טווס

טווס
	למעלה: טווס מצוי, למטה: טווס ירוק
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	תרנגולאים
משפחה:	פסיוניים
תת־משפחה:	פסיונים
סוג:	טווס
שם מדעי
	Pavo

ערך זה עוסק בבעל חיים. אם התכוונתם לקבוצת הכוכבים, ראו טווס (קבוצת כוכבים).

טווס (שם מדעי: Pavo) הוא סוג של עוף במשפחת הפסיוניים. הוא מוכר עד מאד בשל זנבו ההדור של הזכר. מיני הטווס הם:

טווס מצוי או טווס הודי (Pavo cristatus)
טווס ירוק (Pavo muticus)

המין הנקרא בעברית "טווס קונגו" אינו שייך לסוג "טווס", אלא לסוג אחר בתת-משפחת הפסיונים, ושמו המדעי Afropavo congensis.

סקירה

הטווס האסייתי הטיפוסי השייך לסוג pavo כולל את הטווס המצוי המוכר ואת הטווס הירוק. אורך גוף הטווס הוא כמטר אחד; גם מניפת נוצות הטווס מגיעה לאורך זה. בטבע הטווסים הם אוכלי כול; הם ניזונים מחלקי צמחים: עלי כותרת של פרחים וראשי זרעים; עם זאת מזונם המועדף הוא חרקים ופרוקי רגליים אחרים. הטווס צד בעלי חיים קטנים, דגים קטנים, ופרוקי רגליים על הקרקע, בנחלים רדודים ובאזורים עשביים. נחשים קטנים וזוחלים אחרים חביבים על הטווס החי באזורי פרא. הרכב הירקות מעניק לטווס את הסיבים התזונתיים הנחוצים לו לעיכול שריונות חרקים קשים ועצמות זוחלים קטנים. הטווס הוא אוכל בשר מתוך כורח, כלומר חלבוני בעלי החיים מהם הוא ניזון חיוניים לו לבריאותו ולהתרבותו.

הטווס הירוק הורג את הזוחלים הקטנים שמהם הוא ניזון על ידי גירויים לתקיפה חוזרת ונשנית, עד שהם מותשים. אז מצליף הטווס בטרפו ברגליו וכנפיו הקשים. טופרי רגליו משמשות גם כהגנה מפני טורפים.

טווסים מאכלסים אזורי סוואנה טרופית ויערות השוכנים בקרבת חופים.

יש קושי רב בהבחנה בין טווסים ירוקים צעירים לבין אמם. ישנן עדויות מסוימות הגורסות כי לטווס הירוק יש חיים חברתיים מורכבים אשר עשויים לכלול את אימוצם של טווסים צעירים בני שנה ושנתיים בידי אחיהם בני השלוש והארבע.

הקשר בין הטווס האב לבין צאצאיו עשוי לארוך זמן רב. טווסים בני שנה הנגמלים מטיפול אימם מצטרפים לרוב לתא החברתי של אביהם ובתוכו חיים.

לטווסים יכולת תעופה. טווסים ירוקים בג'אווה נצפו לעיתים מתעופפים באזור הים אל איים קטנים בהם שוכנות ציפורים. עם זאת באופן כללי נמנעים הטווסים מתעופה פרט לצורך הגעה לענפי עצים, היכן שהם נחים.

כל מיני הטווסים נוהגים לשבת על ענפי עצים החוסים על אזור מחייתם.

נוצות הטווס

לטווס הזכר יש נוצות זנב ססגוניות ירוקות-כחולות או ירוקות. בנוצות יש סדרות "עיניים" הנראות בצורה מיטבית כאשר הטווס פורס את זנבו. לכל מיני הטווס יש ציצת נוצות בראשם. נוצות זנבו הן הנוצות הארוכות מבין כל בעלי חיים. הצבע של הנוצות נובע מצבעוניות מבנית.

לטווסת (נקבת הטווס) תערובת של נוצות בצבעי ירוק דהוי, חום ואפור. היא חסרת הזנב הארוך שיש לזכר אך בעלת ציצה. הנקבות יכולות אף הן להציג את נוצותיהן כדי להדוף סכנות או נקבות מתחרות מפני צאצאיהן.

בשביה יש לטווס מגוון רחב של גוני נוצות. מדובר במוטציות שנשמרו בשל רבייה מכוונת ע" האדם. נכללים בהם צבעי לבן, פחם, ארד, לשם (Opal), אפרסק, סגול ושילוב בין הנ"ל.

זנבו הארוך של הטווס מהווה דוגמה קלאסית לעקרון ההכבדה.

רבייה

טווסים יכולים להתרבות בגיל שנתיים. בגיל שנתיים נוצות הטווס עדיין לא מפותחות במלואן מבחינת האורך והצפיפות. בגיל שלוש שנים מגיעות נוצות הטווס לאורכן המקסימלי.

הטווסת תטיל בגומה בקרקע בין 4 ל-7 ביצים, הבוקעות לאחר 28 עד 30 יום בהם היא דוגרת עליהן לבדה.

תפוצה וביות

הטווס המצוי הוא יליד תת-היבשת ההודית ומהווה בה את הציפור הלאומית. הטווס הירוק הופץ ממיאנמר ומזרחה לג'אווה. הוא מצוי בתאילנד, בקמבודיה, במיאנמר ובמלזיה. הטווס הירוק נמצא בסכנת הכחדה כתוצאה מציד ומצמצום ופגיעה בשטחי המחיה שלו. ניתן להכליא בין שני המינים. הטווס חי פרא באזורים שצוינו אך הוא בוית כבר בימי קדם. יש השערה שלפיה הובאו טווסים מהודו לאירופה בידי אלכסנדר מוקדון. הטווס המצוי נחשב עוף חסון המתרבה היטב בשבי, והוא עוף פופולרי לתצוגה בגני חיות. לעומתו הטווס הירוק חסון פחות ונחשב תוקפני ואינו גדל לרוב בשבי.

הטווס במקורות היהדות

פרשנים רבים סבורים שה"תכיים" הנזכרים במקרא (מל"א י, כב) הם הטווסים, כמו כן ישנם פרשנים הסבורים שהטווס זה הכנף רננים המוזכר באיוב ל"ט.

הטווס נזכר בספרות חז"ל, ביחד עם התרנגול והפסיון כעוף נאכל שטעמו משובח. מהמקורות עולה בבירור שמדובר בעוף כשר. בספרות ההלכה של האחרונים היו דיונים אחדים בעניין ההיתר לאכלו. בעת החדשה נותרה מסורת אכילה פעילה בידי יהודי איטליה, שפסקה כנראה במהלך המאה התשע עשרה^[1].