מלכה רופא
מלכה רופא (10 באוקטובר 1915, אודסה, רוסיה – 4 באוקטובר 1996, קיבוץ מעוז חיים, ישראל) הייתה לוחמת ואלחוטאית בפלמ"ח ובפל"ים, גדעונית, ושליחת המוסד לעלייה ב' לעיראק ולאירופה, הקימה את תחנת האלחוט החשאית של המוסד לעלייה ב' בבגדד, לשם יצאה במסווה של חייל בריטי. שירתה כמדריכת אלחוט. הייתה חברת קיבוץ מעוז חיים.
ילדות ונעורים
נולדה ב-10 באוקטובר 1915 באודסה ללאה ודוד רופא, תופרת וכובען במקצועם. בשנת 1922, בדרכה של המשפחה לארץ, חלתה בטיפוס. אביה טיפל בה במסירות עד שהחלימה, אך נדבק בעצמו במחלה ונפטר[1]. עם הגעתם לארץ ישראל, התיישבו בתל אביב ונעזרו בקרובי משפחה. אמה התפרנסה מעבודות תפירה והיא ואחיה בילו את רוב זמנם אצל סבתם. בשנת 1932 נפטרה האם. האח נשלח לכפר הנוער מאיר שפיה וחי את חייו הבוגרים בקבוצת גבע[2]. היא נדדה בין קרובים וידידים וקבעה את מקומה במשפחתו של איש הפלמ"ח יצחק חופי. הם היו הנכדים של אותם הסבים[1].
אלחוטאית בפלמ"ח
למדה בסמינר לוינסקי ובשנת 1935 נשלחה להכשרה בקיבוץ נען. כעבור שנה הגיעה לקבוצת חוגים ברעננה ועבדה בחינוך הגיל הרך. ב-1937 הצטרפה לקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, עבדה במטבח והצטרפה לקבוצה מצומצמת של אתתים, מעבירי מסרים באופן חשאי[1].
בשנת 1933 הצטרפה לארגון ההגנה ושירתה בתפקידי קישור. מדריכיה היו אליהו סחרוב ושמואל ליפוביץ. מקבוצת הקשר עברו חלק מהחברים לנודדת וחלק לתעשייה הצבאית, מדריכי תע"ש היו דוד ליבוביץ ושושנה ממרציק. בשנת 1942 גויסה על ידי מפקד הנפה, ישראל בן אליהו לקורס אלחוט, שנערך מטעם הסוכנות היהודית בחסות הבריטים, שהיו אחראים על הפיקוח והציוד. המקשר בין הסוכנות לבריטים היה משה דיין. במסגרת הקורס הוכשרו המשתתפים באלחוט מורס במטרה להקים תחנות מורס במחתרת, במקרה שגרמניה הנאצית תכבוש את ארץ ישראל. הקורס נמשך שלושה חודשים והתקיים בתל אביב. לאחר שסיימה את הקורס חזרה למעוז חיים ועבדה בתחנת האלחוט שהוקמה שם על ידי הבריטים יחד עם חנן שילוח, תחת פיקודו של אורי ברנר. זמן קצר לאחר מכן הוקמה במעוז חיים תחנת אלחוט של הרשת הארצית של ההגנה בפיקודה[3].
שליחה לבגדד במסווה של קצין בריטי
בתחילת שנת 1943 יצאה לסמינר שליחים של הקיבוץ המאוחד בקיבוץ גבעת השלושה, שם הודיע לה יהודה ברגינסקי, חבר גבעת השלושה ואיש המוסד לעליה ב', לה כי היא מועמדות לשליחות לעיראק, במטרה להקים בבגדד תחנת אלחוט שתקיים קשר עם הארץ[4].
באפריל 1943 יצאה לכיוון בגדד במשאית צבאית בריטית כחלק משיירה, מחופשת לחייל בריטי. בידה פנקס תשלומים ותעודת חייל על השם: אליהו מזרחי. שותפה לנסיעה בתא המטען היה כלב זאב ענק שתפקידו היה להסיח את דעתם של השוטרים בנקודות הביקורת בדרך לבגדד. היה זה רעיון של ישעיהו דיסטניק, קצין ביחידת הובלה בצבא הבריטי, שליווה אותה במסעה. בספרו על המחתרת בעיראק תיאר זאת יהודה אטלס: "כאשר, במהלך הדרך, לא הצליח לעקוף אחת מתחנות הביקורת, ושוטר צבאי ניסה להציץ אל תא המטען - היה ראשו הנוהם של הכלב גומל אותו מיד מן הסקרנות"[5].
את הלילה הראשון במסווה של חייל בריטי עברה בקיבוץ בית הערבה. איש ממכריה לא זיהה אותה. לאחר מכן בילתה את רוב זמנה במשאית[6]. בבוקר, כשהתקרבו לגבול עבר הירדן-עיראק, פרשה משאיתם מן השיירה והתקדמה לכיוון בגדד. לאחר מספר שעות נסיעה ניסה דיסטניק לאתר את השליחים עזרא כדורי מקיבוץ מעוז חיים ושמריהו גוטמן מקיבוץ נען, ממקימי המחתרת הציונית בעיראק, איתם היו אמורים להיפגש, אך ללא הועיל. הם נאלצו לחנות במחנה צבאי הודי סמוך מבלי לעורר חשד. היא ישנה בתא המטען בעוד השניים האחרים ישנו משני צדי הרכב כדי לשמור עליה, כנראה מחשש כי יתגלה שבין המסתתרים נמצאת אישה.
למחרת חברו לשליחים והיא הועברה לרכב הפרטי בו פגשה אישה רעולת פנים בשם שמחה כהן. היא פשטה את מדי החייל הבריטי והסוותה את עצמה כאישה רעולת פנים. בשהותה בבגדד כונתה "רשל", כינוי אשר ניתן לה עוד ביחידת הגדעונים. היא התגוררה בבית משפחת סחייק, משפחה יהודית וציונית בעיר, שקיבלה אותה בחום. בחודשים הראשונים לוותה על ידי שמחה כהן. אחרי היא שהכירה מקרוב את התרבות המקומית, למדה ערבית והתלבשה בהתאם למנהגי המקום. כך צברה ביטחון עצמי ולא הייתה זקוקה עוד לליווי הצמוד[7].
לשליחותה בבגדד היו שתי מטרות: הקמת תחנת אלחוט שתקיים קשר עם הארץ, שלא היה קיים עד אז, ועבודה בתנועה החלוצית להכנת היהודים בעיראק לעלייה לארץ[4]. מעטים היו שותפי סוד למטרה הראשונה.
רק מתי-מעט ידעו מהי מטרת בואה של הנערה ירוקת-העיניים רוב מכריה סבורים היו, שלא באה אלא ללמד עברית לבנות בבל. ואמנם "רשל" עסקה גם בהקניית שפת-עבר. כבוגרת סמינר לוינסקי, וכמי שגם הערבית שגורה על פיה עשתה חיל במלאכת ההוראה בכיתות - הבית של התנועה[7].
הקמת תחנת הקשר בבגדד
בכל תקופת שהותה בבית משפחת סחייק לא הצליחה ליצור קשר עם הארץ באמצעות מכשיר הקשר. עם הזמן, נוכחותה עוררה את חשדם של השלטונות ושוטרים החלו להסתובב שוטרים באזור הבית. היה עליה להפסיק את ניסיונות יצירת הקשר מחשש שתתגלה. כשהחלו להתפשט ידיעות על מרגלת יהודייה עברה לגור בבית משפחה אחרת, משפחת בבאי. גם שם נכשלו הניסיונות ליצירת הקשר עם הארץ. בתום תשעה חודשים בבגדד הצליחה במשימה. בספרו על המחתרת בעיראק כתב יהודה אטלס: "הוקם הגשר האלחוטי בין נהרות בבל לבין המוסד לעליה ב' בתל אביב [...] באמצעות המכשיר ניתן היה לתאם ישירות את יציאתן והגעתן של קבוצות מעפילים, לקבוע את נקודות המפגש, ולדון על כל המתרחש ב"שורה" ובתנועה"[8]. לאחר שהחשדות בדבר "פולניה מוזרה המצויה בבגדד"[9], הוחלט להבריחה חזרה לארץ-ישראל. תחילה ניסו להבריחה באוטובוס יחד עם חיילות פולניות כשהיא לבושה כחיילת, בהמשך חשבו להבריחה בתוך ארגז, אך הרעיון ירד מהפרק כשהחלו לבדוק בצורה קפדנית ארגזים בנקודות הביקורת. בסופו של דבר, השתמשה באישור עלייה של נערה בגדדית, שהחליטה לא לעלות לארץ. אלבר שמש, שעבד עם פעילי העלייה הבלתי לגאלית והיה מקושר עם המשטרה, התחזה לבעלה וליווה אותה עד שדה התעופה בלוד[9].
הפעלת תחנת אלחוט באירופה
בארץ שירתה כמדריכת אלחוט. הדריכה צנחנים לפני יציאתם מעבר לים ואחרים שיצאו לשליחויות שונות. בנוסף, שידרה מתחנת האלחוט המרכזית בתל אביב שעמדה בקשר עם ארצות אירופה: תחילה לאיטליה ובהמשך ליוון ולצרפת. כאשר יצאו אניות מעפילים מארצות אלה השתתפה ביצירת הקשר עם האניות[10].
בפברואר 1946 נשלחה למרסיי שצרפת והפעילה את תחנת האלחוט עד אוגוסט 1946. היא חזרה לארץ באניית המעפילים "יגור" בפיקודו של משה מרק, שמונה על ידי שאול אביגור וימאי הפלי"ם, ישראל אורבוך. מכשיר הקשר באנייה לא היה מהסוג שמלכה הכירה. היא לא הצליחה להפעילו לכן פירקו את המכשיר והשליכו אותו לים על מנת לטשטש ראיות אם ייתפסו. כשעגנה האניה מול נמל חיפה גורשה לקפריסין. במחנה בקפריסין הפעילה בית תינוקות. לאחר מספר חודשים ברחה מהמחנה כשהיא מחופשת לאחות יחד עם איה פינקרפלד, גדעונית ואלחוטאית במוסד להעפלה[11], ובספינת מבריחים ערביים הגיעה לחוף נהריה[12]. תקופה קצרה לאחר מכן נשלחה שוב לתחנת אלחוט בצרפת[1].
אחרי הקמת המדינה ופירוק הפלמ"ח מילאה תפקידים שונים בקיבוץ מעוז חיים, ביניהם בהנהלת חשבונות ובמטבח הילדים. לא נישאה ולא נולדו לה ילדים. הקדישה את חייה לפעילות ציבורית. שנים רבות עבדה בבית הקיבוץ המאוחד בתל אביב[1]. אחיה, בני משפחתו ובני משפחתו של יצחק חופי הם שארי בשרה הקרובים.
נפטרה ב-4 באוקטובר 1996 ונקברה בבית העלמין בקיבוץ מעוז חיים[1].
לקריאה נוספת
- יהודה אטלס, עד עמוד התליה: עלילות המחתרת בעיראק, תל אביב: מערכות, 1989.
קישורים חיצוניים
- מלכה רופא, באתר הפלמ"ח
- ברכה חבס, חלקן של הבנות ו"מעשה-הארגז" - פורצי השערים ממזרח, דבר, 11.4.1960.
- מרים גורן, "בנות המחתרת היהודית בעיראק מעלות זיכרונות", דבר, 5.7.1970.
- שרון גבע, פולנייה מוזרה בבגדד, בבלוג אל מדף ספרי ההיסטוריה.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 מלכה רופא, באתר הפלמ"ח.
- ^ ברוך רופא, אתר קיבוץ גבע.
- ^ מלכה רופא – עדות, ארכיון הפלמ"ח, עמ' 1.
- ^ 4.0 4.1 מלכה רופא – עדות. ארכיון הפלמ"ח, עמ' 2.
- ^ יהודה אטלס, עד עמוד התליה: עלילות המחתרת בעיראק, תל אביב: מערכות, 1989, עמ' 46.
- ^ מלכה רופא – עדות. ארכיון הפלמ"ח, בית הפלמ"ח, רמת אביב. עמ' 2.
- ^ 7.0 7.1 אטלס, עד עמוד התליה, עמ' 47.
- ^ אטלס, עד עמוד התליה, עמ' 48-49.
- ^ 9.0 9.1 אטלס, עד עמוד התליה, עמ' 49.
- ^ מלכה רופא – עדות, ארכיון הפלמ"ח, עמ' 6-5.
- ^ אורי דרומי, "הייתה כמלאך עוזר לילדים", הארץ, 22.6.2008.
- ^ מלכה רופא – עדות, ארכיון הפלמ"ח, עמ' 6.
24883895מלכה רופא