מבצע בד ארוך
 | ||||||||||||||||||
| מפת המבצע | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על בורמה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בפברואר 1943 – 1 באפריל 1943 (7 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרבות הדבשת | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | המערכה בבורמה (1944) | |||||||||||||||||
| מקום | בורמה | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון טקטי בריטי ניצחון אסטרטגי יפני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מבצע בד ארוך (באנגלית: Operation Longcloth) היה מבצע צבאי שערכה בריטניה במהלך המערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה. במבצע זה הוכנסו לראשונה לשימוש הצ'ינדיטים של אורד צ'ארלס וינגייט, והוא נועד בעיקרו לאיסוף מודיעין ולחבל במסילות הברזל של הצבא היפני הקיסרי. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם האם להגדיר את המבצע כהצלחה או כישלון, אולם איש אינו מפקפק שהיה לו ערך פסיכולוגי עצום, והוא העניק תחושת גאווה וביטחון לחיילים הבריטיים וההודים בבורמה, והבהיר שהיפנים אינם "אדם עליון" וכי חיילים בריטים והודים מסוגלים לנוע ולהלחם ביערות לא פחות טוב מחיילים יפנים ובורמזים.
רקע
בינואר 1942 פלש הצבא היפני הקיסרי לבורמה שהייתה תחת שלטון האימפריה הבריטית, ופתח בכך את המערכה על בורמה. במרץ של אותה שנה, הזעיק ארצ'יבלד ויוול מפקד "פיקוד הודו" את בריגדיר אורד צ'ארלס וינגייט, בכוונה שיקים כוחות מיוחדים ללוחמה ביפנים. ויוול העביר תחת פיקודו של וינגייט את בריגדת החי"ר ההודית ה-77, אשר הוקמה באותה שנה באזור ג'אנסי שבהודו. חיילים אלו קיבלו עד מהרה את הכינוי "צ'ינדיטים" על שם מפלצת מהמיתולוגיה הבודהיסטית. הבריגדה כללה 3,000 איש, אשר מחציתם היו בריטים והשאר הודים בורמזים או גורקים.[א] תוכניתו של וינגייט הייתה שנצ'ינדיטים יפלשו לבורמה, וינועו רגלית בג'ונגלים. לפיכך הוא אימן אותם בג'ונגלים של הודו בדרכים קשוחות ביותר.
מהלך המבצע
הכנות למבצע
הצ'ינדיטים היו אמורים במקור לקחת חלק ב"מבצע ענקים", אשר במסגרתו היו אמורים כוחות בריטיים ואמריקאיים לפלוש לבורמה. עם זאת, התוכנית בוטלה,[1] וויוול הגיע בעצמו לאימפהל כדי להודיע לווינגייט על הביטול. וינגייט התעמת עם ויוול מול הצ'ינדיטים, וכעבור שעתיים אישר ויוול לווינגייט לצאת למבצע נפרד משלו.[2] בפברואר 1943 כינס וינגייט את אנשיו והודיע להם שהם עומדים "לצאת להרפתקה גדולה". תאריך המבצע נקבע ל-8 בפברואר, והוא קיבל את שם הצופן "מבצע בד ארוך" (Operation Longcloth). מטרת המבצע הייתה גרימת נזק רב ככל האפשר ליפנים, בדגש על מסילות הברזל שלהם. הצ'ינדיטים התפלגו לשתי קבוצות, ובשטח כל קבוצה התחלקה לשני טורים גדלים דיים כדי להנחית מהלומות, אך קטנים מספיק כדי לחמוק מרשת ההגנה של האויב.
לקראת המבצע, חולקה הבריגדה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה נקראה "הקבוצה הדרומית" או "קבוצה מס' 1". קבוצה זו כללה את שדרות 1 ו-2, אשר כללו בסה"כ 800 איש ו-50 פרדות. מפקד הקבוצה היה מייג'ור ג'ון ג'פריס. הקבוצה נועדה למעשה לבצע פעולת הסחה שתחפה על פעילות הקבוצה הצפונית הגדולה יותר. לצורך ההסחה, היה על הקבוצה לחצות את נהר הצ'ינדווין (Chindwin) באזור טאמו, וג'פריס, לבש מדים של ברגדיר כדי להטעות את האויב ולגרום לו להאמין שעיקר המתקפה באה מדרום, וכי וינגייט בעצמו מפקד עליה. לאחר חצייה רועשת ככל האפשר של הנהר, הוטל על ג'פריס להזמין מזון מאת אחד המנהיגים המקומיים שהיה ידוע כפרו-יפני, מתוך כוונה שהלה ידווח על כך ליפנים ויחזק את ההטעיה.[3] לאחר מכן היה על הקבוצה לנוע במשך יום שלם על גדת הנהר, ואז להתפצל ולבצע מעשי חבלה במסילת הברזל היפנית מנדאליי-מיצ'צ'ינה סמוך לעיירה קיאיקתין. לבסוף היה עליה לחצות את הנהר אירוואדי (Irrawaddy) שם הייתה אמורה לחבור אל הקבוצה הצפונית. הקבוצה השנייה נקראה "הקבוצה הצפונית" או "קבוצה מס' 2", היא הייתה תחת פיקודו של וינגייט עצמו, וכללה את שדרות 3 4 5 7 ו-8.[ב] בסה"כ: 2,200 חיילים ו-850 פרדות. תפקידה היה לחצות את הצ'ינדווין באזור טונה כ-55 ק"מ מאזור החצייה של הקבוצה הדרומית. בחסות פעולת ההסחה של הקבוצה הדרומית, היה על הקבוצה לבצע פעולות חבלה במסילות הברזל ומערכת התקשורת של האויב. כמו כן היה עליהם לבדוק כמה נאמנים השבטים המקומיים לשליטים היפניים, ולברר את "פוטנציאל ההתקוממות" שלהם. שתי הקבוצות צוידו פרט לפרדות גם בבעלי חיים נוספים כמו פילים, כלבים, שוורים וסוסים.[4]
הקבוצה הדרומית
הצ'ינדיטים יצאו ב-8 בפברואר מאימפהל, והגיעו אל הצ'ינדווין ב-13 בו. שתי הקבוצות התפצלו והגיעו אל שפת הנהר במקומות שנקבעו מראש. הקבוצה הצפונית החלה לחצות ראשונה, והחצייה התנהלה באנדרלמוסיה, בעיקר מפני שהפרדות הרבות נבהלו מהמים והיה צורך לגרור אותן בכוח לגדה השנייה.[5] הקבוצות סיימו את החצייה המסורבלת בלילה שבין 16 ל-17 בפברואר. ג'פריס מילא את תפקידו בהגזמה, והיפנים התייחסו ברצינות רבה מדי לחצייה של הקבוצה הדרומית. ב-2 במרץ הגיעה הקבוצה אל העיירה קיקאתין, במטרה לפוצץ את תחנת הרכבת היפנית בין מנדאליי למיצ'צ'ינה בלילה. עם זאת, במהלך הבוקר הגיעו לתחנה שתי רכבות עמוסות חיילים יפנים. שדרה מס' 2, שהיוותה את מחצית הקבוצה, נפלה למארב מתוכנן היטב בסביבות השעה 11:00 בלילה, ונאלצה לבצע נסיגה.[6] מפקד השדרה, מייג'ור בשם אמיט, צעק במהלך ההתפזרות על מקום מפגש חדש, אולם בתוך ההמולה רק מעטים שמעו אותו, ובסופו של דבר הגיעו רק 74 חיילים וקצינים למקום הכינוס החדש כשהשאר נפוצו לכל רוח.[7] לקבוצה אבדו מרבית מכשירי הקשר, כתבי הצופן, הציוד והפרדות, ובלית ברירה החליט אמיט להחזיר את אנשיו להודו.[8] עם זאת, שדרה מס' 1 המשיכה ללא פגע, והצליחה לחצות את נהר האירוואדי.
הקבוצה הצפונית
הקבוצה הצפונית נעה במהירות יחסית, תודות למסלול חטיבת עצים של הממשל הקולוניאלי הבריטי.[9] בתוך כמה שבועות היא גמאה שני רכסי הרים שהפרידו כעת בינה לבין הודו. המפות שברשות הצ'ינדיטים התגלו כגרועות מאד ולא מעודכנות. הצרה הייתה שפוריותה של קרקע באזור טרופי זה מידלדלת במהירות, ואחת לכמה שנים נאלצו החקלאים לשרוף את הכפר שלהם ולנדוד למקום אחר. כך קרה שלא פעם הגיעו הצ'ינדיטים לנקודה מסומנת במפה, ובמקום למצוא בה כפר מצאו הריסות עשנות.[9] וינגייט תכנן להרוס את מסילת הברזל מנדאלי-מיצ'צ'נה בהתקפה משולבת שתתחיל ב-6 במרץ.
לא הכל הלך למישרין. ב-2 במרץ שדרה מס' 4 בפיקודו של ג'ורג' ברומהד, נתקלה במארב יפני מתוכנן היטב בעת שחצתה נחל, ואף על פי שיכלה להדוף את המתקפה, איבדו החיילים (ברובם גורקים) את עשתונותיהם והתפזרו. ברומהד נותר עם 15 ניצולים בלבד, והחליט לחזור עמם להודו. קבוצה של 136 אנשים כבר הספיקה לחצות את הנהר, והיא החליטה לנסות להגיע אל גבול סין (המרוחק 100 ק"מ). הם תעו בדרכם כעבור יומיים, והחליטו לחזור להודו גם כן. הם תעו בג'ונגל כמה שבועות, ובסופו של דבר רק חמישה מהם ניצלו והצליחו להגיע אל המוצבים הבריטיים.[10] בדו"ח שלו כתב וינגייט שאין לו שום ביקורת על מפקד השדרה ברומהד, שהוכיח לרוב אומץ לב וכושר שיפוט טוב.[11]
ההתעסקות של היפנים בשדרה מס' 4, אפשרה לשדרות מס' 3 ו-5 להתקדם בחשאי מבלי שיתגלו. שדרה מס' 3 הייתה תחת פיקודו של מייג'ור מייק קאלוורט, ידידו ויד ימינו של וינגייט. קאלוורט מיקש כל שביל או משעול שעבר בו, ותלה גם שלטי הזהרה מבולבלים ביפנית או בורמזית, חתומים כביכול בידי המפקד העליון של הכוחות היפניים בבורמה. שלטים אלו הוסיפו למהומה והבלבול שחשו היפנים בלאו הכי בעקבות הפלישה הלא-צפויה של הצ'ינדיטים.[12] ב-4 במרץ הגיע קאלוורט אל העיירה נאנקאן, שם הייתה אמורה השדרה שלו לפוצץ את המסילה. שדרה מס' 5 בפיקודו של ברנרד פרגוסון, הגיעה אל ערוץ בון צ'אונג, ללא תקלות, והצמידה מטעני דינמיט לגשרים ולצוקי הסלעים באזור.[9] ב-5 במרץ ביצעה שדרה מס' 8 בפיקודו של מייג'ור בשם סקוט, מבצע הטעיה שיאפשר הצנחת אספקה דרך האוויר ויחפה על הפעילות של שדרות 3 ו-5. סקוט ביצע התקפת דמה על העיר פינלבו, בסיוע מטוסים של חיל האוויר המלכותי. היפנים בתגובה הפציצו את העיר, ובפועל אבטח סקוט את אזור ההצנחה ופינה את העיר בחשאי. הייתה זו אחת הפעילויות היותר מוצלחות במהלך מבצע בד ארוך.[13]
וינגייט החליט לבצע את ההתקפה למרות השמדתה של שדרה 4. ב-6 במרץ התפוצצו המטענים שהניחו הצ'ינדיטים ב-70 מקומות שונים, והשביתו כליל את תנועת הרכבות באזור. הצ'ינדיטים אף הצליחו להדוף התקפות יפניות עליה, כשהם סופגים אבדות קלות בלבד. וינגייט היה יכול לסכם לעצמו שלמרות האבדות הרבות, המבצע הסתיים בהצלחה יחסית. מאוחר יותר היפנים גייסו את כל תושבי האזור לעבודת כפייה, והצליחו לתקן את הנזקים בתוך מספר שבועות בלבד.[14]
חציית האירוואדי
כעת עמד וינגייט בפני דילמה. האם לסגת חזרה להודו לפני שיספיקו היפנים לתקוע טריז בינו לבין הגבול, או שמא להמשיך הלאה ולחצות את הנהר אירוואדי (Irrawaddy). מפקדי השדרות שלו, שהיו שיכורי ניצחון, הציעו להמשיך הלאה ויעצו לעשות זאת בהקדם. ההכרעה התקבלה ב-11 במרץ כאשר התברר לווינגייט ששדרה 1 שהייתה חלק מהקבוצה הדרומית, לא הושמדה, וכי היא הצליחה לחצות את האירוואדי בהצלחה.[15] וינגייט הורה להמשיך מזרחה.
חציית האירוואדי ממערב למזרח החלה ב-13 במרץ, ונמשכה עד ה-18 בו.[ג] השדרה של וינגייט חצתה בקלות רבה באמצעות צי של סירות גומי שהוצנחו מהאוויר, והושטו בידי מקומיים. השדרות של פרגוסון וקאלוורט חצו צפונה ממנה, אולם נצפו בידי חיילים יפנים. היפנים פתחו באש על אנשיו של פרגוסון בתקווה לגרור אותם לתגובה, אולם פרגוסון העדיף לחצות לא עימות ישיר כך שלא ספג אבדות. לא כן קאלוורט, שעד עתה היה היחיד מבין מפקדי השדרות שלא איבד אפילו אדם אחד. היפנים המתינו לקאלוורט בגדה השנייה של הנהר, והוא נאלץ להורות למשיטי הסירות הבורמזיים להשיט את הצי אל אי קטן במרכז הנהר. התפתח קרב עז בין אנשיו של קאלוורט על האי לבין היפנים על הגדה, והבריטים השתמשו בכל אמצעי, כולל מרגמות. בלהט הקרב, נמלטו הבורמזים עם הסירות וקאלוורט מצא את עצמו לכוד על האי. למזלו, עבר לפתע במקום צי קטן של סירות מאוישות בידי בורמזים מקומיים. קאלוורט השתלט על הסירות והשיט אנשיו חזרה לגדה שממנה באו. עם זאת, הוא נאלץ לנטוש מאחור מספר פרדות ופרטי ציוד מחמת חוסר מקום, ואף הפקיר לגורלם שנים עשר נפגעים צ'ינדיטים, מתוכם חמישה שהיו עדיין בחיים. בניסיון להקל על אלו האחרונים, הותיר וינגייט על האי פתק בשפה האנגלית בו ביקש מהיפנים לנהוג בהם בכבוד הראוי בהתאם לקוד הבושידו. גורלם של השבויים לא נודע.[17]
המטרה שווינגייט הציב לעצמו, הייתה פיצוץ גשר גוקטייק, מרחק של כ-160 ק"מ מגדת הנהר. כעת השתנתה הקרקע, ובמקום הג'ונגלים שעד עתה חיפו על פעילות הצ'ינדיטים, נמצאו שטחים פתוחים יחסית, וחצו אותם הרבה שבילים שהתאימו לתנועה של כלי רכב ממונעים. תנאים אלו שיחקו לרעת הצ'ינדיטים.[16][18] גרוע מכך, היפנים היו מודעים כעת לפעילות הצ'ינדיטים ממזרח לאירוואדי, ושלחו עוד ועוד כוחות בניסיון ללכוד אותם. בשלב מסוים ניהלו אחריהם מצוד כ-2,000 חיילים מרוכזים בשתי דיוויזיות.[19] כעת הצ'ינדיטים נמנעו מלהשיג מזון בכפרים המקומיים מחשש למארב, ולא יכלו לבקש עזרה מאף מקומי מחשש שיוסגרו לידי היפנים. הצ'ינדיטים ביצעו בדרך שלל פעולות כנגד היפנים, שכללו לרוב מארבים מתוכננים היטב. לעיתים היו בונים מחנות דמה, ולאחר שהללו משכו אליהם חיילים יפנים, היו מכתרים אותם מעורפם וטובחים בהם. לא פעם הם גם איתרו מחנה יפני רגיש, ואז הזעיקו מטוסים של חיל האוויר המלכותי כדי שישמידו אותו. עם זאת, כעת הם נאלצו להשאיר כל פצוע וחולה מאחור, והללו הלכו והתרבו ככל שהחיילים הותקפו בידי עלוקות, התקשו להשיג מזון, ולא התרחצו והתנקו במשך שבועות.[20] בתחילה היו מבקשים אספקה באמצעות האוויר, אולם ככל שהתרחקו מזרחה הפך הדבר לקשה מאד לביצוע,[ד] מה גם שליחידות רבות נהרסו מכשירי האלחוט. הצ'ינדיטים הפכו לרזים כל כך, עד שפרגוסון שידר לווינגייט באלחוט את הפסוק[21] "אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי."[20]
חזרה להודו
ב-24 במרץ נעשה ניסיון להצניח אספקה לשדרה של וינגייט, אולם תודות לטעות מצד קצין זוטר גילו היפנים את מקומם, והתפתח קרב קשה שבמהלכו אבד הסיכוי לקבל את האספקה. וינגייט קיבל מסר מהמפקדה בהודו על פיו אספקה האווירית לצ'ינדיטים נעשתה מסוכנת מדי, וכי עליו לשקול נסיגה. בלית ברירה הורה וינגייט לכוחותיו יומיים לאחר מכן להתחיל לחזור להודו, והורה למפקדי השדרות לעשות זאת בכל נתיב שיעלה על דעתם. וינגייט עצמו החליט לחצות את האירוואדי באותה נקודה בדיוק, כיוון שהאמין שהיפנים לעולם לא יחשבו על כך.[22] ב-1 באפריל הגיע וינגייט אל האזור, אולם פטרולים יפניים פתחו עליו באש. בלית ברירה, הוא חילק את שדרתו לחמש קבוצות, כאשר הקבוצה שתחת פיקודו כללה 43 אנשים. כל קבוצה קיבלה אישור לחצות את הנהר בכל מקום שיעלה על דעתה. לאחר מכן הקים וינגייט מחנה, שחט את הפרדות שלו ונתן לחיילי הקבוצה שלו לאכול מבשרם. אלו שנמנו על קבוצתו סיפרו מאוחר יותר בזיכרונותיהם שווינגייט אותה תקופה בילה ימים שלמים במונולוגים אינסופיים מול חייליו, ובין היתר ניסה לשכנע אותם בצדקת הציונות.[23][ה]
וינגייט שהה באזור שבוע, וב-7 באפריל הורה להמשיך בדרך, לא לפני שהורה על השמדת המשדר.[22] ב-10 באפריל הגיע וינגייט לכפר קטן בשם סטסה, לא רחוק מהאזור שבו חצה קאלוורט. בסטסה הם מצאו מספר דוגיות שאפשרו להם להגיע אל אותו אי שבו נתקע קאלוורט בזמנו, שם פגשו מקומיים ידידותיים שהסכימו להעביר אותם בסירות לגדתו המערבית של הנהר.[24] כאשר נותרו רק עוד שבעה חיילים להעביר, הופיע לפתע פטרול יפני, והבורמזים נבהלו ונעלמו. וינגייט נאלץ לנטוש את השבעה, אם כי ארבעה מתוכם הצליחו בסופו של דבר לחזור להודו בכוחות עצמם.[25] לאחר מכן עבר המסע ללא תקלות חריגות, וב-29 באפריל חצה וינגייט את הצ'ינדווין ואנשיו הגיעו להודו.[26] שדרתו של קאלוורט הגיעה לפניהם ב-14 באפריל,[27] ושדרתו של פרגוסון ב-2 במאי. הקבוצה האחרונה (9 אנשים) הגיעה ב-6 ביוני.[28]
השפעות המבצע
מבין 3,000 הצ'ינדיטים שחצו את הצ'ינדווין בפברואר, חזרו בסה"כ רק 2,182.[29] 450 נהרגו, 120 בורמזים הורשו להישאר בג'ונגל, והשאר נפלו בשבי.[28] מאלו האחרונים חזרו לאחר המלחמה רק בודדים.[22] מבין הניצולים, 600 היו חלשים מכדי לחזור לשירות צבאי,[30] ומבין הנותרים בחר וינגייט בעצמו את אלו שימשיכו עמו, בעוד השאר שולבו ביחידות צבאיות רגילות.[31] לוטננט גנרל ויליאם סלים, מפקד הארמייה ה-14 שאליה הייתה כפופה בריגדת הצ'ינדיטים, מאז ומתמיד לא חיבב את וינגייט,[32] והגדיר את המבצע כולו ככישלון מוחלט. סלים טען כי רק 205 יפנים נהרגו במבצע, וכי היפנים התגברו על הנזק שנגרם לרכבות תוך ימים ספורים (מה שלא היה נכון, לקח ליפנים מספר שבועות). באופן כללי טען סלים שלצ'ינדיטים לא הייתה כל השפעה על ניהול המערכה בבורמה.[33] חלק מהחוקרים נוטים להסכים עם סלים,[34] אולם נאלצים להודות שבמבצע זה נלמדו לקחים חשובים שיושמו היטב מאוחר יותר.[30]
כך או כך, אפילו סלים נאלץ להודות ש"תהיינה העובדות אשר תהיינה - לחיילים בבורמה נדמה היה כי זהו הגל הקטנטן הראשון המבשר את בוא הנחשול... ואנו ניצלנו במלואה את ערכה התעמולתי [של הפשיטה] בכל האמצעים שעמדו לרשותנו".[35] כל החוקרים מסכימים שלמבצע בד ארוך הייתה השפעה פסיכולוגית עצומה, והתעמולה הבריטית ניפחה את הישגיו. הצ'ינדיטים היוו כעת איום פסיכולוגי על החיילים היפנים ביערות בורמה, ושנית, הם תרמו למורל של חיילי בעלות הברית, בכך שהוכיחו כי חיילים בריטים והודים מסוגלים לנוע ולהלחם ביערות לא פחות טוב מהחיילים היפניים. הגנרל האמריקני פרנק מריל אף הקים את "יחידת הפשיטה 5307" ("הפושטים של מריל"), אשר היוותה מעין חיקוי ליחידת הצ'ינדיטים של וינגייט.[36] וינסטון צ'רצ'יל התלהב מאד מהמבצע, והזמין את וינגייט לבוא עמו לוועידת קוויבק, במהלכה קיבלה טקטיקת החדירה העמוקה שלו, אישור מהפיקוד העליון של בעלות הברית המערביות. לאחר הוועדה הוחלט להגדיל את הכוח הצ'ינדיטי לסדר גודל של דיוויזיה, אשר ביצעה ב-1944 פשיטה גדולה יותר אשר נקראה "מבצע יום חמישי".
ראו גם
לקריאה נוספת
- דונובן ובסטר, דרך בורמה, הוצאת מטר, 2006.
- מייקל קאלברט, אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה, הוצאת מערכות, 1955.
- ויליאם סלים, מתבוסה לניצחון, הוצאת מערכות, 1977.
- אברהם עקביה, אורד וינגייט - חייו ופועלו, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1993.
- כריסטופר סייקס, אורד וינגייט, הוצאת מערכות 1961.
- אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
- אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011.
- Bidwell, Shelford. The Chindit war : the campaigns in Burma, 1944. London: Hodder & Stoughton 1979
- Allen, Louis, Burma: The Longest War, 1941-1945, Phoenix, 2001. מסת"ב 9781842122600
- Bayly, Chrisopher A. and Timothy N. Harper, Forgotten armies: The Fall of British Asia, 1941-1945, Harvard University Press, 2005. מסת"ב 9780674017481
- Dear, Ian and Michael R. D. Foot, The Oxford companion to World War II, Oxford University Press, 2001. מסת"ב 9780198604464.
- Slim, William, Defeeat into Victory, Cooper Square Press, 2000. מסת"ב 0815410220
ביאורים
- ^ אשר גויסו מאזור נפאל
- ^ הבריגדה חולקה ל-7 שדרות, אולם לא הייתה קיימת שדרה בשם "שדרה 6"
- ^ רוחבו של האירוואדי מגיע לשני קילומטרים[16]
- ^ למטוסי התובלה של חיל האוויר המלכותי היה טווח מספיק לשם כך, אולם לא כן למטוסי הקרב שהיו אמורים ללוות אותם
- ^ וינגייט גם הרבה להתדיין ולשוחח על נושאים נוספים באותו שבוע, כגון הרנסאנס, בטהובן, פילוסופיה, ציור ופופאי המלח. הועלו שני הסברים להתנהגות זו: הראשון הוא שרצה לעודד את חייליו ולא להניח להם להיכנע לתשישות. והשני הוא שהיא נבעה מתוך גאווה - אם נגזר על וינגייט שכזה יהיה סופו עלי אדמות, הרי טוב שיהיה מישהו שיזכור באיזה אופן נשגב העסיק את מוחו בימיו האחרונים! ראו: עקביה, עמ' 221.
הערות שוליים
- ^ על ביטול התוכנית ראו: ובסטר, עמ' 65-67.
- ^ ובסטר, עמ' 78.
- ^ עקביה, עמ' 214.
- ^ עקביה, עמ' 215.
- ^ לתיאור מפורט של חציית הצ'ינדווין, ראו: עקביה, עמ' 214-215.
- ^ ובסטר, עמ' 79.
- ^ עקביה, עמ' 216.
- ^ ובסטר, עמ' 79-80.
- ^ 9.0 9.1 9.2 ובסטר, עמ' 80.
- ^ ובסטר, עמ' 81.
- ^ עקביה, עמ' 216-217.
- ^ עקביה, עמ' 217.
- ^ עקביה, עמ' 218.
- ^ עקביה, עמ' 228-229.
- ^ ובסטר, עמ' 82.
- ^ 16.0 16.1 עקביה, עמ' 219.
- ^ ובסטר, עמ' 82-83.
- ^ רוברטס, עמ' 258.
- ^ ביוור, עמ' 499. רוברטס (עמ' 258) לעומת זאת, טוען שהיו שלוש
- ^ 20.0 20.1 ובסטר, עמ' 85.
- ^ ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוק י"ח
- ^ 22.0 22.1 22.2 עקביה, עמ' 220.
- ^ ובסטר, עמ' 87.
- ^ עקביה, עמ' 221.
- ^ ובסטר, עמ' 87-88.
- ^ לתיאור מאורעות הימים שבין ה-10 וה-29 באפריל ראו: עקביה, עמ' 220–227. עקביה מצטט מתוך ספרו של כריסטופר סייקס.
- ^ ובסטר, עמ' 86.
- ^ 28.0 28.1 רוברטס עמ' 259.
- ^ אם כי עקביה (עמ' 220) נוקב במספר גבוה יותר 2,200
- ^ 30.0 30.1 ביוור, עמ' 500.
- ^ Brayley, p. 19.
- ^ משה יגר, אורד וינגייט, קורותיו והציונות, הוצאת מוסד ביאליק, 2013. עמ' 169. עקביה, עמ' 228.
- ^ סלים, עמ' 196-197.
- ^ מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015. עמ' 475-476.
- ^ סלים, עמ' 116.
- ^ ובסטר, עמ' 135-136.
