נישואים בהלכה
נישואים נחשבים בהלכה לדרך היחידה בה ניתן לקיים את מצוות פרו ורבו, ולכן מקובל לראות בהם חובה על כל אדם יהודי. ביהדות נקבעו הסדרים לגבי טקס הנישואים הידוע כחופה וקידושין, על הסדרי הממון בין בני הזוג, ועל דרכי סיום הנישואים בגירושים שבהלכה מחייבים שימוש בגט.
זהות הנישאים
ערך מורחב – פסול חיתון
ביהדות קיימים רק נישואים של אישה לגבר. סיכום של הקבוצות השונות המוכרות בהלכה לנישואים, הנקראות עשרת היוחסין, מופיע במסכת קידושין.
גויים
נישואי גויים תקפים הלכתית, אולם הם אינם חלים באמצעות חופה וקידושין ופוקעים באמצעות גט, אלא חלים באמצעות קיום יחסי אישות במסגרת חיי אישות, ופוקעים כשאחד הצדדים נפרד מהאחר במטרה לסיימם.[1] נישואים בין יהודים לגויים מכונים "נישואי תערובת". הטמיעה והתערבות בגויים בדרך של חיתון נקראת גם התבוללות, על פי לשון הפסוק בספר הושע[2]. הלכתית אין לנישואין אלו תוקף כי ההלכה מבדילה יהודים מגויים, לרבות בגדרי הנישואים.[3]
קרובים
- ערך מורחב – איסור עריות
התורה אוסרת נישואי קרובים שקיום יחסי אישות ביניהם נחשב גילוי עריות.[4] ההלכה אינה מכירה בנישואים אלו אף אם התבצעו, אולם מעשה הקידושין עצמו תקף לעניין חלות האיסור. חז"ל הוסיפו איסורי נישואים של קרובים רחוקים יותר הקרואים "שניות לעריות". נישואים כאלו חלים מהתורה, אולם מדברי חכמים הם כמי שאינם ולכן ההלכה אינה מכירה במחויבויות הכספיות הנלוות להם, לרבות במקרה של גירושים. נישואי קרובים האסורים ביהדות נדירים מאד בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, וכמעט אינם עולים לדיון ציבורי בישראל ובקהילות יהודיות בעולם.
קרובים מותרים
אף על פי שנישואי קרובים נאסרו כגילוי עריות, נישואים עם הקרובים שלא נאסרו דווקא נחשבו למעלה, כפי שפסק הרמב"ם: ”ומצות חכמים, שיישא אדם בת אחותו; והוא הדין לבת אחיו: שנאמר "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז).” (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ב', הלכה י"ד) גם כיום מקובלים נישואי קרובים, בעיקר במשפחות האדמור"ים החסידיים.
כבר בתנ"ך אנו מוצאים את אברהם נושא את שרה אחותו מאביו, יצחק נושא את רבקה בת בן-דודו בתואל הארמי, ואת יעקב נושא את בנות לבן דודו. גם רבן גמליאל השיא את בתו לאחיו,[5] ובתלמוד תועדו מקרים רבים של נישואים כאלו.[6] אמנם הקראים ראו בנישואים לאחיינית עבירה של גילוי עריות.
כהן
היהודים מתחלקים על פי ייחוסם לכהנים, לויים וישראלים. הזכרים הכהנים אסורים לישא אחת מהנשים האסורות להם במסגרת איסורי נישואים לכהן.
ממזר
לממזר, שהוא יהודי שנולד מאיסור עריות, אסור להתחתן עם יהודי מלידה שאינו ממזר. לממזר מדרבנן, שהוא יהודי שנולד מאיסור עריות מדרבנן (כגון שניות לעריות), אסור להינשא עם יהודי מלידה שאינו ממזר מדרבנן. לספק ממזר אסור מדרבנן להתחתן עם מי שאינו גר, בשל החשש שבאמת אחד מהם ממזר והשני לא. בעבר הייתה קבוצה שנקראה "נתינים", צאצאי הגבעונים שהתגיירו, ובשלב מסוים נגזר עליהם להחשב מדרבנן כממזרים. בישראל נהוג לכנות את הממזרים למיניהם בכינוי "פסולי חיתון", המדגיש את פסילתם לנישואים במקום את ייחוסם.
סריס
ההלכה אוסרת על נישואי יהודיה מלידה למי שסורס באופן מכני, ככתוב: ”לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב'). פצוע דכא הוא מי שנחתכו אשכיו או שבילי הזרע, וכרות שפכה הוא מי שנחתכה לו השופכה למעלה מהעטרה.[7]
גיל הנישואים
לגבר
גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות.[8]
הגיל הראוי לנישואים נקבע במסכת אבות באימרה: "בן שמונה עשרה לחופה",[9] ולכל המאוחר, עד גיל עשרים.[10] למרות זאת התלמוד משבח את מעלת הנישואים בגיל צעיר, אפילו בגיל ארבע עשרה, למניעת הרהורי עבירה.[11] מאידך, למי ש'אפשר לו' בלא אישה מותר לדחות את הנישואים לצורך לימוד תורה,[12] אם כי כתבו האחרונים שבכל אופן[דרוש מקור] לא יתאחר לאחר גיל 22 או 24. ע"פ הקבלה, ישנו חשש לקללה למי שהגיע לגיל עשרים ועדיין לא נישא. משום כך, יש שנהגו ללמוד תורה בכל ליל יום ההולדת ובכך להינצל מקללה זו. מנהג זה מכונה ליל תיפח.
לאישה
אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה,[13] ואם היא יתומה תיקנו חכמים שאמה או אחיה רשאים להשיאה בקטנותה. נישואים 'מדרבנן' אלו אינם תקפים מהתורה עד שהקטנה תגיע לגיל שתים עשרה שנה ותביא סימנים, ועד אז היא רשאית לסיימם בכל עת באמצעות מיאון. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה".[14] מאיסור זה ומהתייחסויות שליליות אחרות של חז"ל לנישואי קטנות, מחד גיסא, ומאמירות המעודדות נישואים מוקדמים של בנות בוגרות, מאידך גיסא, ניתן להסיק שגיל הנישואים המומלץ היה שתים עשרה.[15] למרות זאת, בעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13, היו מקרים רבים של נישואי ילדות על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן.[16] במקורות ההלכתיים מהתקופה, שלא כבכתבי הגאונים, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחיה מוסרית שאינה מחייבת,[17] או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה.[18]
בעת החדשה
במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים.[19] בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16.[19] בפועל, גיל הנישואים המקובל לנשים ולגברים כאחד גבוה משמעותית, בשל הצורך בלימוד תורה, כאמור, ובשל הצורך בהכשרה מקצועית ארוכת שנים כהכנה לעול הפרנסה, כפי שכתב הרמב"ם "דרך בעלי דעה – שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה...".[20] עם זאת יש המשתדלים, בעיקר במגזר החסידי, להינשא בגיל שמונה עשרה.
הליכי יצירת הנישואים
המונח "שידוכין" השתרש בתקופת המשנה כתיאור לשלב הראשון בתהליך הנישואים באותה תקופה, שהיה סיכום והתקשרות בין הגבר והאישה לקיים ביניהם את השלבים הבאים, שהם הקידושין והנישואים. מונח זה מקביל למונח "אירוסים" של ימינו, אם כי בימינו לשלב האירוסים אין תמיד תוקף חוקי. המילה "אירוסין" מקורה במונח המקראי למה שנקרא החל מתקופת המשנה "קידושין". מוסד השידוכים של ימינו, הכולל עריכת היכרות והתאמה בין בני הזוג, הוסיף שלב נוסף בדרך לנישואים, המקביל לשלב שידול וריצוי האשה או הוריה, המכונה בתקופת המקרא "לדבר באשה"[21]. וכך תפס לו כל אחד מהמונחים השונים בעבר משמעות אחרת בתהליך הנישואים המקובל כיום.
| הפגשת בן/בת הזוג | התחייבות להתחתן | קניין (נתינת טבעת) | חופה/חתונה | |
|---|---|---|---|---|
| המונח במקרא | אירוסין | לקיחה | ||
| המונח במשנה | שידוכין | קידושין | נישואין | |
| המונח כיום | שידוכים | אירוסים | קידושין | נישואים |
שידוך
- ערך מורחב – שידוך
לפי התלמוד ”אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך.”
בקהילות יהודיות שונות יש מנהגים שונים לגבי מידת ההיכרות בין בני הזוג לפני החתונה. בקהילות חילוניות ודתיות לא חרדיות אין כמעט מגבלה על זמן ההיכרות לפני החתונה. לעומת זאת, בקרב קהילות חרדיות יש כללים פורמליים או בלתי פורמליים הקובעים את מספר המפגשים המקובל לפני ההחלטה על חתונה. לרוב, בקהילות חרדיות, לפני שבני זוג פוטנציאליים נפגשים, נעשות בדיקות התאמה על ידי שדכנים ו/או ההורים. באופן כללי, בקרב הליטאים ניתנת לבני הזוג הזדמנות של מספר פגישות לפני החלטה הם הם מסכימים לשידוך. לעומת זאת, בקרב חסידויות מסוימות, בני הזוג נדרשים להגיע להחלטה בפגישה אחת, לעיתים חטופה. בקרב חלק מהחסידויות, יותר מסירוב אחד או שניים עלול להטיל כתם על הסרבן, ואף על כל משפחתו.[דרוש מקור]
התלמוד במסכת תענית מספרת על שלוש קבוצות של נשים: ”ת"ר יפיפיות שבהן, מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי שאין אישה אלא ליופי. מיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אישה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.” (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א עמוד א') מעבר לשיקולי היופי והעושר, בקרב היהודים נחשב הייחוס בתקופות רבות לשיקול מרכזי בבחירת מועמד לנישואין. שיקול נוסף שנהג בקופות רבות היה נישואין עם תלמיד חכם או בת תלמיד חכם.
אירוסים
קידושין
- ערך מורחב – קידושין
נישואים
- ערכים מורחבים – מסירת האב לשלוחי הבעל, חדר ייחוד
פוליגמיה
- ערך מורחב – חרם דרבנו גרשום
ביהדות, הנישואים בעיקרם הם יחס אסימטרי המייחד אישה לגבר ובכך מונע קיום יחס דומה בינה ובין כל גבר נוסף,[22] אך לא בין הגבר לאישה אחרת. על מלך ישראל מוטל איסור מיוחד: ”לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ז). מדברי נתן הנביא המובאים בספר שמואל, למדו חז"ל שהאיסור הוא לישא יותר משמונה-עשר נשים. בתקופת הראשונים התקבל ברוב תפוצות ישראל חרם דרבנו גרשום האוסר על נישואי גבר ליותר מאישה אחת, למעט מקרים מיוחדים כגון מצוות יבום.
סיום הנישואים
- ערך מורחב – גט
למעט מיתת הבעל ומיתת האישה, הנישואים ביהדות ניתנים לסיום בכתיבת גט ומסירתו לאישה, על ידי הבעל או בשליחותו. גט זה, הקרוי בתורה "ספר כריתות", הוא שטר המעיד על סיום הנישואים. במקרה של מיתת האישה הבעל יורשהּ, ובמקרה של סיום הנישואים במיתתו או בגירושים היא זוכה בכתובה, שהיא התחייבות כספית שהבעל מקבל על עצמו בנישואים. בתקופת הראשונים התקבל ברוב תפוצות ישראל חרם דרבנו גרשום, האוסר לבעל לגרש את אשתו בעל-כרחה. במקרה שאחד הצדדים מעוניין לסיים את הנישואים והאחר מתנגד, מקובל כיום להשתמש במושג סרבנות גט. אישה שאינה חיה עם בעלה אך לא יכולה לקבל ממנו גט עקב סירובו או היעלמותו, מכונה בניב ההלכתי עגונה (מלשון עוגן).
ראו גם
קישורים חיצוניים
שני ליטמן, האם ייתכנו נישואים דתיים מבלי שהאשה תהפוך לקניין?, באתר הארץ, 17 ביולי 2013
התפתחות מוסד השידוכין - פרופ' יוסף ריבלין, סרטון באתר יוטיוב- הרב אליעזר מלמד, נישואין כהלכה ושותפות זוגית
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט' הלכות ט ו- יב.
- ^ ספר הושע, פרק ז', פסוק ח'
- ^ עם זאת, האיסור בדרך נישואין חמור יותר מאשר באופן של זנות. ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ב'.
- ^ להרחבה בטעם איסור זה, ראו רן כלילי, תכלית הנישואין, באתר "דעת".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד' עמוד א'.
- ^ כך למשל תיקנו חז"ל שבגט ייכתב הזמן המדויק בו נכתב הגט "משום בת אחותו", שכן חשו חז"ל, שגם במקרה בו תזנה האשה על בעלה ותבגוד בו, הוא עדיין יאהב אותה וירחם עליה הודות לקשר הדם שביניהם, ולכן הוא יכתוב לה גט ללא זמן, כדי שתוכל לטעון שהוא ניתן עוד לפני הזנות, ואינה חייבת מיתה, שכן הייתה פנויה בשעת הזנות. (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"א עמוד ב') בתלמוד אף אוזכרו דיונים בין הבעל לאשתו, האם להשיא את האשה לקרוביו של הבעל או לקרוביה של האשה. כך למשל מסופר בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ה עמוד ב' מעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובו של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך פסק רבא כי ”שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב”' ויש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב (והבת הייתה נערה שאינה כשירה להתקדש על דעת עצמה). אף מסופר בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ו עמוד ב' כי כאשר אביי אמר לבר הדיא, פותר החלומות, כי הקרו לו בחלומו את הפסוק: ”בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ל"ב) הוא פתר לו את החלום בכך שיהיו לו הרבה בנים ובנות, אביי ירצה להשיא אותם לקרוביו ואילו אשתו תרצה להשיא אותם לקרובותיה, ואשתו תנצח ותשיא אותם לקרוביה הנחשבים במובן מסוים כ"עם אחר", משפחה זרה מאשר משפחתו של אביי.
- ^ מסכת קידושין פרק ח' משנה ב'.
- ^ במקרה של יבום, כלומר נשיאת אשת אחיו שמת ללא בנים, מדין תורה היבם נכנס במקומו של אחיו בביאה בלבד אף ללא דעת. לפיכך הוא כשיר לייבם מגיל תשע, שהחל ממנו 'ביאתו ביאה'. ברם, חכמים תיקנו שהיבם לא ישא את יבימתו לפני שיקדשה במאמר יבמין, וממילא אסרו את הייבום לפני גיל שלוש עשרה.
- ^ משנה מסכת אבות פרק ה', משנה כ"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד ב'
- ^ ...רב הונא לשיטתו שאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה. בעבירה סברה דעתך?! אלא אמור כל ימיו בהירהור עבירה. אמר רבא, וכן נשנה בבית מדרשו של רבי ישמעאל, עד 20 שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע 20 ולא נשא, אומר "תיפח עצמותיו". אמר רב חסדא מה שאני עדיף על חבריי שנשאתי [אישה] ב[גיל] שש-עשרה, ואם הייתי נושא בארבע-עשרה הייתי אומר לשטן "חץ בעיניך!" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד ב' והלאה, בתרגום לעברית)
- ^ שם
- ^ משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.
- ^ תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'
- ^ רנון קצוף, "גיל נישואי בנות בישראל בתקופת התלמוד", מתוך תעודה יג (תשנ"ז) עמ' 9-18
- ^ אברהם גרוסמן, "נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125
- ^ כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו
- ^ תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצווה קפג' הגה ח'
- ^ 19.0 19.1 זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית, מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85-131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.
- ^ רמב"ם, הלכות דעות ה, יא, ועיין שם שכתב שהטיפשים נושאים מיד אשה ואחר כך מתדרדרים עד כדי בקשת צדקה
- ^ למשל שמואל א', כ"ה, ל"ט שיר השירים, ח', ח'
- ^ אמנם ראו בערך שיור בקידושין וגירושין שלפי דעות מסוימות בהלכה ישנה אפשרות תאורטית לסייג מעשה קידושין או מעשה גירושין כך שלא יחול ביחס לגברים מסוים.
25460097נישואים בהלכה