פורטל:תל אביב-יפו/ציטוט נבחר/אוסף ציטוטים
אוסף הציטוטים הנבחרים של פורטל תל אביב-יפו
לעריכת סדרות הציטוטים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
הבה נבנה עיר בארץ-ישראל.
— עקיבא אריה ויס, פרוספקט היסוד והצהרת-הכוונות של הוועד הזמני לקראת הקמת אחוזת-בית. יפו, ט' באב תרס"ו
2
הופיעו מריצות-עץ שהיו מובלות על קורות-עץ. ידיים רכות ובלתי מאומנות לעבודה החזיקו בהן. ידיים שהאדימו משיזוף מהיר מדי ועורן נתבקע. אך בעליהן ידעו לשיר שירים. ההד בגבעות החול נפלא. רחובות תל אביב שמעו שירה מיום היוולדם.
— נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט
3
...ולכן עלינו לרכוש בהקדם שטח אדמה הגון שעליו נבנה את הבתים עבורנו. מקומו צריך להיות בקרבת יפו, ויהווה את העיר העברית הראשונה, בה יגורו עברים במאה אחוזים; בה ידברו עברית, בה ישמרו על הטהרה והניקיון, ולא נלך בדרכי הגויים.
וכמו שהעיר ניו-יורק היא מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית.— עקיבא אריה ויס, פרוספקט היסוד והצהרת-הכוונות של הוועד הזמני לקראת הקמת אחוזת-בית. יפו, ט' באב תרס"ו
4
וקול מפוצץ והולך מן המחצב שמביאים משם אבנים לבנין וריח של אבק שרפה מפעפע. לא קול מלחמה ולא ריח של מלחמה, אלא קול בנין וריח של יישוב. וכבר מבצבץ מן החולות כמין כביש, שנותן לרגליו של אדם עמידה של תוקף. ואנשים ונשים ותינוקות באים מיפו ומנסים את רגליהם על הכביש. וראה זה פלא, הכביש אינו שוקע והרגל אינה טובעת בחול.
— ש"י עגנון, תמול שלשום, 1946
5
פתאום הרגשתי את הים. התנפל עלי ברֵיחו ובלחוּתוֹ ובהמולת גליו. הים! רק כמה שעות שלא הייתי לידו, וכבר התגעגעתי. אהבתי אותו מאד (כבר סיפרתי); אפילו שהייתי ירושלמי, ידעתי לשחות כמו תל אביבי. בכל הזדמנות הייתי משכנע את גבי לנסוע לים, והיא הייתה צוחקת עלי, איך אני מתחיל לפרפר מהתרגשות כבר בכיכר דיזנגוף, כמו דג שברח מאקווריום בירושלים, ובעוד רגע ישוב לביתו האמיתי.
— דויד גרוסמן, יש ילדים זיגזג
6
מַהֵר! מַהֵר! לָרוּץ, לִבְלֹע!
לְאָן הַפַּעַם? מִי יֵדַע!
לְאוֹפֶּרָה? לְבֵית קוֹלְנוֹע?
לְתֵאַטְרוֹן? לְמִסְעָדָה?
נִדְמֶה, אֵינְסוֹף הָעִיר שוֹפַעַת,
עַד תְּאַבֵּד עַצְמָהּ לָדַעַת.
מַהֵר - כָּל רֶגַע - לְמַצּוֹת -
עַד קוֹל שָעוֹן קוֹרֵא חֲצוֹת.
לִישֹן? חֲבָל! עוֹד רַב הַכֹּח,
עוֹד שְעָתֵנוּ בְּאִבָּהּ.
לְמוֹעֲדוֹן! לִמְסִבָּה!
תֵּצֵא - הַלָּיְלָה רַךְ וְנוֹח:
דֶצֶמְבֶּר כְּבָר, וּכְמוֹ אָבִיב.
אֵין בָּעוֹלָם כְּתֵל-אָבִיב!— מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה
7
עִיר בִּלְתִּי מַרְגֶּשֶת,
מְאוּרַת טִיחַ נוֹאֶשֶת,
נַדְנֵדַת פַּח רוֹעֶשֶת.— מאיר ויזלטיר, סימפטיה
8
התל אביביות כמושג נוצרה והוגדרה בעיקר על ידי ציבור בעל מכנה משותף אחד בסיסי: הם לא תל אביבים; הם עולים חדשים. וכל מה שהוא "נורא תל אביבי", הוא - בעצם - נורא לא תל אביבי. חנות נעליים ברח' יסוד המעלה, מכולת ברח' גיבורי ישראל - אין בהם שום דבר "תל אביבי" במיוחד: אבל אם שני חברים מגיעים לכאן מקיבוץ בחבל לכיש אחרי הצבא, זורקים את הגרביים עם הפיתקיות של המכבסה, קונים מכנסיים רחבים משובצים בשחור-לבן, מגדלים שני זיפים, ופותחים חנות פוסטרים שמתפקדת בלילה כפאב ובצהריים כמספרה, זה נורא תל אביבי.
— גבי ניצן, "התל אביביות החדשה", בכתב-העת "פוליטיקה", 1988
9
בתל אביב יש מקומות שנראים כמו חאן יונס.
— ראש הממשלה יצחק רבין, בעת סיור רשמי בשכונת הארגזים בתל-אביב
10
יתרונותיהם של הבניינים הוותיקים בתל אביב מודגשים כמעט תמיד על דרך השלילה: אמנם הצנרת נסתמת בכל יומיים, והפרסקו שבחדר-האמבטיה אינו אלא עובש, אבל הברזים הם כמו שעשו פעם. אמנם חדר המגורים חשוך לגמרי, והוא נשקף אל אגף הפסוריאסיס והשעלת של קופת-חולים זמנהוף - אבל איפה בונים היום קירות כאלה? לא, אין מעלית וגם לא חניה. בדירה שלמטה יש לשכה לנרקומנים מהחמאס ובקומה שלמעלה יש בית-ספר לריקודי סטפס - אבל פינת הפרימוס היא כמו שהיו עושים פעם.
11
בְכָל זֹאת יֵש בָּהּ מַשֶּהוּ,
כֵּן, יֵש בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּהוּ…
שֶכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶהוּא
וְהוּא כֻּלּוֹ שֶלָהּ שֶהוּא.
כִּי יֵש בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶהוּא,
שֶכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶהוּא.
וְיֵש בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶהוּא,
שֶלְאָחֶרֶת אֵין שֶהוּא…
כָּל צַר וּמָעֲצוֹר שֶהוּא
אוֹתָהּ לֹא יַעְצֹר שֶהוּא,
כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶהוּ
אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵך שֶהוּא.— נתן אלתרמן, בכל זאת יש בה משהו
12
בדומה לקבצן עוטה שק, שנודע לו שהוא לובש זה שנים גלימה של קוקו שאנל, ומאותו רגע הוא זוקר זרת גם באוכלו מתוך קופסת שימורים - כך חשים תושבי תל אביב עם הכרזת "אירועי הבאוהאוס".
באנינות-דעת וטעם, פתאום יודעים התל אביבים שהם מדברים פרוזה: למבנה המוזר על הגג קוראים, כמתברר, פרגולה; זו יכולה הייתה לסמל את חילופי האור והצל של הדיאלקטיקה הסוציאליסטית, אלמלא הסתיר אותה איזה דוד-שמש פלבאי. וגם אם הדיירים אינם יכולים לממש במכירה פומבית את יצירת המופת עם הבוידעם, או ליהנות משמץ מרחב ונוחות - לפחות הם אמורים להתנחם בידיעה שלמרפסת המטבח המתפוררת יש אילן יוחסין ארכיטקטוני המגיע עד ולטר גרופיוס.
13
מִרְפֶּסֶת מוּל מִרְפֶּסֶת
קוֹנְצֶרְטִית גַּם קוֹצֶפֶת
צוֹחֶקֶת גַּם חוֹצֶפֶת
זוֹ עִיר שֶל מִרְפָּסוֹת— ע. הלל, מרפסות
14
ושוב, ילדה, בלי "למה" ו"מדוע",
ידי בזרועותיך אוחזות.
יש משהו מוזר ולא ידוע,
יש משהו מוזר בעיר הזאת.
השחפים על המזח כבר עפו,
והים השתתק ונדם.
זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו,
שחודרת כמו יין לדם.— יוסי גמזו, זוהי יפו
15
ועד היום יוצא לבי
אל הפנס של מוגרבי
ולפנס ההוא , יא ליל,
של ככר הרברט סמואל....
עכשיו עומד פנס בלי אור,
עומד כקן ללא ציפור!
הה, אחרים היו כל כך
לילות של תל אביב יא אח!— בית מתוך השיר "הילד ניסים" של נתן אלתרמן המדבר על קולנוע מוגרבי
16
למרחקים מפליגות הספינות.
אלף ידיים פורקות ובונות,
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל!— לאה גולדברג, הנמל, שיר שנכתב לרגל בניית נמל תל אביב
17
עכשיו דרך שדרות רוטשילד האפלוליות, דרך פיירברג ומלצ'ט; הבירות, ושני עניינים שסודרו כבר אגב הילוכנו, זוקפים קומתנו ואנחנו נכונים להגיח מן הרחובות השוקטים אל קינג ג'ורג' הגואה, השומר עדיין על יחודו העיירתי. מיני סדקית, עיתונים, דבש וטבק. מה לא נמצא כאן, מי לא נמצא כאן. מי ברכב מי ברגל.
בליל של ריחות צהריים אופף אותנו פתאום, בואכה אלנבי. העיר מטגנת משהו. קציצות? ריח שום, מרק שעועית או גריסים, ומעל כל זה - ריח תפוזים. כאילו כל העיר אינה אלא הפינה שליד חדר האוכל בחצר בית-הספר העממי.
18
לא נרדמת תל אביב, נלחמת תל אביב
שוב באותו נתיב, ואין מי שיקשיב
והאורות סביב עוטפים את תל אביב, שוטפים את תל אביב.— מתוך השיר "לא נרדמת תל אביב" של דני רובס
19
ולעזאזל, אם תעיינו היטב בדבר, הכל כאן כך: ציבורים של חומרים משונים, תלויים וסמוכים זה על זה וזה עם זה. הביטו, לשם דוגמה נוספת, בתיאטרוננו העירוני: דוד מים, תחתיו תיאטרון, תחתיו חנות לשמלות חופה, תחתיה רוכל תירס, ותחתיו משתנה ציבורית (ועוד לא נגענו בתוך כדור הארץ). וכל זה בקו מאונך. את הגיבוב לפי הקו המאוזן מוטב שלא נתחיל אף לתאר.
— חנוך לוין, מחשבה על הרוח, בתוך "הג'יגולו מקונגו"
20
אפשר לומר כי מעשרה קבין של חוץ-לארץ שירדו לעולם נפלו רבים על עירנו: אפילו הושתתה אי-אז על חולות זהב וזיפזיף, ובתים שִפְלֵי כּרכּוֹב, וירח על כידון הברוש, וים אשר נפנף לה במטפחת, ושקמה אשר ענף תפיל לה, למרות כל אלה כיום היא (כידוע) ניו-יורקית ביסודה, ואף במיטבה, כפי שיוכיחו (וכבר הם מוכיחים!) מועדוני דאון-טאון שלה, וגיבורי תרבות שלה, וחיי הלילה, וחלומות הלילה שלה וחכמים בלילה שלה, וקיטוניה, ועיתוניה, וכביכול אף בוסתניה, בכל אלה ניו-יורקית היא ביותר. והיינו אומרים אף ניו-יורקית לחלוטין אלמלא אותם בתי-קפה הפזורים בשפע לאורך בּוּלבאריה המוארים של עירנו, אשר מקנים לה צביון פריסאי אשר אין לטעות בו, שהרי, אם בחלקו הצפוני הרוגע של דיזנגוף אפשר, בצהרי יום חול, להיזכר בסן ז'רמן דה פרה, אין ספק כי אלנבי, בעממיותו הסואנת, הקולחת, מזכיר יותר את ה"גרנד בולבאר" אשר בהם, כפי שציין כבר איב מונטאן, יש "טוֹן דֶה שוֹז אַ-ווּאַר" (הרבה דברים לראות). אם יש איזה חיץ כלשהו בינינו לבין הפריסאיות הגמורה, הריהו מצוי בנהייתם של בני עירנו דווקא אחרי הבירה והפאבים, הזרים לעיר היין הצרפתית התוססת, אך הם-הם שמעניקים לעירנו את הטאץ' הלונדוני המפורסם שלה. אותה אפרוריות סתווית המטפסת בשׂדרותינו בשעות אחר הצהריים והנמוגה בהגיעה אל הים, אל הטיילת, אל אזורי החוף שבהם, כבמין אתונה דליטא, חוגגים ניחוחות הים התיכון על-פני טיילת נוסח ריוֹ, ריחות עשן וּתְבָלִים ומֶלוֹן ובַּקלווה, וצלילי בוזוקי וסלסה וסמבה, המשלימים את אווירתה הבינלאומית הבוהקת, אם כי לא בלתי-ורשאית, של עירנו החביבה, רבת הפנים והאפשרויות.
21
למעשה רב הדומה על השונה בין יפו של אז ליפו של היום. כי הנה, שתיהן על סף שינויים אדירים, האחת בעקבות המהפכה הדמוגרפית שאחרי מלחמת העצמאות, והשנייה בעקבות שכרון הסחר-מכר ובולמוס הנדל"ן של העירייה. שתיהן עולות לתושבי העיר הוותיקים - ובשני המקרים מדובר על פי רוב בתושבים הערבים - במקומות מגוריהם. את האלימות וההרתעה של מלחמת העצמאות מחליפים עכשיו הכוחניות והיוקרה של מפעלי הנדל"ן החדשים, שבמחיריהם המופקעים ובהתפשטותם לכל אורך העיר דוחקים החוצה את רגלי מי שידם אינה משגת. אם מלחמת העצמאות השאירה ביפו רק את אלה שהיה להם די כוח, הרי השינויים שהעיר עוברת עכשיו ישאירו בה רק את אלה שיש להם די כסף. על פי הצהרת הכוונות של העירייה, השינויים המתוכננים בכיכר השעון אמורים להביא לפריחתה של העיר; הכוונה היא, כך הבנתי, להפוך את כיכר השעון של יפו לסוג של תל אביב, שבמסגרתו יצמחו גם מקומות תעסוקה חדשים. אלא שבתור תושב יפו, שמול ביתו הדל מתרגשת המהפכה הזאת, אני מרשה לעצמי לומר שאין אנו מעוניינים שיביאו לנו את תל אביב הביתה. כשנפשנו חושקת בביקור בתל אביב, אנחנו נוסעים לשם.
— איימן סיכסק, אל תביאו לנו את תל אביב, עיתון הארץ, יוני 2007
22
פריקה ראשונה בנמל תל אביב היה מלט, שבא מצ'כוסלובקיה, ושק-המלט הראשון הניחו למשמרת במוזיאון תל אביב.
אותה שעה אמרו:
כשתגיע השעה והשלטונות יתירו להוריד עולים בנמל תל אביב, יירא איש-איש מן העולים הראשונים לרדת, פן יניחו גם אותו למשמרת במוזיאון תל אביב...— אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, 2644
23
אָז הָיָה לָהּ עֲדַיִן רֵיחַ שֶל יָם,
שֶל צְדָפִים, וּקְלִיפּוֹת תַּפּוּזִים וְשָרָב טֶרֶם-קַיִץ,
וְהַקֶּסֶם הַזֶּה שֶל בִּלְתִּי מְסֻיָּם
וְנוֹדָע כַּחֲלוֹם שֶחָלְמוּ פַּעֲמַיִם.
אוֹר וְיָם הִקִּיפוּהָּ. מֵאָה חִשּוּקִים
הֶחֱזִיקוּ בָּהּ טַעַם עֶרְגָּה מְלוּחָה -
חוֹלוֹתַי הַצְּמֵאִים, נְעוּרַי הַחוֹשְקִים,
כָּל כִּתְרֵי יְגוֹנִי הַבָּזִים לַמְּלוּכָה -
וְהָעִיר אִי לָבָן עַל גַּלִּים יְרֻקִּים.— לאה גולדברג, המסע הקצר ביותר
24
רגליים. רגליים בנעליים חצאיות. בנעליים גבוהות. רגליים בנעליים קטנות. בנעליים גדולות. רגליים בנעליים קלות. בנעליים כבדות. רגליים בנעליים חומות. בנעליים לבנות, שחורות, ירוקות וסגולות. רגליים מעודנות. רגליים מסורבלות. רגליים מהלכות מדוד-מדוד, רגליים ממהרות. שתי רגליים. ארבע רגליים. ארבע-עשרה רגליים. רגליים.
וכולן רגליים יהודיות.
הלילה הראשון שלי בתל אביב. במשך שעות ישבתי בבית-קפה על חוף הים ולתודעתי לא חדר דבר מלבד רגליים.— דורותי קאהן, עלי, באר, לונדון 1936
25
כל התנגדות תאורטית נכנעת בפני החוויה הבסיסית של השפעת הארץ על האנשים. חג פורים בתל אביב הוא סוחף, ממש כשם שהעיר הזו כולה, עיר רעננה ובהירה הבנויה ממש על החוף החולי, יש בה משהו סוחף ומענג.
— ארנולד צווייג, מאמר בעיתון יידישה רונדשאו, 1932
26
אני משוטט ברחובות תל אביב בחיפוש אחר מילה שתצליח ללכוד בתוכה את אופייה של העיר הבלתי-רגילה הזו.
— בנימין זאב פון וייזל, המאבק על ארץ הקודש. ברלין, 1925
27
היה איזה קסם חשאי מיוחד בעצם המילה "תלאביב". כשאמרו "תלאביב", מיד ראיתי בדמיון תמונת בחור חסון כזה, בגופיית-עבודה כחולה, שזוף ורחב-כתפיים, משורר-פועל-מהפכן, בחור עשוי ללא חת, "חברמן" קראו לו, מתולתל, חובש קסקט רשלני-גנדרני, מעשן סיגריות "מַטוסיאן", והוא בן-בית בעולם: כל היום הוא עובד קשה בריצוף, או בזיפזיף, בערב מנגן בכינור, בלילה רוקד עם בחורות או שר להן שירים נוגים בין החולות לאור ירח מלא, ולפנות בוקר הוא שולף מן הסליק אקדח או סטן ויוצא-מתגנב אל החושך להגן על שדות ובתים.
28
בחוף המזרחי של הים התיכון זורחת השמש מוקדם, וכשהיא מגיעה לתל אביב מכיוון ירושלים היא מאירה רשת של רחובות הנמתחים מן המים ואל המים, מסודרים באופן אקראי ונטולי רומנטיקה. אף מאפיין בעל עניין מיוחד אינו צד את העין. ועם זאת הרחובות עצמם הם יפהפיים, ורק המשוטט בהם שוב ושוב, סקרן ומתבונן, שפניו אינן מועדות למקום מסוים, יכול להכיר את תל אביב באמת.
— יואכים שלר, תל אביב - מחלום לעיר, גרמניה, 1996
29
אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית
— ירמיהו ל"א, ג'. המוטו המופיע בסמל העיר תל אביב.
30
31
גְּעוּ גְּעוּ בִּכְאֵבָהּ שֶל הָעִיר הַנֶּחְבָּט בְּעַכּוּז הָרְחוֹבוֹת כְּאִלּוּ סָרְחוּ
תִּקְעוּ אֶצְבָּעוֹת חֲרֵדוֹת בֵּין יַרְכֵי הָרְחוֹב, נִשְכוּ אֶת פִּטְמוֹתָיו שָיֵּאָנֵק
בְּאָזְנֵי שוּק הַסְּתוּמוֹת בִּסְחִי עוֹפוֹת - הַשְׂדֵרָה הַצְּנוּמָה תֶאֱסֹף אֶת כֻּלָּם
אֶל חַמּוּקֶיהָ הַקְּטָנִים וּתְלַטֵּף לְשֵם נִחוּם וּתְנַהֵם קְצָת אַהֲבָה לַנְּעָרִים הַפּוֹחֲזִים שֶל לֵב הָעִיר -
גּוֹעָה אֶת כְּאֵבֶיהָ תַחַת כַּפּוֹתָיו שֶל לַיְלָה הַחוֹסְמוֹת אֶת פִּיהָ הַנִּקְרָע
וּנְעָרֶיהָ נֶאֱסָפִים אֶל תּוֹך עַרְשֵׂי-הַמֶּשִי שֶטָּוְתָה מִתּוֹך גּוּפָהּ— אילן שיינפלד, שיח
32
זה התחיל ברגע שבו נתגלתה יפו. עמדנו על האונייה וחיכינו שהסירות יורידו אותנו אל החוף, והדבר הראשון שאני זוכר, עוד לפני שהגענו לחוף, זה השמיים. שמיים כחולים, מוארים, משהו שמעולם לא ראיתי לפני כן. במקום שממנו באתי השמיים היו אפורים, כהים, כבדים. אחר כך הייתה יפו, עם סבלים הערבים בתרבושים ובמכנסיים הרחבים, הלימונדה על הגב, ערימות של תפוזים, והכל מלא בצעקות ובצרחות. מיפו נסענו לתל אביב, ואחרי השמיים הכחולים והשוק עם הצבעים החזקים והריחות העזים, אני זוכר את הדרך, את התדהמה לגלות שגם העצים כאן הם אחרים. במקום העצים הכבדים, הקדורניים, שהיו במקום שבו נולדתי, פה אפילו העצים נראו לי ירקרקים ורכים וקלים. והעיר תל אביב, עם שוטרים עבריים, והאנשים עם חולצות קצרות ומכנסיים קצרים, וכולם דיברו עברית. אם ישראל הייתה חלום, אז במקרה הזה המציאות הייתה יפה יותר מהחלום.
— שמעון פרס מתאר את עלייתו ארצה בגיל 11
33
ואת אינך עונה. האורות על הטיילת החדשה כבר דועכים. במסעדות לאורך החוף הופכים את הכיסאות. תל אביב, סוף 1984. אני על שובר-הגלים. רק עוד שלושה דייגים נותרו כאן. האחרים נואשו והלכו הביתה. ואת חשוכה כולך ונעה כל הזמן. את דרוכה ומגורה. אני מרגיש אותך. למולך העיר מתכווצת בפחד פתאום. ובבת אחת נעשה ברור באופן כמעט מעליב, שהיא רק אי שלא העז להיות אי.
— המסַפֵּר מדבר אל הים, עיין ערך: אהבה, דויד גרוסמן
34
הדבר היחיד שמשך את העולים לתל אביב היה זה שמצאו בה את כל הנוחיות שהיו רגילים בה באירופה: מאור אלקטרי, מים, קצת ניקיון, סינמה, אופרה ותיאטרון, וגם בתי ספר פחות או יותר משוכללים... נתרבו הרסטורנים, בתי הקפה ונשפי חשק וריקודים על הגגות... הרחובות הומים, הרסטורנים מלאים, בבתי הקפה עד שתיים בלילה שירה, נגינה וריקודים... ה"עדן" מושך באורותיו המרובים, האופרה - בקולותיה הבוקעים, והגזוז בכל מקום רותח ומעלה אד בכל פינה שאתה פונה. ומעניין שעל העסקנים שלנו ונטורי קרתא ראו את כל זה ושמחו: "זוהי קפיצה אמריקנית, ככה צריכה ארץ ישראל להתפתח... עוד שנה ועוד שנתיים ותל אביב תהיה לודז' שנייה.
— סגן ראש עיריית תל אביב, דוד איזמוז'יק, בעיתון "היישוב", 6 באוגוסט 1926
35
זה מסוכן לתאר את תל אביב כעיר שצמחה מציור לירי. זה מסוכן להתלהב מהקירות המתקלפים, המרפסות המחלידות, דודי השמש השחוקים, האנטנות וחבלי הכביסה. זה מסוכן להתלהב מסימני הזמן השלובים בסימני ההזנחה. זה בדיוק כמו לדבר על יפי הדיקט החשוף. תל אביב אינה מצע ולא בית גידול למשוררים וציירים. תל אביב לא מתבלה בשביל להידמות לציורים של אריה ארוך ורפי לביא ולא מאחלת לעצמה זיקנה פוטוגנית. תל אביב היא מקום פונקציונלי לציירים ולמשוררים פונקציונליים. זה לא פחות מסוכן להתעלם מהקירות המתקלפים, המרפסות המחלידות, דודי השמש השחוקים וכו'. אין כמו רפי יודע להפוך את הפונקציונלי ליפה. לא המשומש יפה, אלא השימושי. תל אביב היא עיר לאנשים שמגדירים דברים בדרך השלילה, היא לא מחייבת ולא מתחייבת, וכל מה שלא רוצים יש בה. יופיה מסומן על ידי חסרים רבים"
— יאיר גרבוז, "בקשר לרפי - כתר כתם קטשופ אהבה", המדרשה, גיליון 2, 1999.
36
הלא עלינו ליצור מרכז אמנותי. מרכז לאמנות יהודית בארץ ישראל, אקדמיה חופשית ומוזיאון גדול, מודרני ואפשרות לשיתוף-פעולה עם מוסדות אמנות גדולים בחוץ-לארץ. [...] אנו ניצור "מונפרנס יהודי" בתל אביב; מונפרנס של יצירה ולא של בתי קפה...
37
בבוקר אחד, הגעתי לחוף יפו. מכונית פרה-היסטורית הובילה אותי לתל-אביב, שלא היה יותר מאשר כפר עם מספר רחובות בלתי משמעותיים וגימנסיה במרכזם. החלטתי להשאיר חלק זה של פלסתינה להזדמנות אחרת.
38
על הטיילת בית האצ"ל שר לסלמה והרצל
אורטוריה של מיצי פירות וטראומה
שברי אורות כמו נמסים בין הדקלים הגוססים
כן, יפו ערנית, מנשייה לא נמה [...]
— שלומי שבן, "New age women", 2007
39
פורטל:תל אביב-יפו/ציטוט נבחר/39