מוסר והלכה

מוסר והלכה הוא מונח הבא לבטא את המתח שנוצר בין ההלכה לבין המוסר האנושי. מתח זה מתבטא בשתי רמות, ברמה האחת האם ישנה מערכת המגדירה טוב ורע מחוץ לעולם ההלכה, מערכת שמקורה בערכים אנושיים ומנוסחת על ידי בני האדם. וברמה השנייה אם ישנה מערכת כזו, מהו היחס אליה כשהיא מתנגשת עם תפיסות וערכי ההלכה.

רקע היסטורי

העיסוק במוסר ובאתיקה היה נחלת כל הפילוסופים בכל הדורות. אך מעידן הנאורות ואילך החלה האנושות לפתח עולם ערכים עצמאי ואוטונומי, שבמרכזו עומד מבחן של טוב ורע שאינו מנוסח מלמעלה על ידי הדת, אלא הוא תוצר של חשיבה ורגשות אנושיים, וכפי שניסח זאת עמנואל קאנט-

"הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: Sapere aude (העז לדעת)! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

תפיסה זו הביאה את בני האדם לקדש ערכים, כמו חירות, שוויון, כבוד האדם. וכן קריאות לביטול שלטון הכנסיה. ולאמץ עולם ערכים שבסיסו הוא מהתפיסה האנושית. מה שיצר מתח בינה לבין כל מערכת חוק, מכיון שהחוק הוא יצור סוציאלי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל, ואילו המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיבידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט. מתח זה גם יצר מתח עם התפיסות הדתיות השונות, מכיון שהוא פגע בבלעדיות שהיתה לדת עד אז לקבוע מהו טוב ורע. ומכאן נובעות ההתייחסויות לנושא זה, האם עולם ערכים שנובע מתפיסה האנושית יש לו בכלל מקום אצל האדם הדתי ואם כן מהו היחס הדתי אליו.

התייחסויות במחשבת ישראל

זיהוי המתח

במחשבת ישראל אנו עדים למתח עמוק יותר, עיקרו של מתח זה אינו נובע מהיות האדם הדתי קרוע בין הציות להלכה המחייבת לבין תפיסות הומאניות אישיות. אלא הקרע נוצר בין שתי תפיסות דתיות וכפי שניסח זאת הרב אהרן ליכטנשטיין-

מצד אחד, אדם מאמין ורגיש מתקשה לקבל כי ההבדל היחיד בין נשיקת תינוק לרציחתו, קשור בעובדה שבמקרה הקדוש ברוך הוא בוחר בזו ובוחל בזו. מאידך, הוא סולד מלראות את ריבון העולמים כמופעל, מושפע, וממילא גם כבול, כביכול, בכל צורה שהיא.

כלומר התפיסה שהציות הוא הדבר המחייב היחיד ואין עולם ערכים שעל בסיסו אפשר להישען ולקבוע גבולות של טוב ורע, אינן מתקבלות אצל המאמין. מאידך אם יש עולם ערכים כזה, וזהו הטעם להבדל בין נשיקת תינוק לרציחתו. פירושו שהקדוש ברוך הוא, שקבע שזה רע וזה טוב, החליט כן, מתוך עולם ערכים שכביכול גם הוא כבול אליו. ותפיסה זו גם אינה מתקבלת אצל האדם המאמין.

חז"ל והראשונים

אצל חז"ל ניתן למצוא מספר התייחסויות לסוגיא זו הדוגמה הבולטת ביותר הם דברי האמורא רבי יוחנן-

אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול

— תלמוד בבלי עירובין דף ק עמוד ב

משמעות הדברים היא, שעל האדם יש חובה להיות מוסרי ולבנות עולם ערכים. ואם לא היתה ניתנת לו התורה שמחנכת אותו לערכים אלה. היה עליו ללמוד מבעלי החיים כמו צניעות צדק ודרך ארץ. על אף המשמעות הפשוטה שיש למאמר זה בדבר החובה המוטלת על האדם לבנות עולם מוסרי, ניתנו פרשנויות אחרות למאמר זה כפי שיתבאר בהמשך.

אצל הראשונים יש המשך ישיר לקו שהנחה את חז"ל, הרמב"ן מתייחס באופן ישיר על הצורך לבנות עולם מוסרי אנושי-

וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר

— בפירושו על התורה פרשת ואתחנן פרק ו פסוק יח

דורות האחרונים

בדורות האחרונים נראה שלדיון על המוסר מתלווה מתח הדדי בין המוסר להלכה, הנעדר אצל חז"ל והראשונים. אפשר לראות מתח זה כתוצאה של התהליכים שעברה האנושות מעידן הנאורות, תהליכים אלו יצרו מערכות ערכים ומוסר שאינם נמצאים תחת סמכותה של הדת, תופעות אלו לא היו מצויות בתקופת חז"ל והראשונים. שאצלם המוסר בא להשלים את התפיסה הדתית ולא לאתגר אותה. בשונה מהדורות האחרונים שהתמודדו עם מערכת ערכים אנושית, שסמכותה היא מכח עצמה. ובעצם קיומה, מאתגרת את הסמכות הדתית. מה שמביא להתנגדות בין התפיסה הדתית לתפיסה המוסרית ולא לקבלה, כפי שמשתקף מההתייחסויות הבאות.

השוללים

יש מחכמי ישראל הסבורים שאין כל מערכת מחייבת מלבד צווי ה' כפי שהוא מנוסח בתורה שבכתב ושבעל פה, ואף במקומות שהתפיסה המוסרית הפשוטה מחייבת את האדם לנהוג ואף התורה מצוה כן אין הכוונה שהתורה מחייבת לנהוג לפי ערכי המוסר לכן על האדם לעשות כן אלא חובתו להיענות לציווי הדתי הלכתי שהתורה מצוה.

כך כותב רבי יחיאל מיכל אפשטיין-

כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות, ונתפשטה בכל אום ולשון. וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע.

ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל, אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה. ועל זה נאמר: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה...", דמקודם כתיב "ושמרת את החוקים ואת המשפטים...", ולזה אומר "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", כלומר: דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי. אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים, שהם המצות השכליות – תעשו מפני השמיעה, כלומר מפני שאני מצוה אתכם, ולא מפני השכל. וזהו שאמר דוד: "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל". וזהו עיקר גדול במצות התורה.

כלומר אף שמצוה זו מחויבים בה כלל בני האדם כשהתורה ציוותה עליה הרי היא שללה מבני ישראל את האוניברסליות שבמצוה זו וחובת עשייתה היא מפני השמיעה והציות של בני ישראל לתורה.

רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק מרחיב את הדיבור על יכולתו של האדם לפתח מערכת מוסרית ללא התורה-

ישעיהו (מב, טז - כ - כא) (הפטרת בראשית) ראות רבות ולא תשמור פקח אזנים ולא ישמע ה' חפת למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ונראה הביאור בהמשך הפסוקים עפ"י מה דאיתא (עירובין ק ב) דאלמלא ניתנה תורה היינו לומדים מדות מבעלי חיים זריזות מנמלה וכדו', ומבואר בזה דיתכן ללמוד מדות טובות מטבע הבריאה, ולפי"ז צ"ב אשר אנשים שעוסקים בדברים אלו ורחוקים הם ממידות אלו ואין לומדים כלום מה. ואמר מרן על זה דכל זה היה שייך אלמלא ניתנה תורה, אבל עכשיו שניתנה תורה א"א בשום פנים להיות לו אחד מן המדות טובות בלעדי התורה, ורק התורה היא אשר מלמדנו מידות טובות. ואשר זהו המבואר כאן, ראות רבות ולא תשמור פקח אזנים ולא ישמע, והיינו דרואים כל כך הרבה ולא למדים כלום, וכל כך למה משום דה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, דכיון דניתנה תורה שוב א"א ללמוד מידות רק מן התורה

כלומר לאחר שניתנה התורה נקבעה בעולם נורמות שהם הדרך היחידה המאפשרת לאדם לתקן את עצמו ומידותיו ומלבדה אין כל משמעות למערכת ערכים עצמאית הנוצרת על ידי בני האדם.

התורה היא מוסרית

כנגדם יש הטוענים שצוויי ה' בתורה הם בהכרח מוסריים וכפי שניסח זאת הראי"ה קוק

יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.

הרב קוק בפיסקה זו קובע שהאדם המאמין בתורה מן השמיים אך השמיים מצטיירים לו בצורות משונות הרי הוא ככופר ולעומתו אדם שאינו מאמין בתורה מן השמיים אך נותן ביטוי לערכי התורה מעומק המוסר ורום החכמה של האדם הרי הוא כאדם מאמין מכיון שהוא מתקרב לאדם המאמין ולמגמה של התורה, בפיסקה זו מקבל הרב קוק את האפשרות שיש לתורה מגמה שאותה יכולים לזהות בני האדם עם החכמה והמוסר האנושיים ובעצם מגמת התורה להדריך את בני האדם בעבודה זו.

המוסר כפוף להלכה

החזון איש מציע עמדת ביניים יש לאדם אפשרות ואף חובה לציית למוסר האנושי אלא שמוסר זה צריך הוא להיות כפוף להלכה וכך הוא כותב

חובת המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר

ומביא לכך דוגמה ההלכה קובעת כללים בהם אסור לאדם להשיג גבול חבירו במלאכתו כלומר לפתוח עסק מתחרה כנגדו בצורה של השגת גבול אך התלמוד קובע חריג להלכה זו והם מלמדי תינוקות שאצלם מוטב שתרבה התחרות מכיון ש”קנאת סופרים תרבה חכמה” כלומר על ידי שיתחרו המלמדים זה בזה ימצאו הילדים הלומדים אצלם לומדים יתר טוב ותרבה החכמה, עיקרון זה אינו עיקרון מוסרי אלא ההלכה מכירה שיש כאן ריוח נוסף שייווצר על ידי התחרות ולכן היא מבדילה בין מלאכת לימוד התינוקות לשאר המלאכות ומבכרת את ריבוי החכמה על פני הצדק עם מלמד התינוקות, כאן חייב היהודי המאמין לעמוד לצידו של מלמד התינוקות החדש אף שמבחינה מוסרית אין כל הבדל בין מלמד תינוקות לכל מלאכה אחרת.

ומוסיף החזון איש לנמק את שיטתו

ומי שלא הוקבע בליבו היסוד הזה לא יועילנו רב לקחו ואומץ שקידתו לקנות מדות מתקנות כי בהפגשו בתעצומות עם רעהו בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות אף אם הנן מתוקנות לא יתאימו לעתים קרובות עם ההלכה השמימית ואם יסוד משפטו יהיה מעוות כל תולדותיו תתחייבנה להיות ילדי זרים וחבר משחיתים הוי כי יזעק מקרי דרדקי במתא (תרגום-מלמד תינוקות בעיר) לפניו ית' הצילני מרודפי כי אמצו וגו' ומן השמים בת קול תענהו הוי על עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס הלא אתה הוא הרודף הלא אתה הוא שאינך נושא פנים לתורה הלא כתבתי בתורתי שמקרי דרדקי לא מצי לעכב

העיקרון שקובע החזון איש הוא שהמוסר אינו יכול לחרוג מהמסגרת ההלכתית שהיא המייצגת את דבר ה' שהוא המצוה על המוסר והוא קובע את גבולותיו ומהם הערכים הנעלים ממנו.

מחיית עמלק

אחד המקומות בו נדונה שאלה זו בהרחבה היא מצוות מחיית עמלק. הציווי למחות את זכר עמלק בכל דוד ודור בלא לתת הזדמנות לבחון אולי שינו את התנהגותם, או שבו בתשובה, וכן החובה להרוג אף את הילדים הקטנים שאינם אחראים על מעשי אבותיהם ונענשים רק מחמת היותם מזרע עמלק, חובה הלכתית זו נוגדת לכאורה את המוסר האנושי הבסיסי, ובראשונים התייחסו לשאלה זו

הרמב"ן כתב-

וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו יד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם ולכך אמר בו ולא ירא אלקים (דברים כה יח) ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו עובר מתעבר על ריב לא לו

הטעם הראשון שעמלק אינו אויב של עם ישראל אלא הוא אויב האמונה בה' ומשכך הצורך להשמידו נובע מתפיסת האמונה בה' והטעם השני שהתעברו על ריב לא לו מבטאת רוע בסיסי הטמון בעמלק, טעמים אלו מבטאים מהות עקרונית של רוע שמראה על מהות רעה הקיימת באומה זו, ומראה שהציווי של התורה על מחיית עמלק אינו נקמה אלא תפיסת העם הזה כמייצג של הרוע.

הרלב"ג מוסיף שאף ההיסטוריה מוכיחה שבכל זמן קיומו של עמלק כעם המשיכו להילחם בישראל-

לזה צוה השם יתעלה שאחר שישלימו מלחמות שבעה הגוים, ויניח השם לישראל מכל אויביהם מסביב, ימחו את זכר עמלק, לשערו מה שישתדל זה העם להרע לישראל בכל דור כשיהיה לאל ידם. וכבר תעמוד על זה ממה שתמצא בדברי השופטים, שהרעו עמלק לישראל בימי השופטים (ראה שו' ג,יג; ו-ז), ומה שעשו לצקלג עיר דוד (ראה ש"א ל,א-ב), כי זה יורה היותם פונים תמיד להרע לישראל כשיהיה לאל ידם. ומה שדמה לעשות המן בן המדתא האגגי לישראל בימי מרדכי ואסתר (ראה אס' ג,ח-ט), לולי ה' שהיה להם (ע"פ תה' קכד,א) היה מכלה אותם

טעמים אלו אינם עומדים בכללי האתיקה ומהווים המשך ישיר לעמדה שהציג החזון איש שהמוסר כפוף להלכה, אך הם מראים שהראשונים זיהו את המורכבות של הציווי על מחיית עם שלם וכתבו טעמים והוכחות לצדק של ציווי זה.

ראו גם

• מוסריות
• הפילוסופיה של המוסר
• הלכה
• מחיית זכר עמלק
• דת ומדע

קישורים חיצוניים

• היכן רחמי ה' בציווי עמלק
• תורת המוסר היהודי באתר ויקישיבה
• התמודדות חינוכית עם מצוות מחיית עמלק מאתר פורום המדרשות
• הרב יעקב מדן מוסריות השמדת עמלק מאתר רציו