סופרג'יזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סופרג'יסט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "סופרג'יסטיות" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט, ראו סופרג'יסטיות (סרט).

סוּפְרָגִּ'יזְם (מאנגלית: Suffrage – זכות הצבעה) הייתה תנועה שפעלה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 במספר מדינות דמוקרטיות בעולם המערבי למען מתן זכות בחירה לנשים, זכות אשר לא הייתה נהוגה באותה תקופה. פעילות התנועה היו בעיקר נשים אשר נודעו כתנועת הסופרג'יסטיות, או בקיצור סופראג'יסטיות, ופעילותן התבססה על הפגנות, נאומים, מאמרים ומרי פסיבי, אך הן נתפסו בציבור כמורדות ומשנות סדרי עולם. המאבק נשא פרי בסופו של דבר, כאשר במהלך המאה ה-20 הוענקה זכות בחירה לנשים בכל המדינות בהן מתקיימות בחירות - שינוי עצום ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי לעומת המצב הקודם.

היסטוריה

רקע

בסוף המאה ה-18 חלו שלוש מהפכות: המהפכה התעשייתית, המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית שהפיצו ומיסדו רעיונות של אינדיבידואליזם ודמוקרטיה, נאורות, שוויון וחירות. רעיונות אלה יצרו מציאות דואלית לנשים: התפתחות מעמדו של האינדיבידואל וזכויותיו כאדם מצד אחד, מול אפליית נשים שלא זכו לאותן זכויות אזרחיות ופוליטיות, ולאותן הזדמנויות חינוכיות, כלכליות וציבוריות מהן נהנו גברים. על רקע זה החלה התעוררות תנועות פמיניסטיות ברחבי אירופה וארצות הברית.[1]

במהלך המאה ה-19 חל שיפור במעמדן של הנשים אך עדיין, במרבית המדינות, לא ניתנה לנשים זכות להשתתף בהליך דמוקרטי, לבחור ולהיבחר למוסדות שלטון.

ראשית התנועה

סוגיית זכות בחירה לנשים נתפסה כאיום על הסדר החברתי וכאיום על ייעודן "האימהי" של הנשים.[2] הראשונות לפרוץ את חומות הנורמה בדרישה לזכויות אזרח שוות לנשים, ביניהן הזכות להצביע, היו נשות ארצות הברית.

המאורע המסמן את ראשית התנועה הסופרג'יסטית הוא ועידת סנקה פולס שנערכה בתאריכים 19–20 ביולי 1848, בסנקה פולס, ניו יורק. בוועידה הוצג מנשר שנכתב על ידי שתיים ממארגנות הוועידה, אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני, "הצהרת העמדות", שדרש להכיר באמנציפציה לנשים וזכויות השוות לאלה של הגברים.[3] סטנטון השתמשה בשפת הכרזת העצמאות של ארצות הברית כדי לקשור את המאבק על זכות הנשים לבחור לחירות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".[4] הסעיף התשיעי שדרש להכיר בזכות הבחירה לנשים היה היחיד שעורר מחלוקת והצליח להתקבל בזכות תמיכת הפעיל בתנועה לביטול העבדות, פרדריק דאגלס.[5]

את השם "סופרג'יסטיות" טבע הדיילי מייל (The Daily Mail) ב-1906 ככינוי גנאי. למרות זאת השם אומץ בחום על ידי הנשים הלוחמות והפך לשם המאבק.[6] בעיני הציבור המושג "סופרג'יסטיות" מזוהה בעיקר עם הזרם הרדיקלי של התנועה שדגל בפעילויות מיליטנטיות בממלכה המאוחדת.[7]

שנות המאבק

המאבק למען זכות הבחירה לנשים היה קיים בכל הדמוקרטיות המערביות, אך בלט במיוחד בארצות הברית ובממלכה המאוחדת.

סוף המאה ה-19

ארצות הברית

המנהיגות הראשונות של הסופרג'יסטית בארצות הברית היו ברובן נשים פרוטסטנטיות, עירוניות, משכילות, ממעמד הביניים, שכבר היו בעלות ניסיון ציבורי בשל השתתפותן בתנועות פוליטיות כמו התנועה לריסון בשתיית אלכוהול והתנועה לביטול העבדות. לאחר כנס סנקה פולס המשיכו נשות התנועה בפעולות להעלאת זכות הבחירה לנשים לסדר היום הפוליטי כמו: נסיעות בכל רחבי ארצות הברית ואירופה, נאומים במקומות רבים, ניסוח הצעות חוק לפרלמנט האמריקאי, חיבור עצומות לממשלה, ארגון הפגנות, פרסום מאמרים בעיתונות הקיימת או בעיתונים שהן ייסדו.

כחלק מהמאבק נוסד ב-1869 ההתאחדות הלאומית למען זכות הבחירה לנשים (NWSA), על ידי אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני. בשנת 1890 התאחד עם ארגונה של לוסי סטון ונוצרה מסגרת ארגונית חדשה – ההתאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשים (NAWSA) ארגון שבסופו של דבר הוביל את נשות ארצות הברית להשגת זכות הבחירה.[8]

במשך השנים הצטרפו למאבק נשים רבות ומגוונות. אחת מהן הייתה סוג'ורנר טרות', אישה שחורה, שפחה לשעבר שפעלה למען ביטול העבדות. טרות' הייתה שותפה למאבק למען זכות הבחירה לנשים והראשונה מבין נשים שחורות נוספות שהצטרפו בעקבותיה למאבק.[9]

בנובמבר 1872 השתתפו סוזן ב. אנתוני ועוד ארבע עשרה נשים בבחירות לקונגרס של ארצות הברית. אנתוני חשבה כי לא יתירו לה להצביע ואז תוכל לתבוע על הפרת זכויותיה כאזרחית המדינה. אך אנתוני נעצרה והובאה למשפט. כשנמצאה אשמה, השתמשה בבמת המשפט כדי לנאום ולקדם את מטרות התנועה.[10]

הממלכה המאוחדת

בממלכה המאוחדת ניהלו הנשים את המאבק לזכותן לבחור בתהליך ארוך במאה ה-19 להרחבת זכות הבחירה לגברים שהתבססה עד אז על רכוש באמצעות חוקי רפורמה. לקראת העברת חוק הרפורמה השני, חתמו 1,499 נשים על עצומה לפרלמנט של הממלכה המאוחדת בה הן דרשו כי השינוי בזכות הבחירה יחול גם על הנשים. לאחר כישלון העצומה הוקמה האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים NSWS) National Suffrage Women Society) בהנהגתה של לידיה בקר, אשת מדע ממנצ'סטר.[11]

לתנועה הסופרג'יסטית של הממלכה המאוחדת היו כמה יתרונות משמעותיים על התנועה בארצות הברית. המאבק היה מכוון למוסד אחד מדיני, הפרלמנט הבריטי, ולא לכמה בתי מחוקקים ברמת מדינה וברמה הפדרלית. כמו כן, נשים וארגוני נשים בולטים הצטרפו במהירות למאבק ולא לאורך שנים כמו בארצות הברית. אחת מהנשים המשפיעות שהצטרפו למאבק הייתה ג'וזפין באטלר שעמדה בראש התנועה נגד מיסוד הסחר בנשים.

הפעילות הבריטיות זכו גם כן לתמיכת חוגים ליברליים ואף לתמיכת חלק מהאיגודים המקצועיים. הוגה הדעות ג'ון סטיוארט מיל יצא נגד נורמות הפגיעה בזכויות נשים ובעצמאותן בחיבורו "שעבוד האישה" (1869). בחיבור זה הוא טוען בעד זכות בחירה לנשים וזאת על מנת שיגנו על זכויותיהן. בנוסף כיהן כנשיא הארגון הסופרג'יסטי הבריטי, NSWS.[12] בעקבות הצטרפותם של אנשי שם למאבק כמו מיל ובאטלר גברה התמיכה הפוליטית במתן זכות הבחירה לנשים.

בשנת 1870 ייסדו שתי נשים בריטיות, לידיה בקר ו-Jessie Boucherett, את "הירחון למען הצבעת נשים" (Women's Suffrage Journal). העיתון פרסם ידיעות הנוגעות לכל תחומי החיים של נשים, והתמקד במיוחד בנושאים שהדגימו את התמיכה בקרב האוכלוסייה הכללית ברעיון של הצבעת נשים, וכן סיפק עצות ביחס להכנת עצומות לבתי הנבחרים. העיתון פעל במשך 20 שנה עד למותה של בקר בשנת 1890.

תחילת המאה ה-20

מתחילת המאה ה-20 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה חל שינוי במאבק למען זכות הבחירה. שני גורמים מרכזיים לכך היו מתן זכות בחירה לנשים במדינות מסוימות במערב, החלוצה בהן ניו זילנד ב-1893 ומספר מדינות בארצות הברית, והתחלפות הנהגת הנשים. הנושא התפרסם וקיבל לגיטימציה במדינות רבות במערב. בנוסף לעשייה הקיימת, חיבור ספרים, הוצאת מאמרים לעיתונות ונאומים, הצעות חוק, התווספו דרכי פעולה חדשות אקטיביסטיות יותר, שכללה לפעמים פעולות בלתי חוקיות ואלימות (כלפי רכוש לא בני אדם). בממלכה המאוחדת התחלפה ההנהגה. בעקבות מותה של לידיה בקר ב-1890, נבחרה מיליסנט גארט-פוסט לנשיאת ה-NSWS. בשנת 1897 איחדה פוסט את כל הארגונים שפעלו למען זכות הבחירה במסגרת ארגון חדש - "האיחוד הלאומי של הארגונים למען זכות בחירה לנשים" NUWSS‏ (National United Women's Suffrage Societies), שהפך לארגון המרכזי שפעל למען זכויות נשים בממלכה המאוחדת. התנועה תחת מנהיגותה נקטה בקו הסברה מתון אך נחוש, הפועל בדרכי שלום. פעילותו כללה ארגון עצרות, פרסום כרזות והפצת מידע, החתמת עצומות, ארגון חוגי בית ושדלנות בפרלמנט.

עם התקדמות המאבק, החלה מתיחות פנים-ארגונית ב-NUWSS, בין הצד היוני של פוסט, לצד הנצי של הפעילה אמלין פנקהרסט, ששאפה לקדם את המאבק באמצעים מיליטנטיים יותר. ב-1903 הקימה אמלין פנקהרסט עם בנותיה כריסטבל וסילביה את איגוד הנשים החברתי והפוליטי (WSPU, Women Social Political Union). המונח "סופרג'יסטיות" מזוהה עד היום עם תנועה זו בשל פעולותיה הרדיקליות.

עד שנת 1905 התמעט העניין של העיתונות בממלכה המאוחדת בנושא זכויות הנשים. העיתונים דווחו רק לעיתים רחוקות על פגישות הארגונים ופעמים רבות סירבו לפרסם מאמרים של תומכי הנושא. בשנת 1905 חברות ה-WSPU החליטו על טקטיקות חדשות ונועזות יותר כדי לזכות בתשומת לב ציבורית ולקדם את עניינן. קו המאבק של פנקהרסט וחברותיה היה בלתי מתפשר, והן טענו כי כל עוד אין לנשים זכות הצבעה ויכולת ייצוג בפרלמנט והממשל, הן לא תשתפנה פעולה עם מוסדות המדינה. הסופרג'יסטיות הוציאו עיתון וקיימו תהלוכות והפגנות רבות. בהמשך, המאבק הפך מיליטנטי. הן הפריעו לאסיפות פוליטיות רבות בדרישה שהדוברים יתייחסו לשאלת זכויות ההצבעה של נשים, וקראו לנשים שלא להשתתף במפקד האוכלוסין, היות שכל עוד אין להן זכות הצבעה, הן לא נחשבות לאזרחיות.[13]

ב-13 באוקטובר 1905, אנני קני וקריסטבל פנקהרסט השתתפו בישיבה בה נאם אדוארד גריי, שהיה אז שר בממשלה. שתי הנשים שיסעו את הנאום שוב ושוב בצעקות "האם הממשלה הליברלית תיתן זכות הצבעה לנשים?", וסירבו להפסיק. אחד השוטרים שהוזעקו לפנותן טען כי הן בעטו וירקו עליו והן הואשמו בתקיפה ונעצרו. קריסטבל ואנני נמצאו אשמות בתקיפה ונקנסו ב-5 שילינג האחת. משסירבו לשלם הן נשלחו לכלא. פרשה זו גרמה לזעזוע בממלכה המאוחדת. על אף תשומת הלב הציבורית הרבה שהשיגו נשות ה-WSPU, הרוב המוחץ של נשות התנועה הסופרג'יסטית המשיך לזהות עצמן עם ארגון ה-NUWSS: כך, בשנת 1913, תחת ארגונה של פנקהרסט התאגדו בסך הכול כ-2,000 פעילות, ואילו תחת ארגון ה-NUWSS התאגדו כ-50,000.

בשנת 1907 ארגן NUWSS את מצעד הבוץ שהיה המצעד הפומבי הראשון למען תמיכה במתן זכויות הצבעה לנשים. המצעד כלל יותר מ-3,000 נשים אשר צעדו ברחובות הבוציים והקרים של לונדון מהייד פארק לאקסטר הול. שם המצעד ניתן לו לאחר התרחשותו, בשל תנאי מזג האוויר הקשים בהם נערך. אף על פי כן, הוא תואר לרוב כמצעד שמח. המצעד היה מגוון מאוד מבחינה חברתית ומארבעים ארגונים שונים שהתאספו מכל רחבי הממלכה המאוחדת. המראה של נשים מכל הגילאים, מעמדות ומקצועות צועדות יחד במזג אוויר מחריד דרך רחובות בוציים היה תקדים ועורר עניין רב בקהל הצופים. כמו כן בחברה הבריטית באותה תקופה היה מקובל לחשוב כי נשים סולדות מלהציג עצמן בציבור, ולכן קיום המצעד שידר תחושת נחישות של הנשים. היבטים אלה גרמו לתשומת לב מצד העיתונות.

בעקבות הכיסוי בעיתונות והתגובות החיוביות נערכו עוד מצעדים. בשנת 1913 כלל המצעד כ-40,000 משתתפות. המצעדים משכו קהל עצום בגודלו – מאות אלפי צופים ובמקביל – עיתונאים שסיקרו את האירוע. חשיבות הסיקור העיתונאי הייתה גדולה בעיני התומכות במתן זכות הצבעה לנשים, גם בעיני המיליטנטיות וגם בעיניהן של האחרות. הסיקור העיתונאי עזר להעביר מסר על פיו כל סוגי הנשים רצו להצביע, ולא רק נשים צעקניות, היסטריות ולא נשיות, כפי שתוארו בקריקטורות בעיתונים ונתפשו בעיני הציבור בדרך כלל.

חברות "איגוד הנשים החברתי והפוליטי" בראשות פנקהרסט, נקטו בפעולות מחאה רבות החל מהפגנות, הפרעות לפגישות פוליטיות, הפרעות סדר ועד להשחתת רכוש ציבורי, ניפוץ חלונות ראווה, קשירת עצמן לפסי רכבת, הצתות והפצצות. הארגון היה אחראי לפעולות דוגמת: פיצוץ מנזר ווסט מיניסטר,[14] פיצוץ בנק אנגליה בלונדון,[15] שיסוע ציור של ונוס וניפוץ הזכוכית המכילה את תכשיטי הכתר.[16]

פעולות אלו הובילו למאסר של פעילות בגין הפרעות סדר ועבירה על החוק. מהסופרג'יסטיות נשללה הזכות להיות מוכרות כאסירות פוליטיות וכמחאה פתחו בשביתות רעב בעודן בכלא. הראשונה הייתה מאריון וואלאס דונלופ ששוחררה לאחר 91 שעות שביתה. כתגובה החילו עליהן רשויות החוק מדיניות של האכלה בכפייה ולאחר מכן חוקקו את חוק האסירים המשחרר את האסירים השובתים ברגע שבריאותם מדרדרת ומחזיר אותם אל הכלא ברגע שבריאותם משתפרת.[12] חידוש נוסף של הסופרג'יסטיות היה הקמת ארגונים בינלאומיים לקידום המטרה המשותפת דוגמת ברית הנשים הבינלאומית למען זכות הצבעה IWSA.[17]

אחת הפעילות המיליטנטיות ביותר באותה תקופה הייתה אמילי דייוויסון שהייתה מורה ופעילה ב-WSPU. בשנת 1909, בגיל 37, היא נעצרה לראשונה בעת שניסתה למסור עצומה לראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית'. היא נמצאה אשמה בגרימת הפרעה ונאסרה לחודש ימים. מאז היא נעצרה לעיתים תכופות ונאסרה תשע פעמים בגין תקיפות, זריקת אבנים, הצתות ועוד. במהלך מאסריה נהגה לשבות רעב ואולצה לעבור הזנה בכפייה ארבעים ותשע פעמים. מהלך התנגדותה להזנה גרם לה לנזק גופני ניכר. סופרג'יסטיות רבות היו נוהגות לשבות רעב במהלך מעצרן וזאת מפני שהממשלה סירבה להכיר בהן כאסירות פוליטיות.[18][19] בשנת 1913 דייוויסון התפרצה למרוץ אפסום דרבי, ונדרסה למוות על ידי סוסו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת.[20] דבר זה גרם לזעזוע ציבורי רחב.

בארצות הברית תפסו את ההנהגה קארי צ'פמן קאט, אנה האוורד שו ואליס פאול, שהיו שלושתן פעילות ב-NAWSA.[5] לאחר שפאול חזרה מהממלכה המאוחדת, שם לקחה חלק במאבק האלים ואף נאסרה. בהשפעת ביקורה בממלכה המאוחדת היה ארגונה רדיקלי יותר בשיח ובמעשים. אחד האירועים הבולטים היה צעדה של 5,000 נשים בוושינגטון בשנת 1913, יום לפני השבעת וודרו וילסון לנשיאות ארצות הברית.[21] בשנת 1916 היא ייסדה את מפלגת הנשים הלאומית.[5]

מלחמת העולם הראשונה

ב־1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הודיעו רוב המנהיגות הסופרג'יסטיות על הפוגה במאבקן בשל תחושה פטריוטית ונטלו חלק במאמץ המלחמתי. הגיוס הנרחב בשעת המלחמה גרם למחסור בידיים עובדות אותו מילאו הנשים שפעלו בכלכלה ובסעד, בעורף ובחזית. התגייסות זו העלתה את ערך הנשים בפני עצמן ובפני הציבור שתמיכתו הלכה וגברה לאורך שנות המלחמה.

תוצאות המאבק

הגיוס הנרחב במהלך מלחמת העולם הראשונה גרם למחסור בידיים עובדות אותו מילאו הנשים שפעלו בכלכלה - פעילות זו הובילה למתן הזכות לבחור ולהיבחר בממלכה המאוחדת ב-1918 - אך זכות זו הייתה מוגבלת לנשים מגיל 30 בעלות רכוש. הזכות הורחבה לכל הנשים מעל גיל 21 בשנת 1928. בארצות הברית, ב-1920 עבר התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המעניק את זכות הצבעה מלאה לנשים. המאבק הוביל למתן זכות בחירה לנשים בדמוקרטיות רבות ונוספות. שווייץ הייתה למדינה הדמוקרטית המערבית האחרונה להעניק זכות בחירה לנשים וזאת ב-1971.

סופרג'יסטיות בולטות

אמריקאיות

בריטיות

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל פמיניזם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 29 - 31
  2. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 37
  3. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, יפה ברלוביץ, דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, דבורה גריינימן, שרון הלוי ודינה חרובי (עורכים), ללמוד פמיניזם: מקראה- מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטי, רעננה: הקיבוץ המאוחד האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 2006, עמ' 32
  4. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, יפה ברלוביץ, דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, דבורה גריינימן, שרון הלוי ודינה חרובי (עורכים), ללמוד פמיניזם: מקראה- מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטי, רעננה: הקיבוץ המאוחד האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 2006, עמ' 33
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Lynn Dumenil. NY:OUP USA, 2012), p. .505., The Oxford Encyclopedia of American Social History, NY: OUP, 2012, עמ' 499
  6. ^ Gertrude Colmore, Suffragette Sally, Peterborough: Broadview Press, 2007, עמ' 14
  7. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 45
  8. ^ Alice S. Rossi, The Faminist Papers: From Adams To de Beauvoir, NH: UPNE, 1998, עמ' 407 - 408
  9. ^ Rosalyn Terborg-Penn, African American Women in the Struggle for the Vote, 1850-1920, Bloomington: Indiana University Press, 1998, עמ' 15
  10. ^ The Trial of Susan B. Anthony History of the Federal Judiciary
  11. ^ Elizabeth Crawford, The Women's Suffrage Movement: A Reference Guide 1866-1928, Oxford: Routledge, 2003, עמ' 43
  12. ^ 12.0 12.1 Sophia A. Van Wingerden, The Women's Suffrage Movement in Britain, 1866-1928, NY: Palgrave Macmillan, 1999, עמ' 16
  13. ^ אמירה גלבלום, שלוש הארות היסטוריות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך נגה: כתב עת פמיניסטי, קיץ 1983, גיליון 7.
  14. ^ Bomb explosion in Westminster Abbey; Coronation Chdamaged; Suffragette outrage". The Daily Telegraph. 1914. p. 11
  15. ^ "SUFFRAGETTES". The Register. Adelaide: National Library of Australia: 7. 16 באפריל 1913. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Lousie A. Jackson & Shani D'cruze, Women, Crime and Justice in England Since 1669 (NY: Palgrave. Macmillan, 2009), p.. 94.
  17. ^ רשימה מלאה של מועדי הענקת זכות הבחירה לנשים במדינות השונות: Francisco O. Ramirez, Yasemin Soysal & Suzanne Shanahan, " The Changing Logic of Political Citizenship: Cross-National Acquisition of Women's Suffrage Rights, 1890 to 1990", American Sociological Review Vol. 62 No. 5 (October 1997), עמ' 743 - 744
  18. ^ Emily Davison Biography, .Bio
  19. ^ Germaine Greer, Emily Davison: was she really a suffragette martyr?, The Telegraph, ‏1 Jun 2013
  20. ^ Carolyn P. Collette, ""Faire Emelye": Medievalism and the Moral Courage of Emily Wilding Davison", The Chaucer Review 42, 2008, עמ' 224
  21. ^ Ellen Frances & Eleanor Flexne Fitzpatrick, Century of Struggle: The Woman's Rights Movement in the United States, Cambridge: Harvard University Press, 1996, עמ' 256
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35335666סופרג'יזם

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סופרג%27יזם&oldid=2215270"