מיג-29
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
 | |||||||||||||||
| מיג-29 של חיל האוויר הסרבי | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס קרב | ||||||||||||||
| קוד נאט"ו | פולקרום – Fulcrum | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ברית המועצות | ||||||||||||||
| יצרן | מיג | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 6 אוקטובר 1977 | ||||||||||||||
| תקופת שירות | 1983–הווה (כ־41 שנים) | ||||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||
מדינות המפעילות את המיג 29  מדינות המפעילות את המיג-29 מסומנות בכחול כהה; מדינות שהפעילו את המטוס בעבר מסומנות באדום | |||||||||||||||
מיקויאן מיג-29 (ברוסית: МиГ-29, קוד דיווח נאט"ו: פולקרום) הוא מטוס קרב סובייטי שייעודו העיקרי הוא השגת עליונות אווירית.
המטוס, שתוכנן בראשית שנות השבעים על ידי משרד התכנון מיקויאן גורביץ, נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר הסובייטי בשנת 1983 ועודו בשימוש בחיל האוויר הרוסי כמו גם במדינות רבות שרכשו אותו באסיה, המזרח התיכון דרום אמריקה וברית המועצות לשעבר.
פיתוח
פיתוחו של המיג-29, בדומה לסוחוי 27 ("פלנקר") הגדול ממנו, החל בשנת 1969 כאשר מידע בדבר תוכנית ה-FX של חיל האוויר האמריקני - תוכנית שבסופה יוצר מטוס ה-F-15 - הגיע לידי קברניטי ברית המועצות. עוד לפני פיתוחו של המטוס הבינה ההנהגה הסובייטית כי מטוס הקרב האמריקני החדש יעניק לארצות הברית יתרון טכנולוגי משמעותי על פני יתר האווירייה הסובייטית. המיג 21 ("פישבד") נחשב למהיר ויעיל יחסית לזמנו, אולם מידותיו הקטנות הגבילו את פוטנציאל החימוש וטווח הטיסה שלו. המיג 23 ("פלוגר"), אשר פותח כתגובה ל-F-4 פנטום, היה מהיר ובעל קיבולות דלק וחימוש גדולות יותר, אולם יכולות התמרון והקרב שלו היו מוגבלות. הסובייטים היו זקוקים בדחיפות למטוס קרב מאוזן יותר, מהיר ומתוחכם כאחד.
בתגובה פרסם המטה הכללי הסובייטי הודעה בדבר צורך במטוס קרב טקטי מתקדם. היה זה מיזם שאפתני במיוחד, הקורא למטוס בעל טווח ארוך, יכולת המראה ממסלולים קצרים ומאולתרים, כושר תמרון מעולה, מהירות מרבית של יותר מ-2 מאך וכושר נשיאת חימוש כבד. המאפיינים האווירודינמיים הוגדרו על ידי המכון המרכזי לאווירודינמיקה (TsAGI) בשיתוף סוחוי.
בשנת 1971 נתבהר כי המטוס שיענה על כל הדרישות הללו יהיה יקר ומסובך מדי ליצור המוני (בדומה ללקח שהביא את האמריקאים לייצור ה-F-16) ולכן פוצל הפרויקט לשני מטוסים: האחד למטוס קרב מתקדם טקטי כבד והשני למטוס קל יותר. פיתוח המטוס הכבד נשאר בידי סוחוי (והפיק את הסוחוי Su-27), ואילו פיתוח המטוס הקל ניתן למשרד מיג.
פרויקט הפיתוח של מיג, שצוין בסימול MiG-29A, החל בשנת 1974. הטיסה הראשונה הייתה ב-6 באוקטובר 1977 והמטוס נראה לראשונה על ידי לוייני ריגול אמריקאיים בנובמבר אותה שנה. באותה עת הוא כונה על ידי האמריקאים "Ram-L", כיוון שכל שהיה ידוע עליו הוא שהוא נבנה במרכז הניסויים ז'וקובסקי, ליד העיר רמנסקויה.
למרות עיכובים שנגרמו בשל התרסקות שני אבות טיפוס עם בעיות מנוע, דגם הייצור MiG-29B החל להיכנס לשירות ביוני 1983. גרסאות פשוטות יותר של דגם זה, עם אוויוניקה פחות מתקדמת וללא כושר נשיאת נשק גרעיני יוצאו למדינות ברית ורשה ולמדינות אחרות. סה"כ יוצרו כ-840 מטוסים מדגם זה.
המטוס נראה לראשונה במערב ביולי 1986, בעת ביקור ידידותי בפינלנד. שני מטוסים הוצגו ביריד האווירי בפרנבורו שבבריטניה בספטמבר 1988. המשקיפים המערביים התרשמו מיכולות המטוס הגבוהות וכושר התמרון יוצא הדופן שלו.
תוכניות לפיתוחים מתקדמים של המטוס, כולל גרסה רב משימתית להפעלה מנושאות מטוסים הופסקו בשל נפילת ברית המועצות. בעידן שלאחר הנפילה התמרמרו ראשי מיקויאן על כך שחברת סוחוי מקבלת עדיפות גבוהה יותר מממשלת רוסיה, ורמזו להעדפה פוליטית. עם זאת, גרסאות מתקדמות (MiG-29SMT ו-MiG-29M2) עדיין מפותחות למטרות יצוא ושדרוג המטוסים הקיימים ברוסיה. גרסת MiG-29K מפותחת עבור הצי ההודי להפעלה מנושאת המטוסים "ויקראמאדיטיה" (אדמירל גורשקוב הרוסית לשעבר).
שירות מבצעי
המטוס יוצא למדינות הבאות: איראן, אלג'יריה, אתיופיה, אריתריאה, בנגלדש, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, הודו, מיאנמר, מלזיה, סרביה, סלובקיה, סוריה, עיראק, פולין, פרו, צ'כיה, קוריאה הצפונית, קובה, רומניה ותימן.
ברשות הרפובליקות הסובייטיות לשעבר של אוקראינה, אוזבקיסטן, בלארוס, קזחסטן, מולדובה וטורקמניסטן נותרו מספרים נכבדים של מטוסי מיג 29, חלקם משרתים שירות מבצעי ואחרים (כמו 34 מטוסיה של מולדובה) נמכרו או הועברו לאחסנה.
לאחר איחוד גרמניה המזרחית והמערבית ב-1990, הועברו מטוסיה של מזרח גרמניה ללופטוואפה לאחר שעברו התאמות. בספטמבר 2003 נמכרו 22 ממטוסים אלו לפולין.
בנובמבר 1993 התנסו ארבעה מטייסי חיל האוויר הישראלי באימון על מטוסי מיג 29, במהלך ביקור במדינה מזרח אירופאית.[1] בשנת 1997 נחתו בישראל שלושה מטוסי מיג-29 ממדינה ידידותית לאימונים. במהלך התקופה ששהו המיגים בארץ, טסו מולם טייסי קרב של חיל האוויר הישראלי. בכל יום התקיימו מספר טיסות, שבמהלכן נבחנו ביצועי מערכת הנשק של המיגים. כל טיסה נפתחה בתדריך משותף, ולאחר כל גיחה התקיים תחקיר מקיף, משותף לטייסי הניסוי הישראלים שהטיסו את המיגים, ולטייסי הקרב שטסו מולם. בסוף סדרת האימונים, הוחזרו המיגים לאותה המדינה שתרמה אותם.
ארצות הברית רכשה 21 מטוסים ממולדובה לשימוש באימונים ומחקר, אך רובם סיימו שירותם והועברו למוזאונים שונים של חיל האוויר האמריקאי ברחבי ארצות הברית.
מטוסי מיג-29 השתתפו בעימותים מזוינים שונים: עיראק השתמשה בהם מול כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, סרביה כנגד נאט"ו, הודו כליווי למפציצי מיראז' 2000 בקשמיר ואריתריאה כנגד מטוסי סוחוי 27 אתיופיים. במרבית העימותים המטוס לא נחל הצלחה, אך עובדה זו מיוחסת לרוב לחוסר אימונם הנאות של טייסיו, למצב תחזוקתי רעוע ולא לנחיתות טכנית של המטוס עצמו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ענר גוברין ודן סלע, פרסום ראשון: ארבעה טייסי חיל־האוויר טסו במיג־29, בטאון חיל האוויר 198, יוני 1994, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
| מטוסי המיג | ||
|---|---|---|
| מטוסי קרב | מיג-1 • מיג-3 • מיג-5 • מיג-9 • מיג-15 • מיג-17 • מיג-19 • מיג-21 • מיג-23 • מיג-25 • מיג-29 • מיג-29M/מיג-33 • מיג-29K • מיג-31 • מיג-35 • מיג-41 | 
|
| מטוסי תקיפה | מיג-6 • מיג-23 • מיג-27 | |
| אבות טיפוס | מיג-8 • מיג-110 • מיג I-270 • מיג 1.44/1.42 | |
| מטוסי אימון | מיג AT | |
33539923מיג-29