הגנות בכל האספקטים של שוויון. אלה המוזכרים במפורש בחוק שוויון 2006 כוללים מין; נכות; גיל; גזע, דת או אמונה. בין השאר החוק יצר חובה ציבורית לקדם שוויון על בסיס מגדר (חוק השוויון, סעיף 84, הוספת סעיף 76 א לחוק אפליה על בסיס מין 1975, הנמצא כעת בסעיף 1 לחוק השוויון 2010).

בתקופת כהונתו של גורדון בראון, הארייט הרמן הייתה סגנית מנהיג מפלגת הלייבור. באופן מסורתי, משרה זאת הבטיחה לסגנ/ית תפקיד של סגן ראש הממשלה. לתדהמתן של הפמיניסטיות בראון הודיע כי לא יהיה לו סגן,[56] אך באופן פרטי סיכם שג'ק סטרו יהיה סגנו בפועל,[57] ובכך עקף את סגניתו. כיוון שהרמן הייתה גם מנהיגת בית-הנבחרים, בראון ניאות לכך שתמלא את מקומו כשהיה מחוץ למדינה.

חוק השוויון משנת 2010[58] הוא חוק פרלמנט שמטרתו היא לארגן את המערך המורכב והרב של חוקים ותקנות, אשר היוו את הבסיס של החוק נגד אפליה בממלכה המאוחדת. החוקים הנכללים הם, בראש ובראשונה, חוק שכר שווה (1970), חוק אפליה על בסיס מגדר (1975), חוק יחסים בין אנשים ממוצא/גזע שונה (1976), חוק אפליה לנכים (1995) ושלושה אמצעים חוקתיים להגנה מפני אפליה בתעסוקה על בסיס של דת או אמונה וגיל. אמצעי זה דורש טיפול שווה בגישה לתעסוקה, כמו גם לשירותים פרטיים וציבוריים, ללא קשר למאפיינים המוגנים של מגדר, גיל, נכות, נישואין, שותפות אזרחית, גזע, דת או אמונה.

בשנת 2013 הוקם הארכיון הראשון בהיסטוריה שבעל-פה של תנועת שחרור הנשים בממלכה המאוחדת (בשם "אחיות ואחרי" - Sisterhood and After) בספרייה הבריטית.[59]

"אחיות נגד קיצוצים" (Sisters Uncut) הוא ארגון אקטיביסטי פמיניסטי שנוסד בשנת 2014 בתגובה לקיצוצים של ממשלת הממלכה המאוחדת בשירותים נגד אלימות במשפחה. פעילות הארגון כללה הפגנה נגד קיצוצים ב-7 באוקטובר, תאריך הבכורה של הסרט "סופרג'יסטיות" (2015). הארגון נלחם גם נגד גזענות, שאותה קו כשייכת קשר הדוק למאבק נגד אלימות כלפי נשים.

בשנת 2016 פוטרה פקידת קבלה בריטית משום שלא נעלה נעלי עקב בעבודה. בתגובה היא העלתה עצומה מקוונת שקיבלה תמיכה של למעלה מ-130,000 חתימות, מספר שמצדיק דיון בפרלמנט הבריטי. החברה בה עבדה טענה שהפקידה, ניקולה ת'ורפ, חתומה על הסכמה לקוד לבוש. אך לאחר שעלתה העתירה, שינתה החברה את הנוהלים. ההנחיה החדשה קובעת שכל העובדות "יכולות לנעול נעליים שטוחות ונוחות לפי העדפתן".[60][61][62] העתירה זכתה לתמיכה נרחבת של אנשי ציבור, כמו מנהיג הממשלה והשר הראשון בסקוטלנד ניקולה סטרג'ון וחברי הפרלמנט קרוליין דיניג', מרגוט ג'יימס וטוליפ סידייק. שתי ועדות פרלמנטריות בינואר 2017 החליטו כי המעביד הפר את החוק.[61][63][64]

ב־6 במרץ בשנת 2017 החליטו חברי הפרלמנט שממשלת הממלכה המאוחדת צריכה לשנות את החוק כדי למנוע את הדרישה של המעסיקים הגברים,[65][63] אבל באפריל 2017 דחתה הממשלה את הדרישה וציינה שהחקיקה הקיימת מספקת.[66]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פמיניזם בממלכה המאוחדת בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "The 1866 women's suffrage petition | LSE History". Blogs.lse.ac.uk. 2016-06-12. נבדק ב-2018-02-07.
  2. ^ Halévy, Élie (1934). A history of the English people. London: Ernest Benn. pp. 500–506. OCLC 504342781.
  3. ^ Halévy, Élie (1934). A history of the English people. London: Ernest Benn. p. 500. OCLC 504342781.
  4. ^ Copelman, Dina (2014). London's women teachers: gender, class and feminism, 1870-1930. London: Routledge. ISBN 9780415867528.
  5. ^ Coppock, David A. (1997). "Respectability as a prerequisite of moral character: the social and occupational mobility of pupil teachers in the late nineteenth and early twentieth centuries". History of Education. 26 (2): 165–186. doi:10.1080/0046760970260203.
  6. ^ Owen, Patricia (1988). "Who would be free, herself must strike the blow". History of Education. 17 (1): 83–99. doi:10.1080/0046760880170106.
  7. ^ Tamboukou, Maria (2000). "Of Other Spaces: Women's colleges at the turn of the nineteenth century in the UK" (PDF). Gender, Place & Culture: A Journal of Feminist Geography. 7 (3): 247–263. doi:10.1080/713668873.
  8. ^ Bonner, Thomas Neville (1995), "The fight for coeducation in Britain", in Bonner, Thomas Neville (ed.), To the ends of the earth: women's search for education in medicine, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, pp. 120–137, ISBN 9780674893047.
  9. ^ 9.0 9.1 Wroath, John (2006). Until they are seven: the origins of women's legal rights. Winchester England: Waterside Press. ISBN 9781872870571.
  10. ^ Mitchell, L. G. (1997). Lord Melbourne, 1779-1848. Oxford New York: Oxford University Press. ISBN 9780198205920.
  11. ^ 11.0 11.1 Perkins, Jane Gray (2013) [1909]. Life of the honourable Mrs. Norton. London: Theclassics Us. ISBN 9781230408378.
  12. ^ Hilton, Boyd (2006), "Ruling ideologies: the status of women and ideas about gender", in Hilton, Boyd (ed.), A mad, bad, and dangerous people?: England, 1783-1846, Oxford New York: Oxford University Press, pp. 353–355, ISBN 9780198228301.
  13. ^ "Tender Years Doctrine". legal-dictionary.thefreedictionary.com. The Free Dictionary. נבדק ב-18 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Katz, Sanford N. (1992). ""That they may thrive" goal of child custody: reflections on the apparent erosion of the tender years presumption and the emergence of the primary caretaker presumptions". Journal of Contemporary Health Law and Policy. Columbus School of Law, The Catholic University of America. 8 (1).
  15. ^ Stone, Lawrence (1990), "Desertion, elopement, and wife-sale", in Stone, Lawrence (ed.), Road to divorce: England 1530-1987, Oxford New York: Oxford University Press, pp. 143–148, ISBN 9780198226512. Available online.
  16. ^ Stone, Lawrence, ed. (1990). Road to divorce: England 1530-1987. Oxford New York: Oxford University Press. ISBN 9780198226512.
  17. ^ Halévy, Élie (1934), A history of the English people, London: Ernest Benn, OCLC 504342781
  18. ^ Griffin, Ben (במרץ 2003). "Class, gender, and liberalism in Parliament, 1868–1882: the case of the Married Women's Property Acts". The Historical Journal. 46 (1): 59–87. doi:10.1017/S0018246X02002844. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Lyndon Shanley, Mary (Autumn 1986). "Suffrage, protective labor legislation, and Married Women's Property Laws in England". Signs: Journal of Women in Culture and Society. 12 (1): 62–77. doi:10.1086/494297. JSTOR 3174357.
  20. ^ Feurer, Rosemary (Winter 1988). "The meaning of "sisterhood": the British Women's Movement and protective labor legislation, 1870-1900". Victorian Studies. Indiana University Press. 31 (2): 233–260. JSTOR 3827971.
  21. ^ Purvis, June (2003), "Socialist and public representative", in Purvis, June, ed. (2003). Emmeline Pankhurst: a biography. London: Routledge. p. 45. ISBN 9781280051128.
  22. ^ Broom, Christina (1989). Atkinson, Diane (ed.). Mrs Broom's suffragette photographs: photographs by Christina Bloom, 1908 to 1913. London: Dirk Nishen Publishing. ISBN 9781853781100.
  23. ^ Mitchell, David J. (1967). The fighting Pankhursts: a study in tenacity. London: J. Cape. OCLC 947754857.
  24. ^ Ensor, Robert C.K. England: 1870-1914. Oxford: Clarendon Press. pp. 389–399. OCLC 24731395.
  25. ^ Searle, G. R. (2004), "The years of 'crisis', 1908-1914: The woman's revolt", in Searle, G. R. (ed.), A new England?: Peace and war, 1886-1918, Oxford New York: Clarendon Press Oxford University Press, pp. 456–470, ISBN 9780198207146. Quote pp. 468.
  26. ^ Taylor, A.J.P. (1965). English History, 1914-1945. Oxford: Clarendon Press. pp. 29, 94. OCLC 185566309.
  27. ^ "Representation of the People Act 1918". parliament.uk. Parliament of the United Kingdom.
  28. ^ Smyth, James J. (2000). Labour in Glasgow, 1896-1936: socialism, suffrage, sectarianism. East Linton, East Lothian, Scotland: Tuckwell Press. ISBN 9781862321373.
  29. ^ "Strand 2: Women's Suffrage Societies (2NSE Records of the National Union of Societies for Equal Citizenship)". twl-calm.library.lse.ac.uk. The Women's Library @ London School of Economics.
  30. ^ Offen, Karen (Summer 1995). "Women in the western world". Journal of Women's Studies. 7 (2): 145–151. doi:10.1353/jowh.2010.0359.
  31. ^ Wayne, Tiffany K. (2011), ""The Old and the New Feminism" (1925) by Eleanor Rathbone", in Wayne, Tiffany K., ed. (2011). Feminist writings from ancient times to the modern world: a global sourcebook and history. Santa Barbara: Greenwood. pp. 484–485. ISBN 9780313345814.
  32. ^ Pedersen, Susan (2004). Eleanor Rathbone and the politics of conscience. New Haven, Connecticut: Yale University Press. ISBN 9780300102451.
  33. ^ "Strand 5: (5SPG Records of the Six Point Group (including the Papers of Hazel Hunkins-Hallinan))". twl-calm.library.lse.ac.uk. The Women's Library @ London School of Economics.
  34. ^ Walters, Margaret (2005). "Early 20th-century feminism". In Walters, Margaret, ed. (2005). Feminism: a very short introduction. Oxford New York: Oxford University Press. pp. 88–89. ISBN 9780192805102.
  35. ^ Ward, Paul (2004), "Gender and national identity: Gender, 'race' and home in post-war Britain", in Ward, Paul (ed.), Britishness since 1870, London New York: Routledge, p. 50, ISBN 9780415220170.
  36. ^ Pugh, Martin (1990), "Domesticity and the decline of feminism 1930–1950", in Smith, Harold L. (ed.), British feminism in the Twentieth Century, Amherst, Massachusetts: University of Massachusetts Press, p. 158, ISBN 9780870237058.
  37. ^ Lewis, Jane (1984), "Patterns of marriage and motherhood", in Lewis, Jane (ed.), Women in England, 1870-1950: sexual divisions and social change, Brighton, Sussex Bloomington: Wheatsheaf Books Indiana University Press, p. 3, ISBN 9780710801869.
  38. ^ Bruley, Sue (1999), "From austerity to prosperity and the pill: the Post-War years, 1945–c.1968", in Bruley, Sue (ed.), Women in Britain since 1900, New York: St. Martin's Press, p. 131, ISBN 9780333618394. Also available online.
  39. ^ Whiteman, Phyllis (1953), "Making the marriage bed", in Whiteman, Phyllis (ed.), Speaking as a woman, London: Chapman & Hall, p. 67, OCLC 712429455.
  40. ^ Bruley, Sue (1999), "From austerity to prosperity and the pill: the Post-War years, 1945–c.1968", in Bruley, Sue (ed.), Women in Britain since 1900, New York: St. Martin's Press, p. 118, ISBN 9780333618394. Also available online.
  41. ^ "A Changing House : the Life Peerages Act 1958". אורכב מ-המקור ב-2008-06-15. נבדק ב-2008-03-18.
  42. ^ Myrdal, Alva; Klein, Viola. Women's two roles: home and work. London: Routledge & Kegan. OCLC 896729837.
  43. ^ Sarah Bridge (2007-09-12). "A history of the pill | Society". The Guardian. נבדק ב-2018-02-07.
  44. ^ LELR Issue 121, Thompsons Law. Retrieved 4 October 2010
  45. ^ The Reunion, BBC, published 2003. Retrieved 4 October 2010
  46. ^ Dagenham car plant stitch-up that triggered fight for equal pay, The Times, 24 April 2009. Retrieved 4 October 2010
  47. ^ Equal Pay Heroes Honoured: Breakthrough 2006 (אורכב 13.03.2012 בארכיון Wayback Machine) The Wainwright Trust, published 2006. Retrieved 4 October 2010
  48. ^ Report of a Court of Inquiry under Sir Jack Scamp into a dispute concerning sewing machinists employed by the Ford Motor Company Ltd. Author: Jack Scamp, published by HMSO, 1968.
  49. ^ "TUC - History Online". www.unionhistory.info.
  50. ^ "TUC - History Online". www.unionhistory.info.
  51. ^ "UNTC". Treaties.un.org. נבדק ב-2018-02-09.
  52. ^ Campbell, John (2000). Margaret Thatcher (vol. 2). London: Jonathan Cape. pp. 473–474. ISBN 9780224061568.
  53. ^ Bassnett, Susan (2013), "Britain", in Bassnett, Susan, ed. (2013). Feminist experiences: the women's movement in four. London: Routledge. p. 136. ISBN 9780415636766.
  54. ^ "Hansard, 6 Mar 2008 : Column 1932". אורכב מ-המקור ב-2011-06-05.
  55. ^ "Equality Act 2010 - section 105(3)". Act of Parliament. 2010. נבדק ב-29 ביולי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ "Harman snatches an empty victory". The Sunday Times. 22 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ "Harriet Harman will fill in for Brown at Prime Minister's Questions next week". London Evening Standard. 29 במרץ 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ "Equality Act 2010". The National Archives. נבדק ב-22 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ Tavernor, Rachel (8 במרץ 2013). "Sisterhood and after: first oral history archive of the UK Women's Liberation Movement". REFRAME. School of Media, Film and Music, University of Sussex. נבדק ב-26 בספטמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Johnston, Chris (12 במאי 2016). "Woman's high-heel petition receives 100,000-plus signatures". the Guardian. נבדק ב-13 במאי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ 61.0 61.1 McIntosh, Lindsay (16 במאי 2016). "Heel-loving Sturgeon steps into shoe debate". The Times. London. נבדק ב-7 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה) (נדרשת הרשמה)
  62. ^ Yorke, Harry (12 במאי 2016). "MPs back temp worker's campaign to end 'sexist' high heel policy". The Daily Telegraph. נבדק ב-13 במאי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  63. ^ 63.0 63.1 Bilefsky, Dan (6 במרץ 2017). "British Woman's Revolt Against High Heels Becomes a Cause in Parliament". The New York Times. נבדק ב-7 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  64. ^ Kaur Grewal, Herpreet (17 במאי 2016), "Temp's 'high heels' petition heads for Parliament", FM World, אורכב מ-המקור ב-2017-02-13, נבדק ב-2019-07-18 {{citation}}: (עזרה)
  65. ^ תבנית:Cite hansard
  66. ^ "High heels row: Petition for work dress code law rejected". BBC News (באנגלית בריטית). 21 באפריל 2017. נבדק ב-21 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28914649פמיניזם בממלכה המאוחדת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פמיניזם_בממלכה_המאוחדת&oldid=2085630"