האימפריה החתית
בפי חוקרים בני ימינו, האימפריה החתית או הממלכה החתית החדשה הוא מונח התוחם חלק בהיסטוריה החתית. שלב זה החל בשלטון תודחליאש הראשון שמלך בין השנים 1430 - 1400 לפנה"ס, וסיים את תקופת הממלכה התיכונה, ותם בימי שופילוליומש השני שחרבה ככל הנראה בעת פלישת גויי הים בסביבות שנת 1178 לפנה"ס. בשיאה נמתחו גבולות האימפריה על פני רובה של טורקיה בצפון־מערב, להוציא שני כיסים חופשיים לחופי הים האגאי, חלקים ניכרים בסוריה שעד דמשק בדרום ועד לנהר הפרת במזרח.
המלכים המוקדמים
מלכיה המוקדמים של האימפריה החתית המשיכו, במידה מסוימת, את מגמת חוסר היציבות שאפיינה את הממלכה החתית התיכונה. מלכה הראשון של האימפריה החתית, תודחליאש הראשון, היה בן למשחת המלוכה החתית. בניגוד לדעות קודמות הוא לא ייסד קו שושלתי חדש. הוא הדיח את מוותליש הראשון שהיה מלך לא משושלת המלוכה אחד מהמהלכים הראשונים שיזם לאחר עלייתו לשלטון, היה לכרות ברית עם כיזוואתנה. הוא עשה זאת בדרך של מגעים דיפלומטיים על ידי שהתחתן עם הנסיכה נִיכַּלמַתִי מכיזוואתנה. ברית זאת שיפרה את יכולת התמרון של הממלכה החתית בחזית הדרומית-מזרחית. הברית הזאת בין הממלכות הביאה להשפעה רבה של התרבות החורית-לווית על התרבות החתית בעיקר בנושא פולחן ודת, ובכך סימנה את הגברת החלחול התרבותי שאפיין את האימפריה.[1] תודחליאש ניהל מערכות מוצלחת נגד חלב ומיתני. כמו כן, הרחיב תודחליאש את גבולות ממלכתו מערבה על חשבון ארזווה.
אף על פי כן, יורשו של תודחליאש, אַרְנוּוַאנְדַש הראשון, והבא אחריו חתושיליש השני נפלו קרבנות להתקפות מכל כיוון ואיבדו את השליטה על אזורים נרחבים; בירתם חתושש אף נשרפה וחרבה בימי תודחליאש השני. בנו, תודחליאש השלישי, נאבק לשחזר את גודל הממלכה לכבימי סבו, אולם ללא הועיל.
האימפריה בשיאה
בשעת חירום זאת תפס שופילוליומש הראשון בכוח את השלטון. ראשית עמל על ביסוס כוחה של חת באנטוליה, הוא יצא למסעות כיבוש למערב אנטוליה כנגד שבטי הקשקש וממלכת ארזוה ושיקם את חתושש ההרוסה. מאוחר יותר פנה למיתני: את בירתה החריב בהתקפה ממסלול לא צפוי והטיל את מרותו על הממלכה. מפלת מיתני עודדה את כניעת הממלכות בצפון סוריה, למעט קדש שסופה להיכבש. צבא שופילוליומש הראשון הגיע לדמשק וכיבושיו כללו ערים רבות וחשובות, בהן חלב. המצרים לא נענו לקריאת תיגר זאת בגין האנדרלמוסיה שגרר שלטון אמנחותפ הרביעי, הוא הפרעה אחאנתון.
את בניו המשיל שופילוליומש הראשון על הממלכות המוכנעות: תֵלִיפִּינוּש על חלב ושַר־קוּשוּח על כרכמיש, אותה כבש שופיליליומש הראשון במערכה מאוחרת. על שארי מיתני המליך עצמו אַרְטַטַמַש אחרי רצח טוּשְרַטַש. ארטטמש קרא לעזרת אשור, אולם שר־קושוח הוביל צבא שהביסו, והמליך את שַטִיוַזַש, בן טושרטש, כוואסל חתי על מיתני.
את כיזוואתנה שם שופילוליומש תחת השפעתו בכוח הדיפלומטיה. הגישושים הדיפלומטיים הנודעים ביותר של שופיליליומש הראשון היו בנדון חתונת אחד מבניו לאלמנת תות־ענח'־אמון. מתנגדים מצריים שמו קץ לצעד, כמו גם לחיי הנסיך החתי, ונמנע איחוד מהעוצמתיים אותם יכול היה לדעת העולם העתיק.
שופילוליומש הראשון נפטר, כפי הנראה, ממגפה שהובאה לאנטוליה. חולי זה כנראה גבה גם את חיי ארנוואנדש השני, בנו אשר מלך תקופה קצרה מאוד. עם מות אחיו ירש לכתר מורשיליש השני והוא צעיר בימים. הכנעתו של שופיליליומש הראשון את מיתני הביאה לשחרורה של ממלכת אשור מיד הממלכה החורית. אשור־אוּבַּלַיט הראשון כבש מידי מורשיליש השני חלקים מהאזור בו מלכה מיתני. רוחות מרד קמו בארזוה, ומורשיליש השני נאלץ להיאבק בשליטי האזור עד להשתקתו. סכנה נשקפה גם מצד שבט הקשקש בו נאבק מורשיליש השני שנים ארוכות, ללא הצלחה ראויה לציון. מותו של אחיו שר־קושוח הביא למרידה כללית בסוריה, אולם המרד דוכא במהרה.
את מורשיליש השני ירש מוותליש השני. האירוע המרכזי בימיו היה קרב קדש שנערך בין מצרים הפרעונית תחת רעמסס השני והאימפריה החתית. העילה הישירה לעימות הייתה סיפוח שטחי ממלכת אמורו לחתים, אולם שורשי המאבק נמצאים בימי סתי הראשון שחזר לארץ ישראל והשליט בה את מרותו. הניצחון בקרב נזקף לזכות המצרים למשך זמן רב בעקבות כתובות ממקדש אבו סימבל שתיארו אותו. מאוחר יותר נתגלתה הגרסה החתית של הקרב, בו תואר ניצחון חתי. למעשה, אף צד לא זכה בניצחון בקרב, אך הניצחון האסטרטגי היה לצידם של החתים כי העיר קדש נשארה בחזקתה. מוותליש השני נפטר ובנו הצעיר אורחי-תשופ החזיק בכס למשך שבע שנים ונתכנה מורשיליש השלישי.
מפלת האימפריה
חתושיליש השלישי, אחיו של מוותליש השני, הדיח את בן אחיו ותפס את השלטון. חתושיליש השלישי נשא ונתן עם המצרים ולבסוף הגיעו שני הצדדים לחוזה שלום, הוא הסכם קדש. הקשרים בין מצרים וחת חוזקו על־יד נישואי בת חתושיליש השלישי לרעמסס. חתושיליש השלישי ניצל את עת השלום כדי לארגן את ממלכתו. הארכיונים המלכותיים גובו, חתושש שופצה וחוקים חדשים נחקקו. אחד ממכתביו של חתושיליש השליש נשלחו למלך האַחִייַוַה ודן, בין היתר, בעיר מִילַוַאנְדֹה ובפרשיית וִילוּסַה. יש המזהים את וילוסה עם טרויה, את האחייוה עם האכאים של הומירוס ואת מילואנדה עם מילטוס. וילוסה, כך עולה, הייתה נושא לסכסוך בין החתים לאחייוה, ואולי סכסוך זה תרם להתלקחות מלחמת טרויה.
פּוּדוּ־חֶבַּה, אשת חתושיליש השלישי, לקחה חלק חשוב במעשיו והייתה דוגמה לנשים חזקות בהיסטוריה החתית. יחסי חת–בבל עורערו בימיו, כנראה בגלל הסתת המלך הבבלי ביד מורשיליש השלישי הגולה. חתושיליש השלישי היה המלך האחרון שהצליח לדחוק את האשורים מסוריה, ואף עשה חייל בכיבוש קפריסין. הוא מת ונירש על ידי בנו, תודחליאש הרביעי.
תודחליאש הרביעי היה תחת השפעה חריפה של אמו, ומרבית עיסוקו נגע לנושאים פולחניים. המלך ניסה לרסן את אשור תחת תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון דרך חרם כלכלי, אך לא הצליח להשיג את מטרתו. את תודחליאש הרביעי ירש ארנוואנדש השלישי ואותו ירש שופילוליומש השני. ישנן עדויות המצביעות על מלחמה ביושבי ארזאוה ובאחייוה אשר לא עלו יפה עבור החתים.
ניצחון ימי סמוך לקפריסין בימי שופילוליומש השני היה להישג החתי האחרון, הואיל ותוך זמן קצר נכבשה חתושש והאימפריה החתית התפוררה אחת ולתמיד. המכה הניצחת לאימפריה החתית באה, כפי הנראה, מצד גויי הים. קבוצת עמים זאת המיטה הרס רב בכל אזור אליו הגיעה. פרעה רעמסס השלישי תיאר על קירות מקדשו את קרבו עם גויי הים וניצחונו עליהם - אף על פי שכפי הנראה הניצחון והקרב הם בדיה, או זקיפה לעצמו את ניצחון מרנפתח - ונוקב בשמות קרבנותיהם, בהם מוזכרת חת.
אחר קריסת האימפריה החתית החלו מופיעות ערי מדינה באזור סוריה. כתבן היה כתב החתים היירוגליפי, שמות מלכיהם חתיים והאשורים כינו את האזור חַתִי. עובדות אלו הובילו לכינויי עמים אלו "נאו חתים". הממלכות החתיות החדשות שמרו מידה מסוימת של התרבות החתית, אך הקבוצה האתנית החתית לא נמנתה עליהן. את הרִיק השלטוני באנטוליה מילאו הפריגים אשר נדדו לאזור בסמוך לחורבן האימפריה החתית, ואולי אף לקחו חלק במפלתה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עירית ציפר, אלף האלים של החתים, באתר הארץ, 09/09/2009
- החתים, באתר "ההיסטוריה של העולם".
- היסטוריה ועקרונות המוסר החתי, מתוך "אתיקה בקרב השומרים, הבבלים והחתים".
- האימפריה החתית, באתר "הנתיב הקדום".
הערות שוליים
- ^ החתים ותרבותם, בסדרה ספרית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009, עמ' 40–41