ועידת סנקה פולס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ועידת סנקה פולס (Seneca Falls Convention) הייתה הכינוס הראשון שעסק בזכויות נשים ועיקר הדוברות והמשתתפות בו היו נשים.[1] בפרסומיו הרשמיים הוגדר הכנס "ועידה שמטרתה לדון במצב החברתי, האזרחי והדתי ובזכויות של נשים".[2] הוועידה נערכה בסנקה פולס, ניו יורק, במהלך יומיים, 19-20 ביולי 1848. לאחר הכינוס התקיימו, כינוסים שנתיים של National Women's Rights Convention (הוועידה הלאומית לזכויות נשים) החל מ-1850.

נשים קווייקריות מקומיות ארגנו את הכינוס בשיתוף עם אליזבת קיידי סטנטון ולוקרישה מוט, קווייקרית שהתפרסמה בזכות היכולות הרטוריות שלה, בתקופה בה נשים, לעיתים קרובות, לא הורשו לדבר בפומבי.

הכינוס כלל שישה מושבים: הרצאה בתחום המשפט, הצגה הומוריסטית ודיונים בנושא תפקידן של נשים בחברה. סטנטון והנשים הקוויקריות הכינו שני מסמכים לכינוס: הצהרת ההמלצות (Declaration of Sentiments) ורשימה נלוות של החלטות שיעלו לדיון בסיום הכינוס, יחתמו על ידי המשתתפות ויפורסמו. בכינוס, התפתח דיון ער בנוגע לזכות ההצבעה של נשים, שרבות מהן, כולל מוט, קראו להוריד דרישה זו. אולם פרדריק דאגלס, שהיה המשתתף האפרו-אמריקאי היחידי בכינוס, טען בנחרצות שיש לשלב את הדרישה לזכות הבחירה. הדרישה לזכות הבחירה הפכה לחלק מהמסמך. בדיוק 100 מתוך 300 משתתפים חתמו על המסמך. עיקר החותמות היו נשים.

הכינוס והנאום של מוט, נחשבו על ידי חלק מבני התקופה, כצעד חשוב, במאמץ של נשים לקבל לעצמן חלק מהזכויות החברתית והאזרחיות.[3] סטנטון החשיבה את ועידת סנקה פולס כאירוע המכונן של התנועה לזכויות האישה והיא ביססה זאת בספר ההיסטוריה של הנשים הסופרזיסטיות ( History of Woman Suffrage) שכתבה עם סוזן ב. אנתוני ואחרות.[3]

הצהרת ההמלצות הפכה ל"מחולל החשוב ביותר בהפצת חדשות על התנועה לזכויות האישה ברחבי ארצות הברית החל משנת 1848, ובשנים שלאחר מכן", לטענת ג'ודית וולמן, היסטוריונית של ועידת סנקה פולס.[4] החל מוועידת זכויות הנשים הארצית ב-1851, נושא זכות ההצבעה לנשים הפך לנושא המרכזי במאבק של תנועת הנשים בארצות הברית.[5] הוועידות היו לאירועים שנתיים עד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1861.

רקע

עיינו גם בפורטל:
פורטל פמיניזם

תנועת הרפורמה (נצרות)

בעשורים שקדמו לוועידת סנקה פולס, החלו להתרחש שינויים ראשוניים בהגבלות שהוטלו על נשים על ידי החברה. גל התעוררות דתית בקרב נוצרים אוונגליסטים ופרוטסטנטים הוביל גם לקריאה לביטול העבדות, למתן זכויות לנשים ולהקמת תנועת המתינות לריסון צריכת אלכוהול. בשנת 1831, הכומר צ'ארלס גרנדיסון פיני החל לאפשר לנשים להתפלל בקול רם בהתכנסויות מעורבות של גברים ונשים.[6]

התנועה לביטול העבדות

החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. רעיונותיו של גאריסון לא התקבלו בברכה על ידי פעילים אחרים ואילו שלא היו מוכנים לכלול נשים עזבו והקימו ארגונים משלהם.

מספר נשים בלטו ככותבות ודוברות בתנועה לביטול העבדות. בשנת 1830, עודדה לידיה מריה צ'יילד נשים לכתוב צוואה [7] ופרנסס רייט כתבה ספרים על זכויות נשים ורפורמה חברתית. שרה ואנג'לינה גרימקה פרסמו את תפיסתן בנוגע לעבדות בסוף השלושים והחלו לדבר מול קהל מעורב (גברים ונשים) בכנסים של האגודה האמריקאית נגד העבדות. גם אבי קלי (Abby Kelley) הייתה דוברת ותורמת מרכזית לתנועה. אמנם, נשים אלו הרצו בעיקר על עוולות העבדות, אך העובדה כי אישה נאמה בציבור היה עצמו מעמד ראוי לציון. ארנסטין רוז, החלה ב-1836, להרצות לפני קבוצות של נשים בנושא "מדעי ממשל", והתייחסה גם להענקת זכות הצבעה של נשים.[8]

בשנת 1840, נסעו לוקרשיה קופין מוט ואליזבת קיידי סטנטון בליווי הבעלים שלהן ועוד תריסר האמריקאים, נשים וגברים, מתנגדים לעבדות, ללונדון לכינוס הראשון בעולם נגד העבדות. הבקשה לכלול נשים כמשתתפות בכנס הייתה שנויה במחלוקת. בלונדון, ההצעה נדחה לאחר יום שלם של דיונים; נשים הורשו להקשיב מהגלריה אבל לא הורשו לדבר או להצביע. מוט וסטנטון הפכו לחברות בלונדון, ועם חזרתן תכננו יחד כנס בנושא זכויות נשים בנפרד מהפעילות לביטול העבדות.

הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ואייזיק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים.[9]

זכויות נשים

בשנת 1839, בבוסטון, החלה מרגרט פולר לארח מפגשים, בדומה לסלונים הצרפתיים, לנשים המעוניינות לדון ב"שאלות הגדולות" איתן מתמודד המין שלהן ולאפשר להן לרכוש השכלה בצורה לא רשמית.[10] בשנת 1845 הוציאה פולר לאור מניפסט בשם "התביעה הגדולה או הנשים במאה ה-19", שטען כי האנושות תעבור מהשלב הברברי רק כשנשים היו שוות לגברים. פלור טוענת שמצבן של נשים רק נראה יותר טוב ממשל עבדים. אך למעשה הן מוגבלות בכל כך הרבה דרכים והן כמו עבדים "רכוש" של גברים.[11]

בשנת ה-40 של המאה ה-18 החלו נשים לקבל שליטה רבה יותר של חייהן. עד אז, בעלים ואבות שלטו את חייהן של נשים ולא הייתה להן גישה תחומים שלמים:[12]

חוקי המדינה והמשפט המקובל אסרו על נשים לרשת נכסים, לתחום על חוזים, לשרת בחבר מושבעים ולהצביע בבחירות. אפשרויות התעסוקה לנשים היו מועטות מאוד והן יכלו לעבוד רק בתחום השירותים ואז הן הרוויחו כמחצית מהשכר של גברים אותה עבודה.[13] במסצ'וסטס, ב-1841, חוות ברוק הוקמה על ידי סופיה וג'ורג' ריפלי, בניסיון לייצר סביבת עבודה שוויונית גם בין גברים ונשים עם תגמול שוויוני.[14]

בסתיו של שנת 1841, נאמה אליזבת קיידי סטנטון לראשונה לפני קהל בנושא תנועת ה-Temperance - תנועה חברתית נגד צריכת משקאות אלכוהוליים, מול 100 נשים בסנקה פולס. לאחר האירוע היא כתבה לחברתה, אליזבת ג'יי ניל שהיא ריגשה את הקהל ואת עצמה עד דמעות: "...שילבתי בנאום שלי מינון נכון של אמירות בנושא זכויות נשים כפי שאני עושה בשיחות פרטיות."[15]

לוקרישה מוט נפגשה עם אליזבת קיידי סטנטון בבוסטון בשנת 1842, והן דנו שוב באפשרות לארגן כנס בנושא זכויות האישה.[9] הן שוחחו פעם נוספת ב-1847, לפני שסטנטון עברה מבוסטון לסנקה פולס.[16]

לוקרישה מוט ופאולינה רייט דייוויס ארגנו פגישות של קבוצות נשים בפילדלפיה החל משנת 1846.[6] מעגל רחב של פעילים בתנועה לביטול העבדות והתומכים בזכויות נשים החלו לדון ב-1847 באפשרות לארגן כנס שיעסוק רק בזכויות נשים. [6] לוסטי סטון נאמה לראשונה בנושא זכויות נשים באוקטובר 1847, בכנסייה של אחייה, ויליאם באומן סטון, כומר בכנסייה קהילתית האוונגלית בגרדנר, מסצ'וסטס.[17]

גריט סמית', מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם מפלגת החרות ב-1848, הבטיח זכות הצבעה לנשים.

הישגים פוליטיים

ב-7 באפריל 1848, בתגובה לעתירה אזרחית, חוקקה האספה של מדינת ניו יורק (New York State Assembly), שהיא הבית התחתון של בית המחוקקים, חוק המאפשר לנשים נשואות להיות בעלים של רכוש שהביאו איתן לנישואים, כמו גם לרכוש שצברו במהלך הנישואין. נושים לא יכולו עוד להשתלט על רכושה של האישה כדי לשלם חובות של הבעל.[18] לאחר שעבר החוק, במרץ 1848, כתבה קבוצה של 44 נשים נשואות ממערב ניו יורק לחברי העצרת: "במגילת העצמאות נכתב כי ממשלות שואבות את סמכותן מתוך ההסכמה של הנשלטים. ואנחנו הנשים מעולם לא ביקשו את רשותינו להיות מיוצגות או שהוכרנו על ידי הממשל, ברור כי לא ניתן לדרוש מהן אמונים שלא נעשה צדק..."

"אנחנו עכשיו מבקשות מהגוף החשוב הזה, לבטל את כל החוקים אשר משווים את שיקול דעתן של נשים נשואות למעשיהם של תינוקות, מפגרים, משוגעים."[19]

האספה של פנסילבניה העבירה חקיקה דומה לזו שעברה בניו יורק כמה שבועות לאחר לכן. חוקי המדינות, שהיו פורצי דרך, היו עבור נשים אמריקאיות, סימן לתקווה חדשה לשינוי מעמדן של נשים.[18]

ב-2 ביוני 1848 ברוצ'סטר שבניו יורק, נבחר גריט סמית' כמועמד של מפלגת החרות לנשיאות ארצות הברית.[20] סמית' היה בן דוד ראשון של אליזבת קיידי סטנטון והשניים נהנו לדון בסוגיות פוליטיות וחברתיות כשנפגשו.[20] בכינוס בבאפלו שבניו יורק, מאוחר יותר באותו החודש, הבטיח סמית' בנאומו[21] זכות הצבעה לכלל הנשים והגברים.[20] נציגי אספת מפלגת החרות אישרו את מצע המפלגה שכלל זכות הצבעה לנשים.[20] באותה הוועידה, חמישה בעלי זכות הצבעה עלו לסדר היום את ההצעה שלוקרישה מוט תשמש כסגנית נשיאה לסמית' - זו הפעם הראשונה שעלתה ההצעה שאישה תכהן בתפקיד כה בכיר בארצות הברית.[20]

השפעה קווייקרית

לקהילה הקווייקרית במדינת ניו יורק הייתה השפעה רבה על התפתחות תנועת הנשים והתנועה לביטול עבדות. משפחת מקלינטוק ומשפחת האנט, התנגדו לעבדות ובתיהם היו חלק מרשת מקומות מסתור לעבדים. כמו כן, הם היו חברים בקבוצה קווייקרית שהאמינה שנשים וגברים צרכים לקחת יחד חלק בטקסים דתיים כחלק משוויון רוחני.[12]

תכנון הכנס

החלטה על כינוס הוועידה התקבלה כאשר ג'יימס ולוקרישה מוט ביקרו במערב ניו יורק והגיעו לביקור בבית משפחת האנט בווטרלו. שם התכנסו לוקרישה מוט, מרי אן מקלינטוק, מרתה קופין רייט (אחותה של מוט), אליזבת קיידי סטנטון וג'יין האנט.[22] במהלך המפגש שיתפה סטנטון, היחידה שאינה מהקהילה הקוויקרית, את חברותיה מאי שביעות הרצון המשתמשכת שלה ממצבן של נשים.[23] חמש הנשים החליטו לערוך כינוס בנושא זכויות, בעתיד הקרוב, כל עוד מוט נמצאת באזור. הן נסחו מודעה לשבועון המקומי (Seneca County Courier) שהחל במילים: "ועידת זכויות הנשים - ועידה שמטרתה לדון במצב החברתי, האזרחי והדתי וזכויות נשים.[2] בהודעה צוין כי נשים בלבד מוזמנות לפגישות ביום הראשון של הוועידה (19 ביולי), ונשים וגברים כאחד יכלו להשתתף ביום השני, להקשיב לנאום של לוקרשיה מוט ואחרים.[2] ההודעה פורסמה, לראשונה, שמונה ימים לפני הוועידה ועיתונים נוספים פרסמו את המודעה אף קרוב יותר למועד הכנס.[2] מיקום הכינוס שנבחר היה הכנסייה המתודיסטית וסליאן (Wesleyan Methodist Church) בסנקה פולס ניו יורק.[24] הכנסייה הייתה למקום להרצאות בנושאים רפורמיסטיים והמבנה הגדול ביותר באזור שפתח את שעריו בפני כנס בנושא זכויות נשים[2]

ניסוח הצהרת ההמלצות

טיוטת מסמך הצהרת ההמלצות נוסחה בבית משפחת מקלינטוק ב-16 ביולי. בכתיבה הראשונית נכחו אן מקלינטוק ושתי בנותיה הבוגרות וסטנטון. יחדיו החליטו שההצהרה תדרוש שוויון לנשים במשפחה, בתעסוקה, בדת ובמוסר.[19] אחת מבנות מקלינטוק הציעה את הכרזת העצמאות של ארצות הברית מ-1776 כמודל לכתיבת הצהרה.[25][19] סטנטון שינתה את הנוסח בהצהרת העצמאות של ארצות הברית על מנת שיתאים להצהרה העוסקת בנשים.[26] החלק שני של ההצהרה כולל רשימה של המלצות.[27]

סטנטון המשיכה לעבוד על המסמך עד ליום הכנס. היא הסתייעה בבעלה, הנרי ברוסטר סטנטון, עורך דין ופוליטיקאי שסייע לדייק את המסמך בנוגע לנושאים משפטיים הקשורים לבעלות על רכוש.[27] סטנטון הוסיפה, לבדה, ההמלצות את זכות ההצבעה לנשים. כשהנרי ברוסטר סטנטון ראה את התוספת בנושא זכות ההצבעה הוא הזהיר את רעייתו שדרישה זו תפגע בשאר הסוגיות ותהפוך את הכינוס לפארסה. הוא לא נשאר לכינוס ואחותה של סטנסטון, הארייט קיידי איטון, ליוותה אותה לוועידה.[28]

הוועידה

היום הראשון

אליזבת קיידי סטנטון פתחה את מושב הבוקר והאיצה בנשים שהגיעו לכנס לקחת אחריות על החיים שלהן. לוקרשיה מוט עודדה אותן להצטרף למארגנות בתביעה לזכויות נשים. לאחר הנאומים, סטנטון הקריאה את הצהרת ההמלצות בשלמותה וחזרה וקראה כל פרק בנפרד. נערך דיון על ניסוח, הוצעו שינויים, נערכה הקראה חוזרת של הנוסח וחוזר חלילה. כן עלתה לדיון השאלה אם לבקש מגברים לחתום על ההצהרה. המשתתפות היו בעד לאפשר לגברים לחתום על ההצהרה אך הוחלט לדחות את ההחלטה ליום השני של הכנס בו ישתתפו גברים.[29]

במושב אחר הצהרים נדונו שוב הסעיפים של הצהרת ההמלצות ונערכו עוד שינויים בטקסט. לאחר מכן, נדון מסמך ההמלצות שכלל גם את הסעיף בנוגע לזכות ההצבעה. בחלק השני של מושב הצהרים, מוט הקריאה קטע הומוריסטי שנכתב על ידי אחותה מרתה רייט.[29] מושב הערב היה פתוח ואליו הגיעו קהל גדול. מוט דיברה לפניהם על תנועות רפורמה אחרות וכך יצרה אצל שומעיה את ההקשר החברתי-מוסרי לתנועת הנשים וזכות הבחירה לנשים.[29] עורך העיתון "National Reformer", מאובורן שבניו יורק, כתב שהנאום של מוט היה אחת מההרצאות הרהוטות, הלוגיות, והפילוסופיות שהקשיב להם אי פעם.[30]

היום הראשון של הוועידה היום פתוח רק לנשים, אולם גם גברים הגיעו. המארגנות החליטו לתת להם להיות נוכחים בדיונים אולם הם לא היו יכולים לקחת בהם חלק. לכנס הגיעו גם נשים עם ילדים.[29]

היום השני

ליום השני הגיע קהל גדול של נשים וגברים. ג'יימס מוט היה יושב ראש מושב הבוקר. עדיין לא היה מקובל שנשים ישמשו כיושבת ראש בכינוסים בהם השתתפו גברים ונשים.[29] לאחר שמוט פתח את המושב, סיכום היום הקודם והצהרת ההמלצות הוקראו על ידי סטנטון. אנסל בסקום (Ansel Bascom), עורך דין ופוליטיקאי מקומי שהשתתף בכנס עדכן, באריכות, בנוגע לחוק החדש שמאפשר לנשים נשואות להיות בעלים של רכוש במדינת ניו יורק.[29] בסקום התנגד להצהרה ולא חתם עליה. הוא חשב שהיא יותר מידי נועזת וקיצונית. הוא ומתנגדים נוספים להצהרה לא הצליחו לגייס אופזציה ולמנוע את פרסומה.[30]

שאלת החתימות של הגברים נפתרה בהחלטה שחתימות הנשים יופיעו ראשונות ואחריהן חתימות הגברים. 300 אנשים השתתפו בכנס, מתוכם חתמו 100.[31] 68 נשים ו- 32 גברים.[32]

מושב אחר הצהריים נפתח בהקראה של 11 הדרישות. כל דרישה הוקראה בנפרד ונערך עליה דיון. הדרישה היחידה שעוררה מחלוקת הייתה הדרישה בנושא זכות ההצבעה. אלו שהתנגדו לדרישה זו טענו כי נוכחותה תגרום לדרישות אחרות, להשמע קיצוניות כמו זכות ההצבעה. הנשים יפסידו יותר אם הדרישה הזו תהיה חלק מהמסמך. אחרים טענו כי המסמך צריך לעסוק רק בזכויות חברתיות, אזרחיות ודתיות של נשים ולא לדרוש גם זכויות פוליטיות.[28] ג'יימס ולוקרשיה מוט התנגדו לדרישה. סטנטון הגנה על הדרישה לזכות בחירה לנשים, באומרה כי נשים יוכלו להשפיע באמצעות חקיקה עתידית ולהשיג זכויות נוספות.[28]

פרדריק דאגלס, האפרו-אמריקאי היחיד שהשתתף בכינוס, טען בדבריו כי הוא לא יכול לקבל את הזכות להצביע בעצמו, כאדם שחור, אם אישה לא יכולה גם לטעון את זכות זאת לעצמה. דאגלס הדגיש שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשים יהיו מעורבות בתחום המדיני.[33]

תומאס מקלינטוק היה יושב ראש המושב האחרון של הוועידה. במושב דיברו הדוברות העיקריות בכנס: אליזבת קיידי סטנטון, לוקרשיה מוט ופרדריק דאלגס הדגיש, שוב, את חשיבות התמיכה בזכויות נשים. תומאס מקלינטוק הקריא קטעים מתוך פרשנות של ויליאם בלקסטון לחוק האנגלי מתוך מטרה לחשוף בפני לקהל את המקורות של מעמד המשפטי של האישה ושעבודה לגבר.[34] בסיום הוועידה מונתה וועדה לפרסום את הצהרת ההמלצות וסיכום הכנס. חברות הוועדה היו איימי פוסט, יוניס ניוטון פוט, מרי אן מקלינטוק הבת, אליזבת ו. מקלינטוק ואליזבת קיידי סטנטון.[12]

בעקבות ועידת סנקה פולס

עיתונים מקומיים דיווחו על הוועידה חלקם בחיוב וחלקם בשלילה. ה- National Reformer הגדיר את הכנס כראשון מסוגו אשר השפעתו תמשך עד ליום בו כל אישה תהנה מאותן זכויות, שיש רק למחצית המין האנושי.[30] העיתון Oneida Whig, לעומת זאת, לא תמך בכינוס ובתוכן מסמך הצהרת ההמלצות משום שהוא מערער על הסדר החברתי. העיתון טען שהכינוס הוא מעשה מזעזע ולא טבעי.[35] מעבר לעניין המקומי, ידיעות על הכנס פורסמו גם מסצ'וסטס, סנט לואיס, מיזורי, ובניו יורק.

ועידות נוספות

החותמות על הצהרת ההמלצות קיוו שוועידות דומות יתקיימו בכל רחבי המדינה. כשבועיים לאחר ועידת סנקה פולס התקיימה ועידה ברוצ'סטר שבניו יורק בהשתתפות לוקרשיה מוט כדוברת המרכזית. ברוצ'סטר, המשתתפים בחרו באביגיל בוש להיות יושבת ראש הוועידה למרות השתתפותם של גברים ונשים. בוועידה בסנקה פולס יושבי הראש היו גברים כשהקהל היה מעורב.[36] ועידות נוספות התקיימו באוהיו, באינדיאנה ובפנסילבניה.[37]

מורשת

ב-1948 הודפס בול לכבוד מאה שנה לוועידת סנקה פולס. הפארק ההיסטורי הלאומי לזכויות נשים (Women's Rights National Historical Park) נוסד ב-1980 בנסקה פולס ווטרלו ניו יורק על שטח של 2,700 מטר מרובע. הפארק כולל מבנים היסטוריים הקשורים להכרזה הכוללים את הכנסייה המתודיסטית וסליאן בה נערכה הוועידה, בית משפחת מקלינטוק בה נוסח מסמך ההצהרות, ביתה של אליזבת קיידי סטנטון ומבנים נוספים.[38]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Dumenil, 2012, p. 56.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Wellman, The Road to Seneca Falls: Elizabeth Cady Stanton and the First Women's Rights Convention University of Illinois Press 2004, p. 189
  3. ^ 3.0 3.1 McMillen Sally Gregory, 2008, Seneca Falls and the Origins of the Women's Rights Movement. Oxford University Press p. 102
  4. ^ Wellman, 2004, p. 192
  5. ^ Buhle, 1978 p. 90
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Isenberg, 1998, pp. 5–6.
  7. ^ Higginson, Thomas Wentworth; Meyer, Howard N. The magnificent activist, Da Capo Press, 2000, p. 143.
  8. ^ Buhle, 1978, p. 64.
  9. ^ 9.0 9.1 Wellman, 2004, p. 188
  10. ^ Marshall, Megan.
  11. ^ Margaret Fuller - On Woman in the Nineteenth Century, archive.vcu.edu
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 National Park Service. [1]
  13. ^ National Park Service.
  14. ^ Hankins, 2004, p. 34.
  15. ^ Stanton, 1997, p. 25.
  16. ^ Isenberg, 1998, pp. 3–4.
  17. ^ Emerson, Dorothy May; Edwards, June; Knox, Helene.
  18. ^ 18.0 18.1 McMillen, 2008, p. 81.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 The Seneca Falls Convention: Setting the National Stage for Women’s Suffrage by Judith Wellman
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 Wellman, 2004, p. 176.
  21. ^ Claflin, Alta Blanche.
  22. ^ Martha C. Wright - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
  23. ^ Stanton, Elizabeth Cady; Anthony, Susan Brownell; Gage, Matilda Joslyn (1881). History of Woman Suffrage. Vol. I.
  24. ^ Wesleyan Chapel - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
  25. ^ Declaration of Sentiments Table, 1848, National Museum of American History
  26. ^ Declaration of Sentiments - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
  27. ^ 27.0 27.1 Wellman, Judith, The Road to Seneca Falls: Elizabeth Cady Stanton and the First Women's Rights Convention, University of Illinois Press, 2004, עמ' 192
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 McMillen Sally Gregory, 2008, Seneca Falls and the Origins of the Women's Rights Movement, Oxford University Press, 2008, עמ' 90-93
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 29.3 29.4 29.5 McMillen, Sally Gregory, Seneca Falls and the Origins of the Women's Rights Movement., Oxford University Press, 2008, עמ' 90-92
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 E.Capron, Woman's Rights Convention, National Reformer, Auburn, Thursday, August 3, 1848
  31. ^ Seneca Falls Convention | HistoryNet, www.historynet.com
  32. ^ Signers of the Declaration of Sentiments - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
  33. ^ McMillen, Sally Gregory, Seneca Falls and the Origins of the Women's Rights Movement, Oxford University Press, 2008, עמ' 93-95
  34. ^ Thomas M'Clintock - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
  35. ^ "Bolting Among The Ladies". Oneida Whig. 1 באוגוסט 1848. {{cite journal}}: (עזרה)
  36. ^ Abigail Bush, www.womenhistoryblog.com
  37. ^ More Women's Rights Conventions - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
  38. ^ Places - Women's Rights National Historical Park (U.S. National Park Service), www.nps.gov
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29507913ועידת סנקה פולס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ועידת_סנקה_פולס&oldid=2036632"