לוסי סטון

לוסי סטון
Lucy Stone

לידה	13 באוגוסט 1818 ברוקפילד, מסצ'וסטס
פטירה	19 באוקטובר 1893 (בגיל 75) בוסטון, מסצ'וסטס
מדינה	ארצות הברית
פעילות בולטת	סופרג'יסטית, פעילת זכויות נשים, פעילה במאבק נגד עבדות
ידועה בשל	שמירת שם משפחתה לאחר נישואיה, נישואיה השוויוניים
בן זוג	הנרי בראון בלקוול

לוסי סטון (באנגלית: Lucy Stone;‏ 13 באוגוסט 1818 – 19 באוקטובר 1893) הייתה נואמת ופעילה אמריקאית. מובילה במאבק למען זכויות נשים.

ביוגרפיה

לוסי סטון נולדה במסצ'וסטס בשנת 1818 והקדישה את חייה למאבק למען שוויון זכויות לנשים האמריקאיות. היא הייתה נואמת מוכשרת, התנגדה נחרצות לעבדות ופעילה מרכזית בתנועת הסופרג'יסטיות. בשנת 1847 הייתה לאישה הראשונה ממסצ'וסטס בעלת תואר אקדמי והרבתה להביע את דעתה, בכתיבה ובנאומים, בנושאים חברתיים, בתקופה שבה נשים היו מנועות מכך. היא זכתה לכינויים רבים, ביניהם "The Orator" ו-"Morning Star", בשל מאבקה למען שוויון לנשים. סטון הייתה האישה הראשונה שחתמה על הסכם נישואים שוויוני עם בעלה ואף שמרה על שם נעוריה, במקום לאמץ את שם משפחתו של בעלה, כנהוג. היא נפטרה 30 שנים טרם חקיקת החוק המעניק זכות הצבעה לנשים.

השנים המעצבות

לוסי סטון נולדה וגדלה בחווה במערב ברוקפילד, מסצ'וסטס, כבת השמינית מבין תשעת ילדיהם של חנה מתיוס ופרנסיס סטון. ילדותה המוקדמת עיצבה באופן מהותי את תפיסת עולמה. מלאכת האחזקה והטיפול בחווה הייתה אמנם מייגעת אך הניבה יבול מספק כך שגדלה בתחושה של שפע. סטון תיארה את אביה כמחליט וקובע בלעדי כיצד תנוהל כלכלת המשפחה. אמה אמנם מכרה את ביצי וגבינות המשק אך לא הייתה לה זכות להחליט מה לרכוש, כמה ומתי. לעיתים נאלצה אמה להחביא כסף על מנת לרכוש מוצרים שאביה חשב שהם מיותרים. דודתה האהובה, עברה לגור אצלם לאחר שנזנחה על ידי בעלה ונותרה מנושלת מזכויותיה. חוויותיה אלו של סטון גיבשו את דעתה שנשים נתונות לגמרי לחסדיהם של בעליהם. היא החליטה לא להינשא ולא להיות נתונה תחת מרותו של גבר לעולם. אחיה נשלחו ללמוד בקולג' כמהלך טבעי, אך אביה נדהם כשביקשה ממנו לעשות כך וסירב לממן את לימודיה. היא החליטה ללמוד בכל מחיר ובגיל 16 החלה ללמד בבית ספר תמורת דולר לשבוע. היא החליפה את אחיה במשרת ההוראה אך שכרה היה נמוך משכרו. כאשר מחתה על כך בפני הנהלת בית הספר נאמר לה שתוכל לקבל רק שכר של אישה, כמחצית משכרו של גבר. היא המשיכה לעבוד שם ושכרה עלה בהדרגה עד 16 דולרים לחודש, עדיין נמוך משכרו של גבר במשרה דומה.

"הוויכוח על נשים"

סטון נחשפה ל"וויכוח על נשים" שהיה רווח באותה תקופה, הדן בשאלה האם על הנשים ליטול חלק פעיל בחיים הפומביים או שמא עליהן להישאר בגבולות הבית, במרחב הפרטי. הוויכוח החל עם חתימתן של נשים רבות על עתירתו של ויליאם לויד גריסון לביטול העבדות, עתירה שנדחתה, משום שרוב החתימות היו של נשים. בכנס שנערך בעקבות דחיית העתירה הכריזו הנשים כי זכויות, כמו חובות מסוימות, תקפות לכל אדם, מבחינה מוסרית, ולכן הן לא תישארנה בגבולות שנקבעו עבורן על ידי מנהיגים מושחתים. האחיות שרה ואנג'לינה גרימקה החלו לנאום מול קהל מעורב של גברים ונשים ולא רק נשים, כמקובל בזמנו. בתגובה, הופץ מכתב רשמי של הממשלה המגנה את תופעת החדירה של הנשים למרחב הציבורי הגברי ואת רצונן לנאום בפני קהל או להרצות בפומבי. סטון זעמה על תוכן המכתב והצהירה שאם אי פעם יהיה לה מה לומר בפומבי - היא תעשה כן. סטון קראה את פרסומיה של שרה גרימקה שלימים נודעו כ"מכתבים לגבי שוויון בין המינים" וגיבשה את דעתה שלא לקרוא לאף אדם בעלה. סטון התבססה על הספר הזה בהמשך, במאמריה ובהרצאותיה לקידום זכויות נשים. בשנת 1839 החלה סטון את לימודיה בסמינר לנשים מאונט הוליוק (Mount Holyoke) אך לאחר שנה, מאוכזבת ממדיניותו הסלחנית לגבי עבדות וזכויות נשים, עזבה ונרשמה לאקדמיית וסליאן (Wesleyan) שלימים נודעה כ-"Wilbraham & Monson Academy", אשר תמכה יותר בשילוב נשים בפוליטיקה. סטון קראה על הקשר שבין התנגדות לעבדות לבין קידום זכויות נשים והוקסמה מאבי קלי , פעילה נגד העבדות מקונטיקט, שאף על פי שנאסרה עליה ההצבעה בנושא העבדות, בשל דעותיה החד משמעיות כנגד המוסד, הרימה את ידה פעם אחר פעם על מנת להביע את דעתה. בשנת 1851, לאחר שלוש שנות פעילות בכנסיה, הורחקה אף סטון בשל פעילויותיה נגד העבדות ואירוח הרצאות נגד עבדות בביתה. הכומר הכריז עליה כחברת קהילה נטולת זכות בחירה, ובכל זאת, פעם אחר פעם, הרימה אף היא, את ידה בהצבעות. מאוחר יותר עברה סטון לכנסיה סובלנית יותר בהשקפתה, הכנסיה היוניטריאנית.

לימודים באקדמיה

לאחר שנת לימודים אחת באקדמיית ווסליאן (Wesleyan) נודע לסטון שאוברלין קולג' העניקה תואר אקדמי לשלוש נשים. זה היה המוסד היחיד בזמנו שעשה כן וסטון נרשמה אליו. היא למדה בקורסים כדוגמת דקדוק יווני ולטינית על מנת להצליח בבחינות הקבלה לאוברלין קולג'. באוגוסט 1843, בגיל 25, נסעה סטון ברכבת לאוהיו, לקולג' הראשון שהעניק תואר אקדמי לנשים ואף לאפרו אמריקאים. עם זאת, גילתה במהלך השנים שהנהלת הקולג' לא מצדדת בכל דעותיה בעניין הצבעת נשים, זכויות פוליטיות עבורן, השכלת נשים והשמעת דעותיהן בפומבי ואף נאסר עליה להרצות בפני קהל. סטון סיימה את לימודיה באוברלין קולג' והפכה לאישה הראשונה ממסצ'וסטס בעלת תואר אקדמי.

במכללה הכירה את אנטואנט בראון בלקוול, לוחמת זכויות הנשים, שלימים הפכה אף לגיסתה.

השביתה למען שוויון בשכר

סטון קיוותה לממן את לימודיה האקדמיים באמצעות לימוד וסיוע לתלמידים בתחילת לימודיהם. מדיניות המוסד הייתה שלא להעסיק סטודנטים לתואר ראשון בהוראת סטודנטים אחרים ולכן נאלצה להשתכר מעבודות תחזוקה, כחלק מפרויקט עבודות יזומות לסטודנטים שנוהל על ידי הקולג'. אף בעבודתה זו השתכרה סטון פחות ממחצית משכר הגברים שעבדו בעבודה דומה. בשנת 1844 החלה ללמד אריתמטיקה במחלקה לנשים וגם כאן נאלצה להסתפק בשכר פחות בשל היותה אישה. לעיתים נאלצה סטון להתעורר בשתיים לפנות בוקר על מנת להספיק לשלב את מטלותיה, הכפולות בהיקפן מאילו שקיבלו הגברים, עם הלימודים. בריאותה הידרדרה והיא החליטה שלא עוד. סטון פנתה בדרישה לראש הפקולטה להשוות את שכרה לשכר שני קולגות גברים, מנוסים פחות ממנה, ונענתה בסירוב. בתגובה התפטרה סטון מעבודתה. הסטודנטים שלימדה, קראו לה לשוב ללמד, והצהירו שהם ישלמו לה את השכר שדרשה, השכר ההוגן, אם הנהלת הקולג' לא תעשה כן. היא תכננה לבקש סיוע מאביה, שכאשר שמע על מאבקה בנושא השכר הבטיח לסייע לה במימון ככל שידרש לכך. לאחר שלושה חודשי לחץ ציבורי, חזרה בה הנהלת הקולג', ושכרה מחדש את סטון לעבודה, בשכר שווה לשכר הגברים, כפי שדרשה.

הנאומים

בשנת 1836 התעורר ויכוח נוקב לגבי זכותה של אבי קלי פוסטר לנאום באוברלין קולג'.הנהלת המוסד התנגדה לכך עקב הדיון הנלהב שהציתה בנושא זכויותיהן של סטודנטיות לעומת סטודנטים, ובייחוד בזכויותיהן לנאום בפומבי, נושא שעליו נאבקה סטון כבר מכניסתה ללימודים בפקולטה. ב-1 באוגוסט נשאה סטון את נאומה הראשון בקולג' בו צידדה במתן עצמאות לאיי הודו המערבית.

בשנת 1846 הודיעה סטון למשפחתה שבכוונתה להפוך לנואמת. אביה ואחיה תמכו בה ועודדו אותה לעשות כן. לעומת זאת אימה ואחיותיה ביקשו ממנה לשקול זאת שנית. היא הסבירה להן שהיא יודעת היטב שדרכה עלולה לעודד התנגדות ואף שנאה כלפיה והוקעתה, אך בעיניה זו הדרך שבה תוכל לתרום לכינונו של עולם טוב יותר. סטון חידדה את מיומנותה כנואמת. היא ניהלה דיבייטים (שִׂיג וָשִׂיחַ), רק עם נשים אחרות, כיוון שלא מקובל היה שאישה תנהל דיבייט ותתרגל מיומנות כזו עם גבר. הצפייה מנשים הייתה לצפות בדיבייטים ונאומים שנישאים מפי גברים אך לא להשתתף בהם. מאוחר יותר סטון וחברתה לספסל הלימודים אנטואנט בראון בלקוול , הקימו מועדון דיבייט לנשים. המועדון זכה לחשיפה נרחבת בשל פעילותו הענפה והמשתתפות בו קיבלו היתר מהקולג' לערוך דיבייטים פומביים בינן לבין עצמן. עם זאת, כאשר התברר שהדיבייטים מושכים קהל רב של סטודנטים וסטודנטיות כאחד, נאסר עליהן לקיים את הדיבייטים מול קהל מעורב. סטון החלה לרכוש שם כנואמת מוכשרת והוזמנה על ידי עורך עיתון מוערך, להתמודד מולו בדיון לגבי זכויות נשים - ממנו יצאה כשידה על העליונה. היא הגישה בקשה להנהלת הקולג', מגובה בחתימות של סטודנטיות רבות, לפיה סטודנטיות שנבחרו לכתוב את נאום סיום הלימודים, תוכלנה לקרוא את נאומן בעצמן מעל דוכן הנואמים ולא, כפי שהיה נהוג, נאומן יקרא על ידי סטודנטים אחרים, גברים. הבקשה נדחתה ואילו סטון, שנבחרה לכתוב את נאום הסיום, סירבה בנימוק שאינה יכולה להיות חלק ממנגנון המדיר נשים.

לוסי סטון סיימה את לימודיה, וקיבלה תואר אקדמי מאוברלין קולג' ב-25 באוגוסט שנת 1847.

המאבק לביטול העבדות

בסתיו 1847 נשאה סטון את נאומה הפומבי הראשון בנושא זכויות נשים. היא הפכה לנואמת מטעם האגודה לביטול העבדות במסצ'וסטס בעידודה של אבי קלי פוסטר שאף סייעה בליטוש מיומנויות הנאום שלה לקראת המאבק למען זכויות הנשים. היא התגלתה כנואמת משכנעת, סוחפת ובעלת כריזמה. תיארו אותה כבעלת קול פעמונים, חזק וצלול, וכנואמת הגורמת לשומעים אותה לעבור מצחוק לבכי במחי מילה. היא ניצלה את יכולתה זו לשכנע קהל מגוון, בדבר החשיבות של הענקת זכויות לנשים כמו גם ביטול העבדות. סטון שיתפה פעולה עם העתירה שהגיש וונדל פיליפס,, פעיל נגד העבדות, למתן זכות בחירה לנשים ולצידוד לגבי זכותן של נשים לכהן במשרה ציבורית. מחצית מחותמי החתימות על העתירה היו מערים בהן נאמה סטון בעד העתירה. במאי 1851, בעת שביקרה בבוסטון במסגרת מפגש נגד העבדות, הלכה לתערוכה וצפתה בפסל העבד היווני - חירם. . היא התרגשה מאוד מהפסל שבו ראתה סמל לנשיות הכבולה, ואף ציינה זאת בערב המפגש. בעקבות זאת ננזפה על ידי סמואל מאי ג'וניור על כך שהיא עוסקת בדיכוי הנשים בכנס שכותרתו היא ביטול העבדות. סטון הגיבה באומרה שהייתה אישה לפני שהפכה ללוחמת נגד העבדות ולכן חייבת היא לדבר ראשית כאישה. כעבור מספר חודשים הודיעה סטון שברצונה להתמקד במאבקן של נשים לשוויון ולכן לא תוכל להשתתף עוד במאבק נגד עבדות. ב-1 באוקטובר 1851 השיקה סטון את מסע הרצאותיה למען זכויות נשים. מאי ניסה לשכנע אותה להמשיך בהרצאותיה למען ביטול העבדות, ולבסוף נענתה לקריאתו ואכן הרצתה למען ביטול העבדות מדי יום ראשון.

האמנה לזכויות האישה

בשנת 1850 יזמה לוסי סטון את הכנס הראשון לזכויות נשים. חודשים לפני קיום הכנס חלתה סטון בטיפוס ומצבה הבריאותי הידרדר ואת ניהול הכנס לקחה על עצמה פאולינה רייט דייוויס בשל מחלתה לא נשאה סטון דברים בכנס עצמו, אך הצליחה להשתתף בנאום הנעילה שלו. בכנס הוחלט שלא להקים איגוד רשמי אלא, בשלב זה, לקיים את הכנס על בסיס שנתי, תוך פרסום תכניו, מינוי ועדות שתתמקדנה בנושאים השונים וגיבוש תוכנית פעולה. תשע נשים ותשעה גברים מונו לוועד הפעולה, ביניהם סטון, ששנה לאחר מכן התמנתה למזכירת הוועד. ככזו, היא קבעה סדרי עדיפויות לפעולה, מוקדים לפעולות ואילו תכנים יעלו לדיון בכנסים במהלך העשור הבא.

מהפכת הביגוד הנשי

כשהחלה סטון להרצות במשרה מלאה, היא אימצה את סגנון הלבוש אותו לבשה במהלך הבראתה ממחלת הטיפוס: מעיל רחב וקצר וזוג מכנסיים רחבים שמעליהם חצאית ששוליה מגיעות עד מתחת לברכיים. השמלה הייתה חלק ממודעות הולכת וגוברת ותוצר של מהפכת הבריאות, והחליפה את השמלות צמודות המחוך בעלות שכבות של בדים המשתפלים עד לקרקע. מסתיו 1849, בו קרא מגזין בריאות לנשים, לאמץ סגנון לבוש שלא יכביד על רגליהן ותנועתן, נשים החלו ללבוש מכנסיים רחבים ומעליו וחצאית קצרה שכונתה "התחפושת הטורקית" או "השמלה האמריקאית". רבות לבשו אותה כביגוד לבית אך פעילות למען נשים עודדו אותן לאמץ צורת לבוש זו אף מחוצה לו. עידוד הנשים לשינוי התלבושת היווה סמל להיחלצות מכבלי החברה, וארגוני נשים יזמו פעילויות ענפות לתמיכה בכך שנשים תלבשנה אותה אף באירועים רשמיים. סטון קיבלה את ההצעה ולבשה אותה בהרצאותיה במשך שלוש שנים. עד אז הלבוש הנ"ל הפך לשנוי המחלוקת בעקבות הסברה כי הוא נועד להוות איום על עליונות הגברים ועל סמכותם. בתחילה שיבחו העיתונים את לבושה של סטון ונכונותה להופיע בלבוש זה, אך מאוחר יותר, עם השינוי בהלך הרוח כלפי הלבוש החדש, תקפו אותה על כך. סטון מבחינתה, מצאה את השמלה החדשה כנוחה מאוד. עם זאת, סלדה מתשומת הלב שמשכה כל אימת שהרצתה ולכן, לאחר תקופה מסוימת, האריכה במספר סנטימטרים את השמלה. לבסוף נטשה אותה כליל ושבה ללבוש המסורתי, מהלך שזכה לגינוי על ידי פעילות זכויות נשים שאף האשימו אותה ב"התקפלות" למען נוחות הגברים.

מסעות למען שוויון

בשנת 1853 קיבלה סטון את הצעתו של הנרי בלקוול ,איש עסקים ממשפחת נשים חזקות ודעתניות, לערוך מסע הרצאות במערב המדינה. במשך שלושה עשר השבועות הבאים ערכה סטון ארבעים הרצאות במדינות וירג'יניה ומערב פנסילבניה במעל 13 ערים שונות. הרצאותיה היו סוחפות והעלו את נושא זכויות הנשים באופן באותו תיאר ה"ניו יורק טריביון" כמעורר את דעת הקהל לנושא כפי שלעיתים רחוקות בלבד עורר אותה נושא כלשהו. עיתון באינדיאפוליס תיאר כי סטון סחפה אחריה שני שלישים מהנשים ומחצית מהגברים שאף הפכו לתומכים נלהבים של זכויות הנשים. אליזבת קיידי סטנטון תיארה את סטון כנואמת היחידה שבאמת ובתמים הצליחה לעורר את לב האומה בנושא העוולות נגד נשים. בשנת 1854 חזרה למסצ'וסטס ופעלה למען חקיקה מקדמת נשים. בכנס לקידום זכויות האישה שהתקיים בסינסינטי בשנת 1855 נשאה סטון את "נאום האכזבה" שלה. הנאום נישא כתשובה לאמירה לפיה הנשים הנאבקות על זכויותיהן הן קומץ נשים מאוכזבות. סטון בנאום התגובה הסוחף הדגישה שאכן, היא אישה מאוכזבת: מאוכזבת מחוסר השוויון בחינוך, מחוסר השוויון בנישואין, מחוסר השוויון בדת, מהדרת הנשים ומההזדמנויות המועטות שניתנות להן, ואכן, האכזבה היא מנת חלקן של נשים. היא הודיעה שזו היא משימתה. להעמיק את אכזבתן של נשים עד שיחדלו להתכופף מול גברים ויתהו אם אין הן ראויות לשוויון.

נישואים שוויוניים

בקיץ 1853 החל הנרי בראון בלאקוול (גיסה של אנטואנט בראון בלאקוול), פעיל במאבק לביטול העבדות, לחזר אחר סטון. סטון הודיעה לו שאין ברצונה להינשא כיוון שאינה מוכנה להיות נתונה תחת שליטתו של איש וחסרת זכויות קניין. בלקוול אמר שניתן לערוך הסכם נישואין אחר, שוויוני, העוקף את המצב הקיים בחוק. הוא הציע לחתום על הסכם חלופי המגן על זכויותיה, ובהמשך סייע בארגון מסע ההרצאות שלה במערב המדינה. במהלך הסיור החליפו סטון ובלקוול מכתבים בהם דנו במשמעות הנישואין, התוכן הנוצק לתוכם, ברצונות משותפים ויעדים למימוש בהמשך הדרך. בנובמבר 1854 החליטו להינשא. הם חתמו על הסכם שעיקרו הגנה על רכושה ומעמדה של סטון כאישה עצמאית. על פי ההסכם שניהם בעלים משותפים של כל רכוש שייצבר מרגע הנישואין, ואילו רכוש שנצבר לפני אינו משותף. כל אחד מהצדדים בהסכם רשאי להוריש את נכסיו למי שיחפוץ מלבד אם יהיו להם ילדים משותפים ואז הרכוש יועבר אליהם. סטון התעקשה לשלם מחצית מהוצאות הבית, למורת רוחו של בעלה. בהסכם הוסכם כי סטון תחליט אם ומתי תרצה ללדת כחלק משמירה על אוטונומיה ועצמאות של כל אחד מהצדדים. איש לא ינסה לשנות את אורח חייו, אמונתו או דרכו של האחר. ההסכם היווה השראה לנשים רבות שראו בו אבן דרך להגעה לשוויון במישור האישי והמשפחתי. לסטון ובלקוול נולדה בת, אליס סטון בלקוול , פעילה אף היא למען זכויות נשים.

טקס החתונה נערך בבית סטון, ב-1 במאי 1855. לאחר הנישואין המשיכה סטון לחתום את שמה כלוסי סטון. בהעברת נכס על שמה נתקלה בדרישה לחתום כלוסי סטון בלקוול ועשתה כן. בתכתובת רשמית התעקשה סטון לחתום כלוסי סטון בלבד אף על פי שנדרשה להוסיף את שם בעלה. לאחר התייעצות עם עורך דין, שהודה בפניה כי אין חוק המחייב נשים לאחר הנישואין לשנות את שמן היא הכריזה בנאומה למאבק בעבדות בשנת 1856, כי היא שומרת על שם משפחתה המקורי ונקראת לוסי סטון.

ילדים

ב-14 בספטמבר 1857 נולדה בתם היחידה אליס סטון בלאקוול . סטון בלקוול הפכה למנהיגת התנועה הסופרג'יסטית, ואף כתבה את הביוגרפיה הראשונה על אמה "Pioneer Woman Suffragist". שנה לאחר מכן הרתה סטון שוב, היריון שהסתיים בהפלה טבעית.

המשך המאבק

לאחר נישואיה, עד שנת 1857, המשיכה סטון במאבקה. היא הואשמה במשפט בכך שסיפקה סכין לשפחה לשעבר, מרגרט גארנר במטרה להרוג את בנה, על מנת למנוע ממנו חיי עבדות. עם דחיית התביעה הגיבה סטון באומרה שהיא עצמה הייתה מעדיפה להתאבד ולהיות חופשיה, עם אלוקים ומלאכים מאשר להיות כבולה בשלשלאות ברזל כשפחה. לאחר הולדת בתה, שסבלה ממצב בריאותי ירוד בשנותיה המוקדמות, הפחיתה סטון את מעורבותה במטה המאבק והשתתפה רק בשני כנסים פומביים במהלך מלחמת האזרחים כולה. בסיומה חזרה לפעול במלוא הפעילות. ב-1869, במהלך המחלוקת שקמה בין הסופרג'יסטיות לגבי התיקון ה-14, אשר העניק זכות הצבעה לגברים שחורים אך לא לנשים לבנות, היא ואנטואנט בראון בלאקוול התפצלו מן האקטיביסטיות האחרות והקימו את האגודה האמריקאית לזכות בחירה לנשים, כאלטרנטיבה לארגון של סוזן ב. אנתוני, האגודה הלאומית לזכות בחירה לנשים. בשנת 1870 ייסדה את הקמת שבועון לנשים שהפך לשופר למאבקה של תנועת הסופרג'יסטיות. סטון ערכה את כתב העת לשארית חייה בסיוע בעלה ובתה. בשנת 1877 נבחרה לנשיאת האגודה הסופרג'יסטית של ניו אנגלנד . שחרת על דגלו להיאבק למען זכות הצבעה לנשים וכיהנה בתפקיד עד מותה. בשנת 1879 הוענקה לנשות מסצ'וסטס זכות הצבעה מוגבלת. הנשים הבוחרות נדרשו להוכיח כישורים ויכולות זהים הגברים, ואם יעמדו בכך, תוכלנה לבחור בבחירות על ידי הגשת שם המועמד שלהן לוועד המנהל של בית הספר. סטון נדרשה לחתום על בחירתה כבלקוול ובחרה לוותר על האופציה לבחור בשל כך. בשנת 1887 פעלה סטון לאיחוד שתי תנועות נשים מרכזיות, יריבות עד כה, על מנת לפעול יחד לקידום המאבק. היא נבחרה ליו"ר בפועל של התנועה החדשה שנקראה NAWSA. אף שלא השתתפה בכנס הראשון בשל מחלות בדרכי הנשימה. בינואר 1892, בוושינגטון, הוזמנה סטון, יחד עם פעילות נוספות, לדיון בנושא זכויות בחירה לנשים, בפני ועדת השיפוט של הקונגרס האמריקאי . בנאומה טענה סטון כי כל מאבקן של הנשים למען קידום מצבן חסר תוחלת, בשל העובדה שהן אינן בעלות זכות בחירה. היא טענה שיש לשנות את החוק ולאפשר זכויות קניין לנשים נשואות ושעל גברים לפעול למען שינוי החוק המקפח. במאי 1893 עברה סטון עם בתה לשיקגו, שם נאמה את נאומיה הפומביים האחרונים בקונגרס הנשים העולמי בהשתתפות למעלה מ-500 נשים מ-27 מדינות. סטון נאמה תחת הכותרת "ההתקדמות במהלך 50 שנים" ובו תיארה את רצף ההישגים שהשיגו נשים בשנים הללו. היא אף הטילה ספק בכך שנשים צעירות מסוגלות להבין איזה מחיר שולם על מנת שהן תוכלנה כיום לנאום בפומבי ולממש את זכות הביטוי שלהן. עם זאת מצבה הבריאותי של סטון הלך והידרדר. היא אובחנה כחולה בסרטן קיבה מתקדם וכתבה מכתבי פרדה לחברים ולמשפחה. במכתבים הפצירה בהם סטון להמשיך במאבק למען נשים.

סטון נפטרה ב-18 באוקטובר 1893 בגיל 75. בלווייתה גדשו את הכנסיה מעל 1000 איש ומאות נוספים המתינו בחוץ. מותה סוקר בהרחבה בכל העיתונים, וגופתה נשרפה על פי בקשתה ובכך הפכה לאדם הראשון שגופתו נשרפה במסצ'וסטס.

מורשתה

לוסי סטון זכורה בארצות הברית בעיקר בשל סירובה לשאת את שמו של בעלה. בשנת 1921 הקימה רות הל את הליגה למען לוסי סטון בעיר ניו יורק הפועלת לעידוד נשים לשמור על שם נעוריהן לאחר נישואיהן. שימור שם נעוריה כל כך הוטבע בשפה האנגלית עד כי אדם התומך בכך שנשים תוכלנה לעשות כן נקרא "לוסיסטונר" על שם חלוצת המהלך. בשנת 1968, 18 באוגוסט, לציון יום הולדתה ה-150 של סטון, הנפיקה רשות הדואר של ארצות הברית בול עם דיוקנה. עד שנת 1999 הציגה מדינת מסצ'וסטס דיוקנות של מנהיגים גבריים בלבד שהשפיעו על ההיסטוריה שלה. כחלק מפרויקט הנקרא "לשמוע אותנו" החלו להציג דיוקנאות של שש נשים משפיעות ולוסי סטון זכתה אף היא לכבוד זה. בשנת 2000 איימי ריי מלהקת אינדיגו גירלס כללה באלבומה הראשון שיר בשם לוסיסטונרס. באוניברסיטת ראטגרס שבניו ג'רזי נקרא הבניין ללימודי ממשל על שמה של לוסי סטון ואף נבנה פארק על שמה במסצ'וסטס. ביתה במסצ'וסטס מנוהל כיום על ידי מנהל אתרי המורשת במדינה ובו 61 דונם קרקע מיוערת. חורבות החווה שבה גדלה, שנשרפה עד היסוד, עומדות במרכז הנכס ולידו לוח ועליו הכיתוב המתאר בקצרה את לוסי סטון ופועלה.

לקריאה נוספת

• NNDB-Lucy Stone
• Disappointment is the Lot of Women
• .britannica - Lucy-Stone
• harvard library - Research Guides
• .the guardian.surrender constance maud review
• the guardian. theatre artsfeatures
• [ womens enews. night terror leads womens vote]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לוסי סטון בוויקישיתוף

• לוסי סטון באתר עיריית דורצ'סטר, מסצ'וסטס
• לוסי סטון, באתר מכללת אובלריאן
• Andrea Moore Kerre, "Lucy Stone: Speaking Out for Equality", rutgers university press, 1995
• לוסי סטון, צמחונות בתנועה הסופרג'יסטית
• "The history channel "The fight for women's suffrage
• "The history channel "womens history
• "Segnbora, "i am lucy stoner
• "Fembio, "Antoinette Brown Blackwell
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31833832לוסי סטון