בית העלמין שייח' באדר
 |
בית העלמין שייח' באדר, הנקרא גם "בית העלמין בגבעת רם", ממוקם במדרון מעל גן סאקר ולמרגלות בניין בית המשפט העליון.
תולדות האתר
רקע
עד מלחמת העצמאות היה בית הקברות בהר הזיתים בית הקברות העיקרי של יהודי ירושלים. עם פרוץ המלחמה, הפכה התנועה העברית להר הזיתים למסוכנת בשל מעבר הדרך בשכונות ערביות. עד סוף חודש פברואר 1948 התנהלה קבורה חפוזה באמצע הלילה פעמיים בשבוע בליווי בריטי, אולם לאחר מכן שוב לא התאפשרה התנועה להר הזיתים. החברה קדישא העיקרית של ירושלים, "קהילת ירושלים", השיגו את שטח תחנת הניסיונות שהפך לבית הקברות סנהדריה לצורך קבורה, ומספר אישים נקברו בבית העלמין בשכונת שערי צדק. לשאר חברות הקדישא העדתיות שפעלו בירושלים לא היו שטחי קבורה והן שבתו מפעולה עד לחידוש הקבורה בהר המנוחות. אולם בט' באייר תש"ח, 18 במאי 1948, נהיה המצב בסנהדריה מסוכן וחפשו מקום אחר לקבורת המתים[1].
קבורה בארונות
לצורך קבורה זמנית, לאחר שהגישה לסנהדריה נחסמה, הוקצתה מחצבה נטושה של שייח' באדר[2]. הקבורה נעשתה בארונות עץ שעלו לחברה קדישא כסף רב. בימי ההפוגה הראשונה נעשה ניסיון לחזור ולקבור בבית הקברות סנהדריה, אולם לאחר שאחד מחברי החברה קדישא נהרג מירי צלף, שבו לקבור בשייח' באדר[1].
בית העלמין שייח' באדר נפתח לראשונה באמצע 1948 כאתר קבורה זמני עד אשר אפשר יהיה לשוב לבית הקברות בהר הזיתים. הקבורה בחלקה זו בוצעה כאופן זמני ולכן היו בה תקדימים לא מקובלים: קבורת הנפטרים בארונות, קבורה בשתי קומות ועליהם אדמה, תינוקות וחללים נקברו יחד באותו ארון, בקבורת אנשי ההגנה נעשה הרישום וההודעה למשפחות על ידי יחידות ההגנה שנקראו "נצח".
מכתב למערכת בעיתון הארץ שפורסם ב-22 בספטמבר 1948 תיאר את המצב בבית הקברות[3]:
- "המקום הנוכחי, בשייך באדר הכבושה, אינו מתאים בשום אופן ל[קבורה] — לא מבחינה דתית ולא מבחינה אנושית ושמירת בריאות הציבור. כי לא רק שקבורה אין כאן — המקום הוא מקום סלעי (מקודם הייתה שם מחצבה) בלי עפר ואדמה. ובלי לטרוח לחצוב באבן כוך או קבר ולכסות את הארון באדמה כפי דיני ישראל — שמים את הארון על קרקע הסלע ועל ארון זה עוד ארון לרוחב ולגובה שורות שורות. ומה כואב הלב לראות מנהג בזיון זה בקדושינו וטהורינו, שגם במותם אין להם המנוחה הראויה והשלימה. ונסו נא לגשת לבית־קברות זה! חמשים אמה לפני כן כבר מקיע עולה באף ריח הגופות הרקובים!"
עד סוף נובמבר 1948 נקברו בשייח באדר מעל 900 נפטרים בארונות[1]. אתר קבורה זה כונה "שייח' באדר א'".
קבורת שדה
עם תום קרבות מלחמת העצמאות בסוף שנת 1948, ועם התגבשות הקו העירוני, התברר כי אין אפשרות לשוב ולקבור בהר הזיתים, שנותר בשליטת ממלכת ירדן. בשל כך החלה קבורת שדה רגילה בבית העלמין, באתר שכונה "שייח' באדר ב'", עד מציאת אתר קבורה שישרת את תושבי העיר באופן קבוע. שטחו הכולל של בית הקברות היה שמונה דונם. בין אלו שנקברו בבית הקברות היו כמה מגולי אריתריאה שמתו שם והובאו לקבורה בישראל[4] ומאיר טוביאנסקי שלאחר שטוהר שמו הובא לקבורה מכובדת בירושלים[5] ומחללי קרבות בית עפה שהיו נעדרים וגופותיהם אותרו לקראת סוף 1949[6]. נקברים נוספים היו שרה יוסף, אשתו של דב יוסף[7] והרב מאיר בר-אילן שהובא לקבורה בארון מתכת מיוחד כדי לאפשר את פינויו לקבורת קבע כשהדבר יתאפשר[8].
בבית הקברות התקיימו במהלך 1949 אזכרות לחללי מלחמת העצמאות[9].
מכיוון שפתיחת בית הקברות בהר המנוחות התעכבה, נמשכה הקבורה בשייח' באדר[10], עד סוף שנת 1951[11]. אולם לאור זמניות הקבורה בשייח' באדר, רבים העדיפו להקבר בסנהדריה, בה הקבורה נחשבה קבורת קבע, ועבור הקבורה בה גבתה החברה קדישא מחיר גבוה יותר[12].
פינוי
במחצית הראשונה של 1950 עלו דרישות מצד ההורים השכולים של חללי המלחמה להחיש את העברת החללים לקבורת קבע בהר הרצל[13][14]. באפריל 1950 הובטח שבימים הקרובים יחלו בפינוי בית הקברות[15]. אולם הפינוי התעכב[16] ועורר חילופי האשמות לגבי האחראים לעיכוב בפינוי[17][18]. כמו כן, התעוררה מחאה על עצם הפינוי, בטענה שאין לפנות את הנקברים עד שניתן להביאם למנוחת קבע בהר הזיתים, אולם מרבית המשפחות תמכו בפינוי[19].
ב-17 באוגוסט 1950 החלה העברת המתים מקבורת הקומות במחצבה הנטושה. החיילים פונו אל בית הקברות הצבאי בהר הרצל והאזרחים פונו אל הר המנוחות[20]. לאחר סיום הפינוי הסכימה הנהלת הקריה שסביב החלקה שבה היו קבורות הארונות "ייבנה קיר בגובה 50–60 ס"מ, השטח הפנימי ימלא אדמה וישתלו בו צמחים ירוקי תמיד ועל קיר הסלע שמעל לשטח תהיה חקוקה כתובת מתאימה שתספר לדורות על התפקיד הקדוש שמילא המקום הזה בימי המצור במלחמת השחרור"[21].
ביוני 1951, במקביל להמשך הקבורה במקום, הוחל בפינוי החיילים שנקברו בקבורת שדה, מהאזור שכונה "שייך באדר ב'"[22], ופונו 47 נפטרים להר הרצל[23], בהם טוביאנסקי ואהרן זאב אשכולי[24]. בהמשך פונו נפטרים בודדים לבקשת משפחותיהם[25].
במרץ 1952, לאחר העברת הקבורה להר המנוחות, בקשו במנהלת קריית הממשלה לפנות באופן מלא את בית הקברות לצורך הבנייה בקריית הממשלה[26]. בתגובה ארגנו בחוגים חרדיים מחאות והחתימו רבנים נגד הפינוי[27]. תומכי הפינוי טענו שרצון קרובי הנפטרים הוא להביאם לקבורת קבע בו תוצב מצבה על קברם[28]. המתנגדים טענו, לעומתם, שהקבורה על תנאי אינה מועילה אלא כאשר מפנים את המתים אל קברי אבותיהם, שבמקרה זה הוא בהר הזיתים, ושאין שום היתר לפנות את הקברים לבית הקברות החדש בהר המנוחות[29]. היה גם מי שטען שאין להעביר את הנקברים להר המנוחות כי אז יהיה צורך להעביר אותם פעם נוספת להר הזיתים[30].
במאי 1953 התפרסם בהארץ מכתב למערכת המתאר את המצב בבית הקברות[31]:
- "לפני כמה ימים יצאתי לבית העלמין אשר בגבעת רם (שיך באדר) ... עצם היציאה לבית עלמין זה כרוכה בקשיים גדולים, לא פחות מנסיעה לנקודת ישוב מרוחקת, שכן אין מונית שתיאות לנסוע לשם, מאין כביש המוליך למקום. ומשהגעתי, תעיתי במקום יותר מחצי שעה, במאמץ נואש למצוא את הקבר. בית העלמין כולו עלה קמשונים והם מכסים את הקברות, את הרווחים שבין הקברות ואף את השבילים. נעלמו כל סימני ההכר של הקברים."
בתגובה הסביר מנהל החברה קדישא, ישראל בר זכאי[32]:
- "הקבורות במקום זה, הנקרא שיך־באדר, היו באופן זמני, מתוך תקוה שכעבור זמן לא רב תחודש הגישה החפשית להר הזיתים, ומשוס כך נעשו הקבורות בארונות עץ, לא לפי הנהוג והמקובל בא"י. עוד לפני כשנה פנינו לרבנות הראשית, בעל פה ובכתב, בבקשה לדון בעניין ביה"ק הזמני שבגבעת רם ולהורות אם מותר להעביר את הגופות לקבורה קבועה באיזה בית־עלמין שהוא גם מחוץ להר הזיתים או לא. עד היום טרם אמרה הרבנות הראשית את דברה. חרף הזמניות של ביה"ק הזה מינינו מפקח מיוחד הנמצא כל היום במקום, משגיח על הסדר והנקיון ומשרת את הבאים להשתטח על הקברים. אשר לקמשונים, אלה עולים וצומחים לאחר הגשמים, ומכיוון שבבי"ק זה אין מצבות בנויות וכולו אדמה פנויה, טבעי הדבר שכיסו פניו חרולים. ... העמדנו פועלים לנכש את העשבים, והם עודם ממשיכים בעבודה זו, כי רבה היא."
שטח בית הקברות היה אז כ-2 דונם[33].
בסוף יוני 1953 החליטה הרבנות הראשית שאין להעביר את הקברים, לאחר בירור עם המשפחות האם הכוונה בקבורה זמנית הייתה עד לפינוי לבית קברות קבוע או עד לפינוי להר הזיתים. עם זאת, נפסק שמשפחות המעוניינות בכך יוכלו לפנות לרב שיפסוק להן אישית לגבי פינוי הנפטר לבית קברות אחר[33]. בעקבות זאת ירד פינוי בית הקברות מהפרק ותוכניות בניית קריית הממשלה שונו בהתאם.
בית העלמין קיבל את צורתו הסופית בשנת ה'תשי"ג. חברה קדישא גחש"א - "קהילת ירושלים" ממשיכה לתחזק את בית הקברות.
אתרים
בבית העלמין שייח' באדר טמון רבי גדליה משה גולדמן, האדמו"ר החמישי של חסידות זוועהיל. מתפללים רבים מגיעים לקברו במשך כל השנה ובפרט ביום פטירתו. המנהג הקבוע הוא לעלות אל קברו בימי שני, חמישי ושוב שני ברציפות ולהגיד פרקי תהלים, לאחר מכן להניח את יד שמאל על המצבה ולבקש את כל אשר על לבו של המתפלל. לצדו של האדמו"ר מזוועהיל קבורים גם בני משפחתו.
בצמוד אל הגדר הצפונית של בית הקברות ואל אנדרטת גן חטיבת פלמ"ח הראל היה אתר הקבורה הזמנית שבו הונחו הארונות שפונו לאחר מכן.
גלריית תמונות
-
עמוד תפילה בכניסה לבית הקברות -
קברים -
קברים ובתי רחביה ברקע -
החלקה התחתונה -
חלקת התינוקות
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית העלמין גבעת רם (ירושלים) |
- סיפור חלקת חללי מלחמת העצמאות בבית הקברות שייח' באדר (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine) באתר "גלעד"
- עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר, התפללתי, נושעתי ופרסמתי: פתקים על קברו של הצדיק מזְווִיל, בבלוג "עונג שבת", 6 בנובמבר 2020
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 ישראל ברדקי, על קבורת המתים בירושלים, המשקיף, 30 בנובמבר 1948
- ^ מצב מקומות הקבורה - ירושלים, באתר "קבורה רוויה"
- ^ שמעון בר לבב, לתקנת סדרי הקבורה בירושלים, הארץ, 22 בספטמבר 1948
- ^ ארונות חללי אריטריאה יובאו היום לתל־אביב, הבוקר, 13 בספטמבר 1949
- ^ הסרן מאיר טוביאנסקי הובא לקבורה בטקס צבאי, דבר, 8 ביולי 1949
- ^ הלוית מ. בנז'מן, חרות, 11 באוקטובר 1949
- ^ לוית שרה יוסף, דבר, 28 באפריל 1950
- ^ י. אופיר, דרכו האחרונה של הרב בר-אילן ז"ל, חרות, 19 באפריל 1949
- ^ אזכרה לחללי ירושלים, חרות, 19 במאי 1949
- ^ חלוקי דעות על בעלות בתי העלמין בירושלים, שערים, 26 ביולי 1951
- ^ נקברו בלי רשות, מעריב, 17 באוקטובר 1951
- ^ חיים יפת, בין גבעת רם להר המנוחות, הבוקר, 18 בנובמבר 1951
- ^ ההורים השכולים קובלים על סדרי־התחבורה לקברות החללים, מעריב, 19 באפריל 1950
- ^ "הוציאו עצמות בנינו משיך באדר" תובעים הורי החיילים שנפלו במערכת ירושלים, מעריב, 21 ביוני 1950
- ^ בימים הקרובים יועברו הגופות מבית־העלמין בשייך באדר, מעריב, 30 באפריל 1950
- ^ נדחתה העברת הגוויות משייך בדר לבית הקברות החדש, הצופה, 28 ביולי 1950
- ^ מ. יצחק, הרב שאג והיחס לקברות החיילים, על המשמר, 14 באוגוסט 1950
- ^ עכוב העברת הגוויות לא באשמת חברה קדישא, הצופה, 25 ביוני 1950
- ^ יפונה בית הקברות בשיך באדר א', הארץ, 8 באוגוסט 1950
- ^ החלה העברת הגוויות בירושלים, על המשמר, 17 באוגוסט 1950
- ^ אדמת שייך באדר תוקדש למזכרת לחללי מלחמת העצמאות, הבוקר, 26 באוקטובר 1952
- ^ החלה העברת ארונות החללים מבית הקברות העראי בסנהדריה, הצופה, 7 ביוני 1951
- ^ 47 גוויות הועברו להר הרצל, חרות, 22 ביוני 1951
- ^ גוויות 47 חללי ירושלים הועברו להר הרצל, על המשמר, 22 ביוני 1951
- ^ החברה קדישא מספסרת, מעריב, 16 במרץ 1953
- ^ צו פינוי ל-100 משפחות בגבעת רם לצורך הקמת הקריה בירושלים, מעריב, 27 במרץ 1952
- ^ נתן טירה, מלחמת החיים והמתים, מעריב, 7 ביולי 1953
- ^ בית העלמין בשיך באדר, דבר, 2 בפברואר 1953
- ^ דעת תורה, שערים, 31 במאי 1953
- ^ צבי רוזנבום, אל תפריעו מנוחת שוכני עפר גבעת רם, הבוקר, 22 ביוני 1953
- ^ ינקה שמרל, בבית העלמין בגבעת רם, הארץ, 17 במאי 1953
- ^ ישראל בר-זכאי, בית הקברות בגבעת רם, הארץ, 28 במאי 1953
- ^ 33.0 33.1 לא יועבר בית הקברות מגבעת רם, הצופה, 2 ביולי 1953
בית העלמין שייח' באדר37237988Q7492908