מבצע סופה
מבצע סופה (בפולנית: Plan Burza) היה סדרה של התקוממויות מקומיות ברחבי פולין, אשר התבצעו בשנת 1944 על ידי ארגון המחתרת הפולני ארמייה קריובה כנגד הכובשים הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.
מטרת המבצע הייתה לתפוס את השליטה בערים ובאזורים בהם הכינו הגרמנים את הגנתם מפני התקדמות הצבא האדום ולאפשר לרשויות האזרחיות של ממשלת פולין הגולה להשתלט בטרם יגיע הצבא האדום לאזורים אלו וישליט שם משטר קומוניסטי.
המבצע הגיע לשיאו במרד ורשה. כישלון המרד הביא אף לכישלון מטרתו הפוליטית של המבצע, ככל שזו הייתה בת השגה מלכתחילה.
היסטוריה
התוכנית
ארגון המחתרת מיסודה של ממשלת פולין הגולה, ארמייה קריובה שהיה כפוף לזרוע אזרחית הקרויה "דלגטורה" ששימשה כנציגותה החשאית בפולין של הממשלה הגולה שישבה בלונדון, שם לו למטרה את ההתקוממות הכללית המזוינת כנגד גרמניה מיום היווסדו, לאחר התבוסה הפולנית ואבדן העצמאות בשנת 1939. בספטמבר 1942 נוצרה המסגרת הכללית להתקוממות. על פי הוגי התוכנית, יורה על ההתקוממות מפקדה של המחתרת על ההתקוממות כאשר יהיה ברור כי דינו של הוורמאכט הלוחם במזרח כנגד ברית המועצות נחרץ. ההתקוממות תחל במרכז פולין בשטחי "הממשל הכללי" (גנרלגוברנמן, הכינוי המינהלי הגרמני לשטחים שנכבשו, אך לא סופחו לגרמניה), מחוזות קרקוב, ביאליסטוק וברסט ליטובסק.
למבצע יועדו המטרות הבאות:
- הבאת קץ לכיבוש הגרמני.
- לקיחת נשק שלל שיאפשר הקמת צבא סדיר.
- התנגדות למיליציות אחרות בשטח כדוגמת מיליציות לאומניות אוקראיניות.
- הקמת צבא סדיר.
- השבת הרשויות האזרחיות, וכן מערכות תקשורת וחימוש.
- שמירה על הסדר האזרחי בעורפם של הכוחות.
- ייזום מהלכים התקפיים כנגד יחידות הוורמאכט שעודן פרוסות על אדמת פולין.
הקמת הצבא הפולני הסדיר אמורה הייתה להתבסס על מבנה הצבא הפולני שלפני המלחמה. יחידות הארמייה קריובה אמורות היו להפוך לדיוויזיות סדירות. 16 המחוזות של הארמייה קריובה היו אמורים להפוך ל־16 דיוויזיות חי"ר ובנוסף לכך 3 גדודי פרשים וגדוד ממוכן אחד אמורים היו להיווצר, אם מציוד שייפול שלל, ואם מציוד שיסופק על ידי בעלות הברית. השלב השני של המבצע הניח כי תיווצרנה 15 דיוויזיות נוספות ו־5 גדודי פרשים נוספים.
יישומה של התוכנית החל עוד בסוף שנת 1943. לאחר קרב סטלינגרד בסוף שנת 1942 וקרב קורסק, היה ברור כי הוורמאכט נהדף בכוח מערבה, וכי הגעתו של הצבא האדום לפולין צפויה בעתיד הקרוב ביותר. יחידות הארמייה קריובה שהיו רגילות לפעול במסגרת תאים מחתרתיים קטנים, החלו לפעול במסגרת גופים יותר גדולים, וקיבלו את שמותיהן ומספריהן של יחידות הצבא הפולני שלפני המלחמה.
הרקע הפוליטי
בפברואר 1943, לאחר קרב סטלינגרד, שינה מפקדה של הארמייה קריובה, הגנרל סטפן רובצקי את התוכנית. על ההתקוממות היה להתחיל בשלושה שלבים. הראשון – התקוממות מזוינת במזרח שמרכזה בלבוב ווילנה, בטרם יגיע הצבא האדום לאזורים אלו. לאחר מכן אמורה הייתה ההתקוממות לעבור לשטחים שבין קו קרזון ונהר הוויסלה, ובשלב השלישי היה על ההתקוממות לפרוץ סימולטנית בכל רחבי המדינה.
באפריל 1943 הודיעו הגרמנים על גילוי קברי המונים של קצינים פולנים שנרצחו בידי הנ.ק.ו.ד. ביער קאטין ליד סמולנסק. חשיפת האירוע, המכונה טבח יער קאטין שהתרחש בשנת 1940 לאחר שברית המועצות פלשה למזרח פולין ושבתה עשרות אלפי חיילים וקצינים פולנים, הביאה למשבר בין הממשלה הגולה ובין ממשלתו של סטלין ולניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ברית המועצות. בשלב זה היה ברור כי כאשר יגיע הצבא האדום, הוא יגיע לא רק כמשחרר, אלא גם ככובש. כפי שהתבטא רובצקי, היה הצבא האדום "בעל בריתן של בעלות בריתנו". ב־26 בנובמבר 1943 הנחתה הממשלה הגולה את יחידות הארמייה קריובה להישאר במחתרת עד להתייצבות המצב הפוליטי ומתן האפשרות לתת הוראות מדויקות. למרות הנחייה זו עסקו מפקדי הארמייה קריובה בתכנון מחודש של ההתקוממות.
מבצע סופה
מטרותיו העיקריות של המבצע לאחר שלב התכנון הסופי, היו שיתוף פעולה עם כוחות הצבא האדום ברמה הטקטית, אך נטילת השלטון לידי הרשויות האזרחיות אותן ייצגה הארמייה קריובה בכל השטחים שישוחררו (בניגוד לנטייתו של הצבא האדום להקים בשטחים אלו ממשלת בובות קומוניסטית, אשר הוקמה בתחילת שנת 1944 בעת כיבוש לובלין ואשר הייתה מתארגנת והולכת על אדמת ברית המועצות מאז ניתוק היחסים עם הממשלה הגולה בשנת 1943).
ב־2 בינואר 1944 הגיעו יחידות מן החזית הבלארוסית השנייה של הצבא האדום, אל גבולות פולין שלפני המלחמה. בה בעת ביצעו יחידות של מיליציות לאומניות אוקראיניות ניסיונות לטיהור אתני של הפולנים בחבל ווהלין, פעולות שהחלו להתבצע עוד בשנת 1943 והגיעו לשיא עם התקרבות הצבא האדום לחבלים אלו. אירועים אלו סימנו את תחילתו של מבצע סופה. יחידות מקומיות של הארמייה קריובה, שהתארגנו במסגרת "דיביזיית הרגלים ה־27" יצרו מגע עם הצבא האדום המתקרב, והחלו בפעולות כנגד הוורמאכט הנסוג. בתחילה שוחררה העיר קובל ב־6 באפריל ולאחריה וולודומיר. אך עד מהרה נאלצו היחידות המתקיפות לסגת למערב, ובאזור פולסיה הותקפו הן על ידי אנשי הוורמאכט והן על ידי אנשי הצבא האדום. חיילי הארמייה קריובה שנשבו על ידי אנשי הצבא האדום קיבלו את האפשרות להצטרף לשורותיו או להשלח לגולאג. היחידות שנותרו חצו את נהר הבוג המערבי שם הותקפו על ידי יחידות פרטיזנים סובייטיים. לאחר כיבוש העיירות לוברטוב וקוצק, הוקפה הדיביזייה (שמספר אנשיה ירד עתה ל־3,200 מכוח התחלתי של 7,300) על ידי כוחות הצבא האדום, ואנשיה נלקחו בשבי.
ההתקוממות בוילנה
בצפון יחידות מחוזות וילנה ונובוגרודק של הארמייה קריובה (שמנו כשלושה עשר אלף חיילים) החלו בהתקוממות בווילנה ב־7 ביוני 1944, והצליחו לגרש את כוחות הוורמאכט מן העיר בטרם תגענה יחידות הצבא האדום. ב־14 ביוני העיר וילנה וסביבותיה היו בשליטת הארמייה קריובה. כאשר הגיע הצבא האדום לשטח, היחידות הפולניות המזוינות, כמו גם אנשי הממשל האזרחי, נכלאו ונשלחו לרוסיה.
ההתקוממות בלבוב
ב־23 ביולי אנשי הארמייה קריובה בלבוב החלו במרידה מזוינת, שתואמה עם אנשי הצבא האדום. בתוך ארבעה ימים שוחררה העיר. לאחר מכן זומנו מפקדי הארמייה קריובה במקום, כמו גם אנשי הרשויות האזרחיות ל"פגישה עם מפקדי הצבא האדום", ונתפסו על ידי הנ.ק.ו.ד.. הכוחות שנותרו ללא מפקדים צורפו לצבא האדום. חלקם שבו למחתרת.
ההתקוממות בוורשה
ערך מורחב – מרד ורשה
לאור גורל חבריהם בווילנה ובלבוב, החליטה הנהגת הממשלה הגולה, כמו גם מפקדו החדש של הארמייה קריובה, הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי (אשר החליף את רובצקי שנעצר בידי הגרמנים ביוני 1943) כי הסיכוי האחרון לקבלת העצמאות הפולנית היה בהתקוממות בוורשה. ב־1 באוגוסט 1944 החלה ההתקוממות, שמטרתה הפוליטית היה להביא לתודעת העולם את קיום הרשויות האזרחיות הפולניות, ולהביא לשחרור הבירה הפולנית על ידי הפולנים הכפופים למשמעת הממשלה הפולנית בלונדון, על מנת להביא לקימום הרשויות האזרחיות על ידי נציגיה האזרחיים, ולמנוע הקמת ממשלת בובות קומוניסטית, אשר כבר פעלה בשטחי המזרח ממקום מושבה בלובלין.
ההתקוממות נכשלה, והעיר ורשה נחרבה. הצבא האדום עמד מנגד, על גדתו השנייה של הוויסלה, בעוד שעשרות אלפים מאנשי הארמייה קריובה שפכו את דמם בניסיון לגרש את הגרמנים אשר גילו התנגדות, ונהנו מעליונות מכרעת בכוח אדם ובציוד. סטלין אף מנע הצנחת ציוד לחימה ואספקה על ידי בעלות הברית המערביות. בסופו של דבר נערכה פריצה לפרבר פרגה על ידי יחידות של הצבא האדום, ויחידות של קומוניסטים פולנים בראשות הגנרל זיגמונט ברלינג, אך בשלב זה כבר היה מאוחר מדי, וכוחות הארמייה קריובה, הסובלים ממחסור בתחמושת ובתרופות, ומרעב, נאלצו להיכנע לגרמנים.
בו זמנית נערכו ניסיונות להשתלט על אזורים במחוזות קילץ וראדום, כמו גם בקרקוב ובלודז' ובמחוז וילקופולסקי.
תוצאות המבצע
כישלון מרד ורשה הביא את מבצע סופה אל סופו. על אף שזכה לכמה הצלחות מקומיות נדון המבצע לכישלון מראש. סטלין לא רצה לאפשר הקמת ממשלה פולנית הנשמעת למרותם של ה"פשיסטים" בלונדון. הוא חפץ להשליט בפולין ממשלה משלו, ולסמן את גבולותיה של פולין בעצמו. הארמייה קריובה ואנשי ה"דלגטורה" הנציגות האזרחית של הממשלה הפולנית הגולה היו בעיני סטלין מכשול שיש לסלקו, ולא בן ברית שיש להתחשב בו. בראשית ינואר 1945 התפרקה הארמייה קריובה מ"רצונה". רבים מאנשיה בראשות הגנרל לאופולד אוקוליצקי מפקדה האחרון של הארמייה קריובה, ירדו למחתרת, והחלו מכינים את המאבק כנגד השלטון הרוסי. אנשים אלו נתפסו בתחבולה בשנת 1945, ונשפטו לעונשי מאסר כבדים.
