ממנטו מורי
ממנטו מורי (בלטינית: Memento mori) הוא ביטוי שפירושו "זכור שתמות" (מילולית "זכור למות"). כינוי זה הוענק לסוגה של יצירות אמנות מגוונות שמטרתן להזכיר לבני האדם כי סופם למות, ומופיע כמוטו ביצירות אמנות רבות, בעיקר מהרנסאנס.
בעת העתיקה
נאמר כי ברומא העתיקה השתמשו בביטוי באירוע הטריומף, צעדת הניצחון של מפקד רומי השב מן הקרב. מאחורי המפקד המנצח עמד עבד ותפקידו היה להזכיר למפקד כי אולי היום הוא באיגרא רמא, אך מחר הוא יום חדש. מטרה זו הגשים העבד בכך שהזכיר למפקד כי הוא רק אדם, בן-תמותה, כלומר "ממנטו מורי". (ייתכן שהעבד אמר לחלופין "Respice post te! Hominem te memento!" - הבט מאחוריך! זכור שאתה [רק] אדם!; כפי שטרטוליאנוס מצטט בפרק 33 בספרו Apologeticus pro Christianis.)
למעט במקרה שהוזכר, שימוש במונח בעת העתיקה מתייחס לאמנות בתקופה הקלאסית; תקופה זו הדגישה יותר את הנושא קרפה דיים (carpe diem = "קטוף את היום") היינו, "חיה את הרגע" שניתן לראותו כתשובה לממנטו מורי. אמנות זו, השמה דגש על הקרפה דיים, נושאת הדים לנזיפה של ישעיהו "אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת." (ישעיה כ"ב, פס' יג). קו-מחשבה זה מופיע במקומות נוספים בספרות הרומית, אודה של הורטיוס[1] מכילה את השורה הידועה "Nunc est bibendum, nunc pede libero pulsanda tellus" (עכשיו צריך לשתות, עכשיו צריך לרקוד בחופשיות (מילולית "לרקוע ברגל חופשיה") על האדמה). הורטיוס מסביר, בהמשך השיר, שעכשיו הזמן מכיוון שבחיים שלאחר המוות, לא נוכל לשתות או לרקוד - דוגמה מובהקת לקרפה דיים. ניתן לראות נושא זה אפילו ברבעיאת של עומר ח'יאם, סנטזה XXXV: "כשעודך בחיים, / שתה! - כי, ברגע שתמות, לעולם לא תחזור." (תרגום חופשי).
בשלבי העת העתיקה באירופה ועד למאה ה-20
רעיון הממנטו מורי משתלב עם הנצרות, המבליטה ומדגישה את רעיונות השיפוט האלוקי (יום הדין), גן העדן, הגיהנום וגאולת הנשמה, ורעיון המוות בכללותו, הנמצא ברקע האמונה הנוצרית. רוב יצירות הממנטו מורי הן צורות של אמנות נוצרית, אם-כי ישנן יצירות דומות גם באמנות בודהיסטית. בניגוד לרעיון המוסרי של ה-Nunc est bibendum בעת העתיקה, רכש הממנטו מורי, בהקשר של האמונה הנוצרית, רעיון מוסרי הפוך. לנוצרים, המוות וודאותו משמשים כהדגשה של הריקנות וההבלות של כל התענוגות, המותרות וההישגים הארציים - פירוש המתאים למטרה של מיקוד מחשבות הפרט בחיים שלאחר המוות.
בחיפוש אחר יצירות והגות הקשורות בממנטו מורי, כמה מהמקומות הברורים ביותר הם אמנות הלוויה ואדריכלות. בתקופת הרנסאנס, הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ה"טרנסי" (transi) או קבר גווייה, קבר המציג את גופתו המרקיבה של המנוח ונקרא גם "קבר ממנטו מורי". קברים אלו הפכו לאפנה בקרב האנשים האמידים של המאה ה-15, ובעיני רבים, דוגמאות ששרדו עודן מהוות הצגה בוטה ליהרה שבעושר ארצי. הדאנס מקאברה המפורסם, המראה את המוות המרקד נושא עמו עשירים ועניים כאחד, הוא עוד דוגמה ידועה ליצירה שנושאה ממנטו מורי. ייצוג זה של המוות והאנשות רבות נוספות, עיטרו את הכנסיות לכל אורך אירופה. קרוב יותר לזמננו, המצבות על קבריהם של הפוריטנים בארצות הברית הקולוניאלית, עוצבו פעמים רבות בצורות גולגולות מכונפות, שלדים ואף מלאכים הנושפים על נרות (בנושא זה, ראו הגולגולת כסמל).
שעונים היו בעבר אך תזכורת הולמת שזמנם של בני האדם על-פני האדמה קצר והולך, עם כל דקה שעוברת. שעונים ציבוריים עוטרו באמירות כגון ultima forsan ("אולי [השעה] האחרונה") או vulnerant omnes, ultima necat ("כל [השעות] פוצעות, האחרונה הורגת"). אפילו בזמנים המודרניים, שעונים רבים נושאים את המוטו tempus fugit, "הזמן בורח". שעונים ישנים חשובים לעיתים קרובות החביאו אוטומטון, שהיה מופיע ומצלצל כל-שעה (בדומה לשעון קוקייה); בכמה מהמפורסמים שבשעונים אלה, מהאוסבורג אשר בגרמניה, שימש המוות בתור האוטומטון. ניתן לראות את "שעוני המוות" הממוחשבים, המודרניים, כחידוש של רעיון זה. אנשים פרטיים נושאים גם-הם תזכורות, קטנות יותר, לסופם הקרב. בבעלותה של מרי מלכת הסקוטים היה שעון כסף בצורת גולגולת, ועליו חרוטים דבריו של הוראטיוס.
שמה המקורי של הסוגה האמנותית "טבע דומם" היה "ואניטאס", בלטינית: "הבל", על פי "הבל הבלים, הכול הבל" של קהלת (בלטינית: Vanitas vanitatum et omnia vanitas). זאת מכיוון, שבציורים כאלה, נהגו לכלול סמל כלשהו לתמותתו של האדם; סמל זה היה יכול להיות גלוי וברור כמו גולגולת, או מעודן יותר, כמו פרח המאבד את עלי-כותרתו (גם כאן, ראו גולגולת (סמל)).
עם המצאת הצילום, אנשים רבים הזמינו תמונות של בני-משפחה שמתו לא-מזמן; הצילום היה זול בהרבה מציור דיוקנאות, אך עדיין יקר למדי. צילום בן-משפחה שמת היווה מזכרת אחרונה ממנו. באותה ההזדמנות, הצטלמו איתו גם בני המשפחה האחרים.
ממנטו מורי היה גם נושא חשוב בתחום הספרות. דוגמאות מפורסמות בפרוזה האנגלית להגויות על המוות כוללות, למשל, את ה-Hydriotaphia Urn Burial של סר תומאס בראון ואת ה-Holy Living and Holy Dying של ג'רמי טיילור. יצירות אלה הן חלק מהפולחן היעקוביאני של מלנכוליה, שסימן את סוף התקופה האליזבתיאנית. עוד בספרות, בסוף המאה ה-18, קינות ספרותיות היו סוגה שבאופנה; יצירות אופייניות לתקופה זו הן, בין השאר, Elegy Written in a Country Churchyard של תומאס גריי ו-Night Thoughts של אדוארד יאנג.
מסורת עשירה של ממנטו מורי, ניתן למצוא גם במוזיקה המוקדמת של אירופה, וזאת מלבד הסוגות הרחבות של רקוויאם ומוזיקת הלוויה. מאמץ מיוחד עשו אנשי אירופה של המאה ה-14 שנאלצו לעמוד בזוועות המוות השחור. אלו ניסו להקשיח את עצמם ולקבל אומץ דרך מזמורים שצפו להם את המוות הבלתי-נמנע. מזמורים אלו היו מגוונים ביותר, החל משירי הצלפה פשוטים של תנועת המצליפים, ועד מזמורים נזיריים או אציליים, מעודנים יותר. מילות השירים, לרוב התייחסו לחיים כאל עמק של דמעות, מתוכנן בידי האל. בהתאם להשקפה זו, המוות הוא הפדיון של הנשמה המיוסרת, ועל החיים לחיות חיים נטולי-חטא אם הם רוצים שיוטב עמהם ביום הדין. שתי סטנזות אופייניות לממנטו מורי בשירת ימי הביניים, ניתן לראות בווירלאי משנת 1399 ad mortem festinamus ("אנו ממהרים אל המוות") מהספר האדום של מונטסראט (קטלאנית: Libre Vermell de Montserrat):
Vita brevis breviter in brevi finietur,
Mors venit velociter quae neminem veretur,
Omnia mors perimit et nulli miseretur.
Ad mortem festinamus peccare desistamus.
- הזמן שהוקצב הוא קצר וקצר-הוא הזמן שנותר,
- זמן להתכונן לא נשאר, המוות כבר דופק על משקופך הצר,
- הכל הוא לוקח, אינו משאיר אדם, חיה או דבר.
- אל המוות אנו נחפזים, עלינו למעט בחטאים.
Ni conversus fueris et sicut puer factus
Et vitam mutaveris in meliores actus,
Intrare non poteris regnum Dei beatus.
Ad mortem festinamus peccare desistamus.
- אם על חטא לא-תכה וכילד לא תהפוך טהור,
- ואם דרכך לא תשנה, ומעשה טוב לא יחליף אחד שחור,
- אולי תרצה, אך להיכנס לא תוכל אל ממלכת האור.
- אל המוות אנו נחפזים, עלינו למעט בחטאים.
חלקים גדולים של אומנות הממנטו מורי מקושרים עם הפסטיבל המקסיקני יום המתים, הכולל ממתקים מסוכרים בצורת גולגולות ומאכלים אחרים המעוצבים בצורות דומות. אחד היוצרים המקסיקנים הבולטים ביותר של הממנטו מורי (גם בהקשר של יום המתים) הוא החרט חוסה גואדלופה פוסאדא, המתאר, ברבות מעבודותיו, מעמדים חברתיים שונים כשלדים מהלכים.
ציטוטים מקבילים במקורות היהדות
לגישה זו יש אזכורים מקבילים רבים במקורות היהדות. המקור הבולט ביותר הוא ספר קהלת החוזר ומדגיש רעיון זה, למשל "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל" (פרק ג' פסוק י"ט).
בתנ"ך, בספר משלי מובא "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם-נֵזֶר לְדוֹר דּוֹר" (פרק כ"ז, פסוק כ"ד). לא לעולם חוסן, פירושו גדולה עשויה להשתנות, הגלגל מסתובב.
בהלוויה יהודית נהוג לנצל את האירוע כדי להזכיר למשתתפים החיים מתוך דברי עקביא בן מהללאל במשנה בפרקי אבות: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא" (אבות פרק ג' משנה א').
על הלל הזקן במשנה בפרקי אבות נאמר: "אף הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים אמר לה על דאטיפת אטיפוך וסוף מטיפייך יטופון" (פרק ב' משנה ז'), כלומר: על שהטבעת (אחרים) - הטביעו אותך, וסוף מטביעייך שיוטבעו (אף הם).
דומים לכך הם דברי בן סירא: "בכל מעשיך זכור אחריתו, ולעד לא תחטא" (בן סירא, פרק ז', פסוק ל"ז).
בפיוטים של הימים הנוראים מובאים טקסטים רבים שנועדו לשבר את הלב ולהביא את המתפלל להרהורים על אפסות האדם ושברון אשליית הגאווה, כגון "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר... וכחלום יעוף".
ראו גם
- ואניטאס
- ארס מוריינדי
- ריקוד המוות
- האנשה של המוות
- פואמת מוות
- קינה
- לא לעולם חוסן
- אפיטף
- הגולגולת כסמל
- צילום פוסט-מורטם
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ הורטיוס, אודות, ספר ראשון, שיר 37
34030987ממנטו מורי