חינוך פרטי

חינוך פרטי הוא חינוך הניתן על ידי אנשים וגופים פרטיים אשר אינם רשויות של המדינה. על פי רוב, משתמשים במושג ביחס לחינוך פורמלי (כלומר בתי ספר) ולא ביחס לחינוך בלתי פורמלי פרטי.

הזכות לבחור חינוך פרטי מעוגנת באמנות בינלאומיות ובתי ספר פרטיים קיימים כמעט בכל מדינות העולם. בישראל החוק מכיר בזכות לקיים בתי ספר פרטיים, אך מחייב בתי ספר פרטיים ברישוי של משרד החינוך שנועד לבדוק שבית הספר עומד בתקני בטיחות וחינוך. החינוך הפרטי נמצא במחלוקת ציבורית בין תומכים למתנגדים, הטוענים שהחינוך הפרטי פוגע במערכת החינוך הממלכתית. במדינת ישראל, משרד החינוך מתנגד לפתיחת בתי ספר פרטיים ובמקרים רבים נאלץ להעניק רישיונות לבתי ספר פרטיים רק בלחץ של בית המשפט ‏‏^[1].

היקף החינוך הפרטי

היקף החינוך הפרטי שונה מאד בין מדינות שונות ונע בין אחוזים בודדים של התלמידים, במדינות כמו נורווגיה ‏‏^[2], לרבע ומעלה מהתלמידים במדינות כמו ספרד (30%), צרפת (25%) ובלגיה (60%). מחקר של מכון הובר טוען שהיקף החינוך הפרטי במדינות השונות תלוי מעט מאד בגורמים כמו איכות החינוך, דאגה לחינוך או רמת התל"ג, אלא תלוי בעיקר בסיבות היסטוריות, במיוחד שיעור האוכלוסייה הקתולית בראשית המאה ה-20 .

היקף החינוך הפרטי משתנה מאד גם בין רמות החינוך, כאשר לרוב שיעור החינוך היסודי הפרטי נמוך יחסית לשיעור החינוך התיכוני הפרטי ולעומת שיעור גני הילדים הפרטיים. ביפן, למשל, כ-1% מהתלמידים בבתי ספר יסודיים לומדים בבתי ספר פרטיים, 6.4% בחטיבות ביניים פרטיות ו-29.5% בתיכונים פרטיים, נכון לשנת 2005. בגני הילדים הפרטיים לומדים כ-79.3% מילדי הגנים .

באופן כללי, היקף החינוך הפרטי נמצא במגמת גידול ברוב מדינות העולם. בסקירה של 136 מדינות מתפתחות נמצא שמספר התלמידים בבתי ספר פרטיים גדל בקצב מהיר יותר מאשר מספר התלמידים בתי הספר הציבוריים. בעוד בתי הספר היסודיים הציבוריים גדלו בכ-10% מכ-484 מיליון לכ-530 מיליון תלמידים, בתי הספר היסודיים הפרטיים גדלו בכ-58%, מ-39 מיליון לכ-62 מיליון תלמידים ‏‏^[3]. גם במספר מדינות מפותחות יש לאחרונה מגמת גידול בחינוך פרטי בגלל חוסר שביעות רצון מרמת החינוך הציבורי. בשוודיה, בעקבות רפורמה שהנהיגה שוברי חינוך, עלה היקף החינוך הפרטי מ-1.7% מהתלמידים בבתי ספר על יסודיים ו-1% מהתלמידים בבתי ספר יסודיים בשנת 1992, לכ-17% מהתלמידים בבתי ספר על יסודיים ו-9% מהתלמידים בבתי הספר היסודיים, בשנת 2008 .‏ מאז 1995 ניכר גידול ניכר במספר התלמידים בבתי הספר הפרטיים בגרמניה, כאשר מספר התלמידים בבתי ספר יסודיים פרטיים עלה ב-61% ובכל רמות בתי הספר יחד ב-25%, בין השנים 1995–2005 ‏‏^[4]. באוסטרליה חל בעשור האחרון גידול של כ-21.9% במספר התלמידים הלומדים בחינוך הפרטי, לעומת גידול של 1.7% בלבד במספר התלמידים הלומדים בבתי ספר פרטיים. בעקבות זאת, גדל אחוז התלמידים בבתי ספר פרטיים מ-29.7% בשנת 1997 ל-33.6% בשנת 2007 ‏‏^[5]. לעומת זאת, בנפאל, בה כשליש מבתי הספר פרטיים, דווח בשנת 2008 שמפלגת שלטון המאואיסטית החליטה לשים קץ לחינוך הפרטי במדינה בגלל היותו אי שוויוני ‏‏^[6].

אונסק"ו נוהג לפרסם נתונים על אחוזי התלמידים הלומדים במדינות העולם, אולם מסייג את הנתונים בכך שבמדינות מתפתחות רבות רבים מבתי הספר הפרטיים אינם רשומים ועל כן אין דיווח על התלמידים הלומדים בהם.

בארצות הברית, כ-10% מהתלמידים לומדים בבתי ספר פרטיים. בשנת 1999, 7.5% מהתלמידים למדו בבתי ספר פרטיים דתיים ועוד 1.6% למדו בבתי ספר פרטיים אחרים. עד שנת 2003 גדל אחוז התלמידים בבתי ספר פרטיים והגיע ל-8.4% בבתי ספר דתיים ו-2.4% בבתי ספר פרטיים אחרים ‏‏^[7].

היסטוריה

מאז ומעולם היה חינוך הילדים באחריות ההורים שלהם ללא מעורבות של המדינה. אמנם, אצל היהודים היו תלמודי תורה בניהול הקהילה המקומית, אך למדו בהם בעיקר ילדי עניים ויתומים שלא היה מי שידאג לחינוכם ‏‏^[8]. במאה ה-18, וביתר שאת במאה ה-19, התגברה המעורבות של מדינות אירופה בחינוך והן יסדו מערכות חינוך ציבוריות. הכנסייה הקתולית התנגדה באופן נחרץ לחינוך חילוני, ושללה את חינוך הילדים במערכת חינוך חילונית של המדינה. בשנת 1864 כלל האפיפיור את האמירה ש"קתולים יכולים להסכים למערכת חינוך ילדים שאינה קשורה לקתוליות ולכוחה של הכנסייה", ברשימת טעויות שיש לגנות. על כן בכל מדינה בה מערכת החינוך לא הייתה קתולית היא הורתה למאמיניה להקים בתי ספר קתוליים ולשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים קתולים. החוקרים מרטין ווסט ולודגר וויסמן מצאו מתאם בין גודל המיעוט הקתולי במדינה בסביבות שנת 1900, והיקף מערכת החינוך הפרטי במדינה בראשית המאה ה-21.

אנגליה

עד שנת 1850 החינוך באנגליה היה לגמרי פרטי. במהלך המאה ה-18, זכו לחינוך סדיר כמעט רק ילדי המעמד הבינוני והעליון, אולם החל בראשית המאה ה-19 התגבר מאד היקף התלמידים שהלכו לבתי ספר באנגליה. בין השאר הוקמו אגודות התנדבותיות לחינוך, בהן "האגודה הלאומית" ו"אגודת לנקסטר" אשר תפעלו בתי ספר שהתבססו על הקדשות ותרומות, לפחות באופן חלקי. בתי ספר אלו כונו בתי ספר ציבוריים, למרות שהם לא נהנו כלל מכספי מיסים. בדו"ח משנת 1833 חולקו בתי הספר באנגליה לארבע קטגוריות:

בתי ספר ציבוריים שהתבססו על הקדשות - 153,764 תלמידים
בתי ספר ציבוריים שהתבססו על תרומות - 178,517 תלמידים
בתי ספר ציבוריים שהתבססו על תרומות ושכר לימוד – 212,217 תלמידים
בתי ספר פרטיים שהתבססו על שכר לימוד בלבד - 732,449 תלמידים

החל משנת 1833 השתתפה הממשלה במימון בניית בתי ספר והחל משנת 1847 נתנה הממשלה מענקים למורים ומפקחים אולם בתי הספר נותרו פרטיים‏‏^[9].

ארצות הברית

עד סביבות שנת 1840 לא התקיימה מערכת חינוך ציבורית בארצות הברית, למרות שבתי ספר פרטיים זכו לעיתים בתמיכה מקופת הציבור. בשנות ה-30 של המאה ה-19, קמה תנועה למען מערכת חינוך ציבורית שתספק חינוך חינם לכל הילדים. התנועה טענה שמערכת חינוך ציבורית תקדם מערכת ערכים משותפת ותהווה כור היתוך לרכיבים השונים של הציבור האמריקאי. מערכת החינוך הציבורית שקמה בחצי השני של המאה ה-19 הייתה מוטה לכיוון פרוטסטנטי וחילוני. בעקבות זאת, כנס של אנשי הכנסייה הקתולית בשנת 1884 קבעה הכרח מוחלט על הכמרים להקים בתי ספר קתוליים פרטיים תוך שנתיים. בנוסף, הכנסייה הורתה לכל מאמיניה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר קתוליים אלא אם קבלו פטור מבישוף. למרותם שמטרתם לא הושגה במלואה, בשנת 1911 היו בארצות הברית קרוב ל-5,000 בתי ספר קתוליים בהם למדו יותר מ-1.27 מיליון תלמידים. בתי הספר הקתוליים היוו את רוב בתי הספר הפרטיים בארצות הברית, מאז. בשנת 1925 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שחוק של מדינת אורגון המחייב את כל ילדי המדינה ללמוד בבית ספר ציבורי נוגד את חוקת ארצות הברית. בסביבות שנת 1960 החלה ירידה בהיקף בתי הספר הקתוליים בארצות הברית, בעקבות שינויים בחברה הקתולית. אולם, בערך באותו זמן חל גידול ניכר בהיקף בתי הספר הפרטיים של הימין הפונדמנטליסטי, כך שהיקף החינוך הפרטי נותר פחות או יותר יציב.

בלגיה

בבלגיה, הייתה מערכת החינוך של המדינה בעיקרה קתולית עד שבשנת 1879 היא עברה מהפכה חילונית. בתגובה לכך, העבירו הקתולים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים קתוליים ושיעור הילדים בבתי ספר קתוליים פרטיים עלה מ-13% בשנת 1878 ל-61% בשנת 1880. שינוי זה משפיע על היקף בתי הספר הפרטיים בבלגיה עד היום.

מעורבות ממשלתית

המדינות נבדלות במידת הרגולציה המופעלת על בתי ספר פרטיים ובמידת המימון שלהם על ידי המדינה. באופן כללי, מדינות המעניקות מימון משמעותי לבתי ספר פרטיים גם קובעות כללי התנהלות של בתי הספר בתחומים שונים, בהם תוכניות לימודים, מדיניות קבלת תלמידים, גובה שכר לימוד, מדיניות העסקת מורים וגובה משכורות והרכב מועצת המנהלים של בית הספר ‏‏^[10]. עם זאת, יש מדינות, כמו איטליה ויון בהן יש מידת רגולציה גבוהה של בתי ספר פרטיים למרות שהתמיכה הכספית לבתי ספר פרטיים היא מועטה מאוד. מנגד, יש מדינות כמו אוסטרליה וניו זילנד בהן מידת התמיכה של המדינה גבוהה למרות שהדרישות הרגולטיביות נמוכות ‏‏^[11].

מימון

בהולנד, שוודיה ובלגיה ממומנים בתי ספר פרטיים באופן מלא על ידי המדינה. גם בצרפת, נורווגיה, לוקסמבורג ודנמרק מקבלים בתי ספר פרטיים בין 75%-100% מהעלויות מהמדינה. בארצות הברית, ויוון, לעומת זאת, בתי ספר פרטיים אינם זוכים לסיוע כספי ישיר מהשלטונות. בארצות הברית, כסף מתקבל לעיתים כחלק מסיוע לתלמידים עניים, ובמספר מדינות הסעות לבית הספר ממומנות על ידי המדינה. סיוע עקיף ניתן בפטור מארנונה על בתי ספר ובמספר מדינות בזיכוי מס על שכר לימוד ‏‏^[12]. בדרגות ביניים נמצאות בין השאר ניו זילנד וקולומביה הבריטית.

בחלק מהמדינות, כמו צרפת, ספרד, ישראל וקולומביה הבריטית מידת התקצוב שמקבלים בתי ספר מהמדינה תלויה במידת המוכנות של בתי הספר להתחייב למלא דרישות של המדינה ‏‏^[13].

ההשפעה של קיום חינוך פרטי

ארגוני ימין מציגים מחקרים הטוענים לעדיפות ברורה לקיום חינוך פרטי. מחקר של מכון הובר טוען לקשר חיובי מובהק בין אחוז התלמידים הלומדים בבתי ספר פרטיים במדינה, להצלחת כלל התלמידים באותה מדינה במבחן פיז"ה. המחקר גם טוען לקשר הפוך בין ההוצאה הלאומית הכוללת על חינוך לאחוז התלמידים הלומדים בבתי ספר פרטיים.