לימודי שלום וסכסוכים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לימודי שלום וסכסוכים או ניתוח ופתרון קונפליקטים הוא תחום במדעי החברה המזהה ומנתח התנהגויות אלימות ולא אלימות וכן את המנגנונים המבניים המשתתפים בסכסוכים ומלחמות (כולל קונפליקטים חברתיים), במטרה להבין את התהליכים המובילים למצב חברתי רצוי יותר.[1] וריאציה על נושא זה, לימודי שלום (אירנולוגיה), היא מחקר בינתחומי שמטרתו מניעה והפחתת הסלמה ופתרון סכסוכים באמצעי שלום, וחיפוש "ניצחון" לכל הצדדים המעורבים בסכסוך.

תחום זה במדע החברה עומד בניגוד לתחום של מחקר צבאי, שמטרתו להשיג ניצחון יעיל בסכסוכים, בעיקר באמצעים אלימים, ולשביעות רצונו של צד אחד (או כמה) מן הצדדים המעורבים, אך לא כולם. המקצועות המעורבים בלימודי שלום כוללים פילוסופיה, מדעי המדינה, גאוגרפיה, כלכלה, פסיכולוגיה, לימודי תקשורת, סוציולוגיה, יחסים בינלאומיים, היסטוריה, אנתרופולוגיה, לימודי דת, לימודי מגדר, משפטים, לימודי פיתוח וכן מגוון תחומים נוספים. תת-תחומים רלוונטיים, כגון כלכלת שלום, עשויים להיחשב כשייכים גם ללימודי שלום וסכסוך.

רקע היסטורי

לימודי שלום וסכסוכים הם גם פעילות פדגוגית, שבה מורים מעבירים ידע לתלמידים; וגם פעילות מחקרית, שבה חוקרים יוצרים ידע חדש על מקורות לסכסוכים. התחום מגדיר את המונח שלום כמצב פוליטי המבטיח צדק ויציבות חברתית באמצעות מוסדות, שיטות ונורמות פורמליות ובלתי פורמליות.

לימודי שלום כפעילות חינוכית

אקדמאים וסטודנטים באוניברסיטאות הוותיקות בעולם מונעים זה מכבר על ידי עניין בשלום. העניין של סטודנטים אמריקאים במה שמכונה כיום כלימודי שלום הופיע לראשונה בצורה של מועדוני קמפוס במכללות בארצות הברית מיד לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. תנועות דומות הופיעו בשוודיה בשנים האחרונות של המאה ה-19, ובמדינות נוספות זמן קצר לאחר מכן. אלה היו קבוצות דיון שמקורן בסטודנטים, לא קורסים רשמיים הכלולים בתוכניות הלימודים של המכללות. בשנת 1888 הוצא קורס לימודי השלום הידוע הראשון בהשכלה גבוהה במכללת סוורתמור, שנוסד כמכללה קוויקרית.

Reminiscences of peace and war, Sara Agnes Rice Pryor(אנ'), 1905

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת מפנה ביחס החברות המערביות למלחמה. בוועידת השלום של פריז מ-1919 - שבו נפגשו מנהיגי צרפת, בריטניה וארצות הברית, בראשות ג'ורג' קלמנסו, דייוויד לויד ג'ורג' וודרו וילסון בהתאמה, כדי להחליט על עתידה של אירופה - וילסון הציע את תוכנית ארבע עשרה הנקודות המפורסמות שלו להשכנת שלום. התכנית כללה את פירוק אימפריות אירופיות למדינות לאום והקמת חבר הלאומים. מהלכים אלה, שנועדו להבטיח עתיד של שלום, היו הרקע למספר התפתחויות בהופעתם של לימודי שלום וסכסוכים כדיסציפלינה אקדמית. ב-1919 נוסדה הקתדרה הראשונה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אברסטוויט, ויילס, שתפקידה היה בחלקו לקדם את מטרת השלום.

מכללת מנצ'סטר באינדיאנה הייתה אחד המוסדות הראשונים שהציעו התמחות בלימודי שלום
מכללת מנצ'סטר באינדיאנה הייתה אחד המוסדות הראשונים שהציעו התמחות בלימודי שלום

לאחר מלחמת העולם השנייה, הקמת מערכת האו"ם סיפקה תמריץ נוסף ליצירת גישות קפדניות יותר ללימודי שלום וסכסוכים. במהלך תקופה זו החלו להתפתח קורסים אוניברסיטאיים רבים בבתי ספר להשכלה גבוהה ברחבי העולם אשר נגעו בשאלות של שלום, לעיתים קרובות בהקשר של מניעת מלחמות. ב-1948 פיתח גלדיס מיור את התוכנית האקדמית הראשונה לתואר ראשון בלימודי שלום בארצות הברית באוניברסיטת מנצ'סטר, אינדיאנה, מכללה לאמנויות ליברליות הקשורה לכנסיית האחים.[2] בסוף שנות ה-60 בארצות הברית, חששות הסטודנטים ביחס למלחמת וייטנאם אילצו יותר ויותר אוניברסיטאות להציע קורסים בנושא שלום, בין אם בקורס ייעודי ללימודי שלום ובין אם כקורס במגמה מסורתית.

בשנות ה-60 עבודות של אקדמאים כמו יוהאן גלטונג וג'ון ברטון, ודיונים בפורומים כמו כתב העת לחקר השלום שיקפו את העניין הגובר והמעמד האקדמי של התחום.[3] במהלך שנות ה-80 התרחשה צמיחה במספר תוכניות לימודי השלום ברחבי העולם, על רקע דאגות ממלחמה גרעינית עולמית.

עם סיום המלחמה הקרה, המיקוד בקורסים ללימודי שלום וסכסוך עבר מקונפליקט בינלאומי[4] לנושאים הקשורים לאלימות פוליטית, ביטחון אנושי, דמוקרטיזציה, זכויות אדם, צדק חברתי, רווחה, פיתוח והפקת צורות בר קיימא של שלום.

ארגונים בינלאומיים, וסוכנויות וארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים החלו להסתמך על מחקרים בתחום השלום. הדבר כולל ארגונים כמו האו"ם, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, האיחוד האירופי והבנק העולמי וכן ארגונים כמו International Crisis Group, International Alert ואחרים.[5]

בשנות ה-60 היו ויכוחים נרחבים על אג'נדות הנוגעות לשלום חיובי בהקשרים אקדמיים אירופיים.[6] עד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 עברו תוכניות הלימודים ללימודי שלום בארצות הברית ממחקר והוראה על שלום שלילי, הפסקת האלימות, לשלום חיובי, כלומר התנאים שמבטלים את הסיבות לאלימות.[4] כתוצאה מכך, התחרחבו מאד הנושאים הכלולים בתחום. עד 1994, סקירת קורסים בלימודי שלום כללה נושאים כגון: "יחסי צפון-דרום"; "פיתוח, חוב ועוני עולמי"; "הסביבה, גידול האוכלוסייה ומחסור במשאבים"; ו"נקודות מבט פמיניסטיות על שלום, מיליטריזם ואלימות פוליטית".[4]

כיום קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרים ממגוון תחומים במדעי החברה, על חשיבותם של מחקרי שלום וסכסוך, והסמכה זו קיימת גם בקרב קובעי מדיניות משפיעים ברחבי העולם. בימנו לימודי שלום וסכסוך נחקרים ונלמדים בהרחבה במספר רב וגדל של מוסדות, במדינות רבות.

קשה להעריך את מספר האוניברסיטאות המציעות קורסים ללימודי שלום וסכסוך, בעיקר בגלל שקורסים עשויים להילמד ממחלקות שונות ויש להם שמות שונים. אתר האינטרנט של האגודה הבינלאומית לחקר השלום נותן את אחד הרישומים המוסמכים ביותר שקיימים. דו"ח משנת 2008 ב-International Herald Tribune מזכיר יותר מ-400 תוכניות הוראה ומחקר בלימודי שלום וסכסוכים, ובמיוחד את אלה ב-United World Colleges, המכון לחקר השלום באוסלו, Universitat Jaume I בקסטלון דה לה פלאנה בספרד, אוניברסיטת מאלמו בשוודיה, אמריקן יוניברסטי, אוניברסיטת ברדפורד, אוניברסיטת השלום של האו"ם UPEACE בסיודאד קולון / קוסטה ריקה, אוניברסיטת ג'ורג' מייסון, לונד, מישיגן, אוניבסרטית נוטרדאם באינדיאנה, קווינסלנד, אופסלה, בית הספר ללימודי שלום אינסברוק / אוסטריה, וירג'יניה, ווויסקונסין. קרן רוטרי ואוניברסיטת האו"ם תומכות במספר תוכניות הוראה ומחקר אקדמיות בינלאומיות.

סקר משנת 1995 מצא 136 מכללות בארצות הברית עם תוכניות ללימודי שלום: "46% מהם נמצאים בבתי ספר הקשורים לכנסייה, 32% נוספים נמצאים באוניברסיטאות ציבוריות גדולות, 21% במכללות פרטיות שאינן קשורות לכנסייה, ו-1% נמצאים במכללות קהילתיות. 55 אחוז מבתי הספר הקשורים לכנסייה שיש להם תוכניות ללימודי שלום הם רומאים קתולים. זרמים אחרים עם יותר ממכללה או אוניברסיטה אחת שיש בה תוכנית לימודי שלום הן הקוואקרים, המנוניטים, כנסיית האחים והכנסייה המאוחדת של ישו. מאה וחמש עשרה מהתוכניות הללו הן תוכניות בתואר הראשון ו-21 בכחלק מהתואר השני. ל-15 מכללות ואוניברסיטאות אלה היו תוכניות לתואר ראשון וגם לתואר שני."[4]

תוכניות בולטות אחרות ניתן למצוא באוניברסיטת מניטובה, אוניברסיטת לנקסטר, אוניברסיטת הירושימה, אוניברסיטת אינסברוק, אוניברסיטת ג'אומה I, אוניברסיטת סידני, אוניברסיטת קווינסלנד, קינגס קולג' (לונדון), קולג' סולט, לונדון מטרופוליטן, אוניברסיטת סבנסי, אוניבסטית מרבורג, Sciences Po, אוניברסיטת פריז דאופין אוניברסיטת אמסטרדם, אוניברסית אוטאגו, אוניבסרטית סנט אנדרוס, בית הספר הלר של אוניברסיטת ברנדייס ויורק.

בישראל קיימת תוכנית בלימודי שלום וניהול סכסוכים לתואר שני באוניברסיטת חיפה. התוכנית כוללת קורסים בתחומים שונים כולל מדע המדינה, יחסים בין לאומיים, פסיכולוגיה, סוציולוגיה והיסטוריה.[7]

תוכניות ואג'נדות מחקר שלום הפכו נפוצות גם במוסדות הממוקמים באזורי סכסוך, לאחר סכסוך, ובמדינות ואזורים מתפתחים כמו המרכז לזכויות אדם, אוניברסיטת סרייבו בבוסניה, אוניברסיטת צ'וללונגקורן בתאילנד, האוניברסיטה הלאומית של מזרח טימור, אוניברסיטת קאבול, ועוד. ב-11 בספטמבר 2014, אוניברסיטת פשוואר, בירת המחוז של מחוז ח'יבר פאחטונקווה בפקיסטן, הקימה את "המכון לחקר שלום וקונפליקט" (IPCS). מכון שמטרתו העיקרית היא להציע חינוך לשלום לנוער שסבל ממלחמת אפגניסטן ב-1979.

לימודי שלום כפעילות מחקרית

הסוציולוג הנורווגי יוהאן גלטונג נחשבת למייסד התחום לימודי שלום וסכסוכים
הסוציולוג הנורווגי יוהאן גלטונג נחשבת למייסד תחום לימודי שלום וסכסוכים

הוגים יחידים כמו עמנואל קאנט הכירו זה מכבר במרכזיותו של השלום (ראו המאמר לשלום הנצחי). עם זאת, רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20. החלו להופיע לימודי השלום כדיסציפלינה אקדמית עם כלי מחקר משלה, קבוצה מיוחדת של מושגים, ופורומים לדיון כגון כתבי עת וכנסים. משנת 1959, עם הקמת המכון לחקר השלום באוסלו (PRIO), הקשור ליוהאן גלטונג, החלו להופיע מספר מכוני מחקר בתחום.[4]

בשנת 1963, וולטר איזארד (אנ'), כלכלן אמריקאי והמייסד הראשי של מדעי האזור, כינס קבוצת חוקרים במאלמו, שוודיה, במטרה להקים את "החברה לחקר השלום" (Peace Research Society). קבוצת החברים הראשוניים כללה את הכלכלן קנת' בולדינג ואת הפסיכולוג-המתמטי אנטול רפופורט. בשנת 1973, קבוצה זו הפכה לאגודת מדעי השלום (Peace Science Society). מדע השלום נתפס כמאמץ בין-תחומי ובינלאומי לפתח קבוצה של מושגים, טכניקות ונתונים כדי להבין סכסוכים טוב יותר ולמתן אותם.[8] מדע השלום (Peace science) מנסה להשתמש בשיטות מחקר כמותניות שפותחו בכלכלה ובמדעי המדינה, במיוחד בתורת המשחקים ובאקונומטריה, טכניקות נדירות למדי בקרב חוקרים במחקרי שלום.[9] אתר החברה למדעי השלום מארח את המהדורה השנייה של מתאמי המלחמה, אחד מאוספי הנתונים הידועים ביותר על סכסוכים בינלאומיים.[10] החברה מקיימת כנס שנתי, בהשתתפות חוקרים מכל העולם, ומפרסמת שני כתבי עת אקדמיים: Journal of Conflict Resolution ו-Conflict Management and Peace Science.

בשנת 1964, הוקמה האגודה הבינלאומית לחקר השלום (IPRA) בכנס שאורגן על ידי קוויקרים בקלארנס, שווייץ. בין הוועד המנהל המקורי היה הסוציולוג יוהאן גלטונג. ה-IPRA מקיים כנס דו שנתי. המחקר המוצג בכנסים שלה ובפרסומיו מתמקד בדרך כלל בגישות מוסדיות והיסטוריות, לעיתים רחוקות תוך שימוש בטכניקות כמותיות.[11] בשנת 2001, הוקמה האגודה ללימודי שלום וצדק (PJSA) כתוצאה ממיזוג של שני ארגונים קודמים. ה-PJSA הוא השלוחה הצפון אמריקאית של IPRA וכוללת חברים מרחבי העולם עם דומיננטיות לאנשים מארצות הברית וקנדה. ה-PJSA מפרסם עלון קבוע (The Peace Chronicle), ומקיים כנסים שנתיים בנושאים הקשורים למשימת הארגון "ליצור עולם צודק ושליו" באמצעות מחקר, מלגות, חינוך ואקטיביזם.[12]

בשנת 2008, Strategic Foresight Group הציגה את דו"ח שהציע מנגנון חדשני למציאת פתרון בר-קיימא לסכסוכים במזרח התיכון. היא גם פיתחה מנה חדשה לשיתוף פעולה בתחום המים (Water Cooperation Quotient), שהיא מדד לשיתוף פעולה פעיל של מדינות בניהול משאבי מים תוך שימוש ב-10 פרמטרים הכוללים היבטים משפטיים, פוליטיים, טכניים, סביבתיים, כלכליים ומוסדיים.

תיאור

לימודי שלום וסכסוכים יחד עם המושגים של ניתוח קונפליקטים ופתרון קונפליקטים[13][14][15][16][17] יכולים להיות מסווגים כ:

  • מחקר רב תחומי, הכולל אלמנטים של פוליטיקה ויחסים בינלאומיים (במיוחד תיאוריות יחסים בינלאומיים ביקורתיות), סוציולוגיה, גאוגרפיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וכלכלה. תיאוריה ביקורתית נמצאת בשימוש נרחב גם במחקרי שלום וסכסוכים.
  • מחקר רב-רמות. לימודי שלום בוחנים שלום תוך-אישי, שלום בין יחידים, שכנים, קבוצות אתניות, בנישואים, מדינות ותרבויות.
  • מחקר רב תרבותי. גנדי מצוטט לעיתים קרובות במסגרת הפרדיגמה של לימודי שלום. עם זאת, רב-תרבותיות אמיתית נותרה שאיפה שכן רוב מרכזי לימודי השלום ממוקמים במערב.
  • מחקר אנליטי וגם נורמטיבי. כדיסציפלינה נורמטיבית, לימודי שלום כרוכים בשיפוט ערכי, כמו "טוב יותר" ו"רע".
  • מחקר תאורטי וגם יישומי.[5]

מתקיים ויכוח ארוך ותוסס בנושאי פירוק נשק, כמו גם ניסיונות לחקור, לקטלג ולנתח סוגיות הנוגעות לייצור נשק, סחר בנשק והשפעותיהם הפוליטיות.[18] נעשו גם ניסיונות למפות את העלויות הכלכליות של מלחמה, או של הידרדרות חוזרת לאלימות, בניגוד למצב של שלום.

לימודי שלום וסכסוך מבוססים כיום היטב במדעי החברה : הם כוללים כתבי עת אקדמיים, מחלקות, מכללות, אוניברסיטאות, מכוני מחקר לשלום וכנסים, כמו גם הכרה מבחוץ בתועלת של לימודי שלום וסכסוך כשיטה.

לימודי שלום בוחנים את הגורמים למלחמה ולמניעתה, כמו גם את אופי האלימות, לרבות דיכוי חברתי, אפליה ודחיקת אוכלוסייות לשוליי החברה. באמצעות לימודי שלום אפשר גם ללמוד אסטרטגיות ליצירת שלום כדי להתגבר על רדיפות במטרה לשנות את החברה להשגת קהילה בינלאומית צודקת ושוויונית יותר.

חוקרים פמיניסטיים פיתחו התמחות בתחום חקר הסכסוכים, בוחנים במיוחד את תפקידם של מגדר ומערכות שיש בהן אי שוויון בסכסוכים מזוינים וסכסוכים אחרים.[19][20] החשיבות של התחשבות בתפקיד המגדר בעבודה שלאחר סכסוך הוכרה בשנת 2000 בהחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם שמצהירה על המחויבות של המועצה להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. דוגמאות למחקר אקדמי פמיניסטי כולל את עבודתן של קרול קון וקלייר דנקנסון.

רעיונות

תפיסות של שלום

הנציגים בהסכם שביתת הנשק של מלחמת קוריאה משנת 1953 השיגו שלום שלילי, וסיימו את המלחמה אך לא את הסכסוך הרחב יותר.
הנציגים בהסכם שביתת הנשק של מלחמת קוריאה משנת 1953. ההסכם השיג "שלום שלילי", וסיים את המלחמה, אך לא סיים את הסכסוך הרחב יותר

מסגרת השלום השלילית והחיובית היא הנפוצה ביותר כיום. שלום שלילי מתייחס להיעדר אלימות ישירה. שלום חיובי מתייחס להיעדר אלימות עקיפה ומבנית, והוא התפיסה שרוב חוקרי השלום והסכסוכים מאמצים. המושג מיוחס לעיתים קרובות ל-יוהאן גלטונג[21] אך מונחים אלה שימשו עוד קודם לכם על ידי מרטין לותר קינג ב"מכתב מכלא ברמינגהאם " ב-1963, שבו כתב על "שלום שלילי שהוא היעדר מתח" ו"שלום חיובי אשר הוא נוכחות הצדק". השימוש הראשון במונחים אלה היה אולי בידי העובדת הסוציאלית, כלת פרס נובל לשלום, ג'יין אדמס בסדרת הרצאות על 'אידיאלים חיוביים של שלום' שהחלה ב-1899, והתגבשה בספרה Newer Ideals of Peace.

הוצעו כמה תפיסות ומודלים שבהם חקר השלום והשלום עצמו עשוי לשגשג.[22]

  • עיקר העניין הוא ששלום הוא מצב חברתי טבעי, בעוד שמלחמה אינה כזו. הנחת היסוד עבור חוקרי שלום היא שיש להציג מספיק מידע כדי שקבוצה רציונלית של מקבלי החלטות תבקש להימנע ממלחמה ומעימות.
  • שנית, הדעה שאלימות היא חטא או חוסר מיומנות, ושאי-אלימות היא מיומנות או סגולה ויש לטפח אותה. השקפה זו מוחזקת על ידי מגוון מסורות דתיות ברחבי העולם: קוויקרים, מנונים וכנסיות שלום אחרות בתוך הנצרות; בהאים, ג'ינים, מסורת הסאטיאגרה בהינדואיזם, בודהיזם וחלקים אחרים של הדת והפילוסופיה ההודית
  • שלישית היא פציפיזם : הדעה ששלום הוא כוח עיקרי בהתנהגות האנושית.
  • גישה נוספת היא שיש מספר אופני שלום.[23]

היו הצעות רבות על צורות השלום השונות הללו. אלה כוללות יצירות ידועות של עמנואל קאנט, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו, תומאס פיין, לגבי תוכניות בינלאומיות וחוקתיות ליברליות שונות לשלום.

וריאציות ותוספות פותחו לאחרונה על ידי חוקרים כמו ריימונד ארון, אדוארד אזאר, ג'ון ברטון, מרטין סידל, וולפגנג דיטריך (אנ'), קווין דולי, יוהאן גלטונג, מייקל הווארד, ויויאן ג'ברי (אנ'), ג'ון פול לדרך, רוג'ר מק ג'ינטי, פמינה פירכוב, יו מיאל, דייוויד מיטרני, אוליבר רמסבוטהם, אנטול רפופורט, מיקל ודבי רסמוסן, אוליבר ריצ'מונד, SP Udayakumar (אנ'), טום וודהאוז, ואחרים. מושגים בתחום זה כוללים שלום דמוקרטי, שלום ליברלי, שלום בר-קיימא, שלום אזרחי, שלום היברידי, שלום פוסט-ליברלי, שלום יומיומי, שלום טרנס-רציונלי ומושגים נוספים.

שלום בר קיימא

לפי תפיסות השלום, שלום בר-קיימא חייב להיחשב כגורם חשוב לעתיד משגשג. שלום בר קיימא חייב להיות בראש סדר העדיפויות של החברה הגלובלית, שבה שחקנים ממלכתיים וגורמים לא ממלכתיים לא עוסקים רק בחיפוש אחר רווחים בטווח הקרוב, דבר שעלול להפר את מצב השלום היציב. טיפוח, העצמה ותקשורת נחשבים לגורמים מכריעים כדי להגיע לשלום בר קיימא. טיפוח הכרחי כדי לעודד יציבות פסיכולוגית ובגרות רגשית. שנית, על מנת להשיג ביטחון אמיתי, יש להבטיח ביטחון פנימי יחד עם מערכות חברתיות מסודרות והגנה על בסיס איתן. לבסוף, תקשורת נחוצה כדי להתגבר על בורות ולבסס קהילה המבוססת על מידע אמין ושימושי. דבר זה אמור למנוע את התרחשות של בידוד, ומניעה זו נחשבת קריטית כדי להביא שלום בר קיימא.[24]

משולש עימות

משולש הסכסוך של הסוציולוג יוהאן גלטונג פועל מתוך הנחה שהדרך הטובה ביותר להגדיר שלום היא להגדיר את ההפך ממנו - כלומר את האלימות. המושג משקף את המטרה הנורמטיבית של מניעה, ניהול, הגבלת אלימות והתגברות עליה.[21]

  • אלימות ישירה (גלויה), למשל, התקפה ישירה, טבח.
  • אלימות מבנית. מוות מסיבות ברות-מניעה כמו תת תזונה. אלימות מבנית היא אלימות עקיפה הנגרמת על ידי מבנה לא צודק ואין להשוות אותה למעשה אלוהים.
  • אלימות תרבותית. מתרחשת כתוצאה מהנחות תרבותיות שמעוורות אדם לאלימות ישירה או מבנית. למשל, אדם יכול להיות אדיש כלפי חסרי בית, או אפילו לראות בגירוש או השמדתם דבר טוב.

כל פינה במשולש הסכסכוך של גלטונג יכולה להתייחס לשתי הפינות האחרות. טיהור אתני יכול להיות דוגמה לכל השלושה.

  • אלימות ישירה - פגיעה גוף ובנפש.
  • אלימות מבנית- ניצול כלכלי ודיכוי פוליטי.
  • אלימות תרבותית - ערכים בסיסיים ומודלים אפיסטמיים המעניקים לגיטימציה לאלימות ישירה ומבנית

עלות הסכסוך

עלות הסכסוך היא כלי המנסה לחשב את מחירם של סכסוכים למין האנושי. הרעיון הוא לבחון את העלות הזו, לא רק במונחים של מקרי המוות, הנפגעים והעלויות הכלכליות של האנשים המעורבים, אלא גם בעלות החברתית, ההתפתחותית, הסביבתית והאסטרטגית של סכסוך.

הגישה לוקחת בחשבון עלויות ישירות של סכסוך, למשל מוות של בני אדם, הוצאות של האוכלוסייה, הרס תשתיות פיזיות והרס קרקעות; כמו גם עלויות עקיפות המשפיעות על חברה, למשל הגירה, פליטים, השפלה, עליה בקיצוניות והעדר חברה אזרחית.

Strategic Foresight Group, צוות חשיבה מהודו, פיתחה סדרת עלויות סכסכוך (Cost of Conflict) עבור מדינות ואזורים המעורבים בסכסוכים ממושכים. כלי זה נועד להעריך עלויות בעבר, בהווה ובעתיד בהסתכלות על מגוון רחב של פרמטרים.[25]

מטרות נורמטיביות

המטרות הנורמטיביות של לימודי השלום הן שינוי של סכסוכים ופתרון סכסוכים באמצעות מנגנונים כמו שמירת שלום, בניית שלום (למשל, התמודדות עם פערים בזכויות, במוסדות ובחלוקת העושר העולמי) ועשיית שלום (למשל, גישור ופתרון סכסוכים). שמירת השלום נופלת בתחום של "שלום שלילי", בעוד מאמצים לשלום חיובי כוללים מרכיבים של בניית שלום ויצירת שלום.[26]

הוראת לימודי שלום וסכסוך לצבא

אחת ההתפתחויות במחקרי שלום וסכסוך היא מספר אנשי הצבא הלומדים או מבצעים מחקרים בתחום זה. דבר זה מייצר מספר אתגרים, שכן הצבא הוא מוסד המחויב באופן גלוי ללחימה. במאמר "Teaching Peace to the Military", שפורסם בשנת 2007 בכתב העת Peace Review,[27] טוען ג'יימס פייג' כי יש לעמוד בחמישה עקרונות בבסיס התחייבות בלימודים כאלה:

  • לכבד אך לא להעניק פריבילגיה לניסיון צבאי,
  • ללמד את "תאוריית המלחמה הצודקת",
  • לעודד את התלמידים להיות מודעים למסורת ולטכניקות של אי-אלימות,
  • לעודד את התלמידים לפרק ולעשות דה-מיתולוגיזציה,
  • להכיר בחשיבותה של סגולה צבאית (military virtue).

מחקרי שלום וסכסוכים קריטיים: היברידיות, שלום טרנס-רציונלי

חוקרים הפועלים בתחומי השלום והסכסוך תרמו תרומה משמעותית למדיניות המשמשת ארגונים לא ממשלתיים, סוכנויות פיתוח, מוסדות פיננסיים בינלאומיים ומערכת האו"ם. מדיניות זו נוגעת לתחומים כמו יישוב סכסוכים ודיפלומטיה אזרחית, פיתוח, פוליטיקה, רפורמה חברתית וכלכלית, שמירת שלום, תיווך, התרעה מוקדמת, מניעה, בניית שלום ובניית-מדינה.[28] דבר זה ייצג שינוי במדיניות מגישות ניהול סכסוכים המכוונות לכיוון "שלום שלילי" לגישות ליישוב סכסוכים ובניית שלום המכוונות ל"שלום חיובי". היבט זה בא לידי ביטוי בתום המלחמה הקרה, ונכלל בדו"ח משנת 1992 של מזכ"ל האו"ם דאז, בוטרוס בוטרוס-ראלי, אג'נדה לשלום.[29]

חלק ניכר מהמנגנון של מה שמספר חוקרים מכנים "בניין שלום ליברלי"[30][31][32] וחוקרים אחרים מכנים "בניית מדינה",[33][34] מבוסס במידה רבה על העבודה שבוצעה בתחום זה. עם זאת, חוקרים רבים בתחום דוגלים בצורה יותר "משחררת" של בניית שלום, המבוססת על " אחריות להגן" (R2P),[35] ביטחון אנושי,[36] בעלות מקומית והשתתפות בתהליכים כאלה,[37] הדבר התחזק בעקבות ההצלחה המוגבלת וכשלונות של בניית שלום ליברלי/בניית מדינה במקומות מגוונים כמו קמבודיה, מדינות הבלקן, מזרח טימור, סיירה לאון, ליבריה, נפאל, אפגניסטן ועיראק.

אג'נדה מחקרית זו נמצאת בתהליך של ביסוס אג'נדה מדויקת יותר לבניית שלום המתחברת גם לעבודה המקורית, בעלת אוריינטציה איכותית ונורמטיבית שהופיעה בבתי הספר לחקר השלום והסכסוכים של שנות ה-60 (ראו לדוגמה פרויקט המחקר של מכון המחקר לשלום באוסלו על "השלום הליברלי והאתיקה של בניית שלום" ופרויקט "מעברי השלום הליברליים" באוניברסיטת סנט אנדרוז)[38] ועוד רעיונות ביוקרתיים לגבי בניית שלום שהתפתחו לאחרונה בחוגי אקדמיה ומדיניות רבים במדינות אירופה ובמדינות לא מערביות.[39][40] מספר חוקרים הצביעו על התוצאות ההיברידיות שנוצרו בפועל, המצביעות הן על הפוטנציאל והן על הבעיות של צורות היברידיות של שלום, שמצביעות על הופעתה של מסגרת פוסט-ליברלית.[41]

בשנת 2008 הקתדרה לחקר השלום של אונסק"ו באוניברסיטת אינסברוק, אוסטריה הציעה סיווג מבוסס תרבות של פרשנויות שלום: גישות אנרגטיות, מוסריות, מודרניות, פוסט-מודרניות וטרנס-רציונליות.[42] הגישה הטרנס-רציונלית מאחדת את היחסים והפרשנויות הרוחניות הקיימות בחברה נתונה[43] עם השיטות המכניסטיות של השלום המודרני. מכאן שאסכולה זו מעדיפה את השיטה ההתייחסותית והמערכתית למהדרין של טרנספורמציה מעוררת קונפליקטים (ג'ון פול לדרך)[44] על פני הגישות המקובלות של פתרון סכסוכים מודרניים.[45]

ביקורת ומחלוקת

מספר רב של ביקורות מבוססות כוונו ללימודי שלום וסכסוכים, לעיתים קרובות מצד גורמים חוץ לתחומי המערכת האוניברסיטאית. הטענות הן כי לימודי שלום:

  • נגועים בצביעות מכיוון שהם "תומכים בשתיקה או בגלוי בטרור כאסטרטגיה מותרת ל'חסרי סמכות' כדי לתקן תלונות אמיתיות או נתפסות נגד החזקים" (כלומר מושגים אידאולוגיים אנטי-מערביים שפותחו על ידי מדענים חברתיים כמו יוהאן גלטונג, אשר ניתן לטעון שמוסיפים תחושה של קבילות בלתי מוצדקת המשמשת לתמיכה ברדיקליזם);
  • יש תוכניות לימודים שהן (לפי פעילת זכויות האדם קרוליין קוקס והפילוסוף רוג'ר סקרוטון) "בלתי קוהרנטיות מבחינה אינטלקטואלית, רצופות משוא פנים ואינן ראויות למעמד אקדמי."[46]
  • מכילים קווי מדיניות שהוצעו במטרה ל"חסל את הגורמים לאלימות" ומהווים מדיניות שמאלנית, ולאו דווקא מדיניות שתמצא הסכמה רחבה בקרב מדעני חברה.[47]

ב-2009 ברברה קיי, בעלת טור ב"נשיונל פוסט", מתחה ביקורת על דעותיו של הפרופסור הנורווגי יוהאן גלטונג, שנחשב למוביל בחקר השלום המודרני. קיי כתבה שגלטונג כתב על ה"פשיזם המבני" של דמוקרטיות "עשירות, מערביות, נוצריות", כי הוא מעריץ את פידל קסטרו, התנגד למרד ההונגרי נגד הפלישה הסובייטית ב-1956, ותיאר את אלכסנדר סולז'ניצין ואנדריי סחרוב כ"דמויות עילית נרדפות.". לדבריה גלטונג גם שיבח את מאו דזה-דונג על כך ש"שיחרר" את סין וכי גלטונג גם הצהיר כי ארצות הברית היא "מדינה רוצחת" שאשמה ב"טרור מדינה נאו-פשיסטי". לדבריה הוא גם השווה את ארצות הברית לגרמניה הנאצית על רקע הפצצת קוסובו במהלך הפצצת נאט"ו על יוגוסלביה ב-1999.[46]

במהדורת קיץ 2007 של סיטי ג'ורנל, מתח הסופר והפרשן ברוס באוור ביקורת חריפה על לימודי השלום. הוא טען שתוכניות רבות ללימודי שלום באוניברסיטאות אמריקאיות מנוהלות על ידי פרופסורים מרקסיסטים או כאלה ששייכים לשמאל קיצוני. באופן רחב יותר, הוא טען שחקר השלום נשלט על ידי האמונה ש"אמריקה... היא מקור הבעיות של העולם" וכי בעוד פרופסורים ללימודי שלום טוענים לדבריו "שעמדות טרור ראויות לכבוד ליד שולחן המשא ומתן", הם לרוב לא סובלניים כלפי דעות חלופיות וכי "מחקרי השלום, ככלל, דוחים הטלת ספק באידאולוגיה המנחה את עצמם."[47]

לביסוס טענתו שחוקרי השלום תומכים באלימות במרדף אחר אידאולוגיה שמאלנית, באוור ציטט ציטוט מתוך Peace and Conflict Studies[48] ספר לימוד בשימוש נרחב משנת 2002 שנכתב על ידי צ'ארלס פ. וובל ודייוויד פ. ברש אשר שיבח את ולדימיר לנין משום שהוא "שמר על כך שרק מהפכה - לא רפורמה - יכולה לבטל את הנטייה של הקפיטליזם לאימפריאליזם ומשם למלחמה".[47]

הסופר דייוויד הורוביץ טען שספרם של וובל וברש תומך באופן מרומז באלימות למטרות סוציאליסטיות, וציין כי בספר נכתב "המקרה של קובה מצביע על כך שמהפכות אלימות עשויות לעיתים להביא לשיפור כללי של תנאי החיים של אנשים רבים". הורוביץ גם טען כי הספר "מתייחס לברית המועצות כאל נותנת חסות לתנועות שלום, ולארצות הברית כאל המעצמה המיליטריסטית והאימפריאליסטית שתנועות השלום מנסות לשמור עליהן" וכי "המחברים מצדיקים מדיניות ופעולות קומוניסטיות תוך יציקת אלה. של אמריקה והדמוקרטיות המערביות באור שלילי". הורוביץ גם טען כי המחברים דנים במשבר הטילים בקובה מבלי להזכיר את סיבתו (כלומר הצבת הטילים הסובייטים בקובה) ומאשימים את ג'ון פ. קנדי תוך שבחים לראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על כך ש"היה מוכן לסגת". לבסוף, הורוביץ מתח ביקורת על השימוש של המחבר בסופרים מרקסיסטים, כמו אנדרה גונדר פרנק ופרנס מור לאפה, כבסיס היחיד שעליו ניתן ללמוד "עוני ורעב כגורמים לסכסוך אנושי".[49]

קיי ובאוור גם מתחו ביקורת ספציפית על פרופסור גורדון פלמן, יו"ר התוכנית לחקר השלום, הסכסוך והדו-קיום של אוניברסיטת ברנדייס, שלטענתם הצדיק פיגועי התאבדות פלסטינים נגד ישראלים כ"דרכים לנקום באויב שנראה שאינו מסוגל או לא מוכן להגיב לתחנונים רציונליים לדיון ולצדק".[47][50]

קתרין קרסטן, שהיא עמית בכירה במכון החשיבה השמרני במיניאפוליס, מרכז הניסוי האמריקאי, מאמינה שתוכניות לימודי השלום "נשלטות על ידי אנשים בעלי נטייה אידאולוגית מסוימת, ולכן קשה להתייחס אליהם ברצינות". רוברט קנדי, פרופסור ללימודים קתוליים וניהול באוניברסיטת סנט תומאס, מתח ביקורת על תוכנית לימודי השלום של האוניברסיטה שלו בראיון ל-Minneapolis Star Tribune ב-2002, וקבע כי התוכנית מעסיקה כמה פרופסורים נלווים "שהכישורים האקדמיים שלהם אינם כה חזקים. כפי שהיינו מחפשים בדרך כלל"[51]

תגובות

דעות כאלה זכו להתנגדות נחרצת מצד חוקרים הטוענים שביקורות אלה ממעיטות בפיתוח של מחקר בין-תחומי, תאורטי, מתודולוגי ואמפירי מפורט על הסיבות לאלימות ולדינמיקה של שלום שהתקיים תודות לרשתות אקדמיות ומדיניות ברחבי העולם.[5]

בתשובה למאמרה של ברברה קיי, קבוצה של מומחי מחקרי שלום בקנדה השיבו כי "הטענה של קיי שתחום לימודי השלום תומך בטרור היא שטות" וכי "תאורטיקנים וחוקרים שלום נבדלים על ידי המחויבות שלהם לצמצם את השימוש באלימות בין אם היא מבוצעת על ידי מדינות אויב, ממשלות ידידותיות או מצבי מלחמה מכל סוג שהוא". הם גם טענו כי:

... גב' קיי מנסה להציג את תומכי השלום כתמימים ואידיאליסטים, אך הנתונים מראים כי הרוב הגדול של הסכסוכים המזוינים בעשורים האחרונים הסתיים באמצעות משא ומתן, לא פתרונות צבאיים. בעולם העכשווי, אלימות פחות יעילה מדיפלומטיה בסיום סכסוך מזוין. שום דבר אינו יעיל ב-100% להפחתת עריצות ואלימות, אבל האסטרטגיה המקומית והזרה צריכה להתבסס על ראיות, ולא על הנחות ותפיסות שגויות מתקופה שחלפה.[52]

רוב האקדמאים בתחום טוענים כי ההאשמות לפיהן גישות לימודי שלום אינן אובייקטיביות, ונגזרות בעיקר ממקורות שמאלניים או לא מומחים, אינן מעשיות, תומכות באלימות במקום דוחות אותה, או לא הובילו להתפתחויות מדיניות, אינן נכונות בעליל.

הם מציינים כי הפיתוח של מדיניות האו"ם והתורמים העיקריים (כולל האיחוד האירופי, ארצות הברית ובריטניה, כמו גם מדינות רבות אחרות כולל יפן, קנדה, נורווגיה וכו') כלפי במדינות סכסוך ופוסט סכסוך, הושפעו בצורה משמעותית מוויכוחים כאלה. מגוון מסמכי מדיניות ותגובות מפתח פותחו על ידי ממשלות אלה בעשור האחרון ויותר, ובתיעוד של האו"ם (או ארגונים קשורים) כגון "אג'נדה לשלום", "אג'נדה לפיתוח", "אג'נדה לדמוקרטיזציה", יעדי פיתוח המילניום, אחריות להגנה ודוחות פאנל ברמה גבוהה.[53] הם גם היו משמעותיים לעבודה של הבנק העולמי, סוכנויות פיתוח בינלאומיות ומגוון רחב של ארגונים לא ממשלתיים. הדיון השפיע על עבודתם של האו"ם, UNDP, הוועדה לבניית שלום של האו"ם, UNHCR, הבנק העולמי, האיחוד האירופי, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, עבור תורמים לאומיים כולל USAID, DFID, CIDA, NORAD, DANIDA, Japan Aid, GTZ וארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים כגון International Alert או International Crisis Group, כמו גם ארגונים לא ממשלתיים מקומיים רבים. מאגרי מידע מרכזיים נוצרו על ידי עבודתם של חוקרים בתחומים אלה.[54]

בנוסף, דיונים על מחקרי שלום וסכסוך בדרך כלל אישרו, ולא ערערו, הסכמה רחבה (במדינות מערביות ומחוצה להן) על החשיבות של ביטחון אנושי, זכויות אדם, פיתוח, דמוקרטיה ושלטון החוק (אם כי קיים דיון ער בנושא הווריאציות של הקשרים והיישומים של מסגרות אלה).[55] יחד עם זאת, תחום המחקר מאופיין במספר אתגרים ובהם המתח שבין "המטרה של ביצוע מחקר ביקורתי לבין להיות בעל רלוונטיות מעשית".[56]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Dugan, M. 1989. "Peace Studies at the Graduate Level." The Annals of the American Academy of Political Science: Peace Studies: Past and Future, 504, p 74
  2. ^ Abrams, Holly (2010-11-04). "Peace studies pioneer dies at 77". The Journal Gazette. נבדק ב-2010-11-13.
  3. ^ Wallensteen, Peter (ed.), Peace Research: Achievements and Challenges, Boulder, CO: Westview Press, 1988.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Harris, Ian, Larry J. Fisk, and Carol Rank. (1998). "A Portrait of University Peace Studies in North America and Western Europe at the End of the Millennium." International Journal of Peace Studies. Volume 3, Number 1. ISSN 1085-7494
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Miall, Hugh, Oliver Ramsbotham, and Tom Woodhouse, Contemporary Conflict Resolution, Polity Press, 2005.
  6. ^ Galtung, J., "A Structural Theory of Imperialism", Journal of Peace Research, Vol. 13, No. 2, 1971.
  7. ^ לימודי תואר שני בלימודי שלום וניהול סכסוכים, אוניברסטית חיפה
  8. ^ אתר הבית של The Peace Science Society (אורכב 26.08.2007 בארכיון Wayback Machine)
  9. ^ "Peace Studies Program – Student Information - Graduate Minor Field".
  10. ^ "Correlates of War 2". אורכב מ-המקור ב-2007-08-23. נבדק ב-2007-09-03.
  11. ^ "KU Leuven Faculteit Sociale Wetenschappen - Centrum Voor Politicologie - Algemeen". אורכב מ-המקור ב-3 בדצמבר 2011. נבדק ב-28 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "About the Peace and Justice Studies Association". אורכב מ-המקור ב-27 בנובמבר 2013. נבדק ב-28 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Dennis J.D. Sandole; Sean Byrne; Ingrid Sandole-Staroste; Jessica Senehi, eds. (2009). Handbook of conflict analysis and resolution (1st ed.). London: Routledge. p. 339. ISBN 978-0203893166.
  14. ^ Joyce Neu and Louis Kriesberg, Conflict Analysis and Resolution: Development of the Field, Oxford Research Encyclopedia of International Studies, Mar 2019, DOI: 10.1093/acrefore/9780190846626.013.521
  15. ^ Huddy, Leonie; Sears, David O.; Levy, Jack S., eds. (2013-09-04). "The Oxford Handbook of Political Psychology". doi:10.1093/oxfordhb/9780199760107.001.0001. ISBN 978-0-19-976010-7. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  16. ^ "Conflict Analysis and Resolution : Indiana University Southeast". southeast.iu.edu (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2023-06-22.
  17. ^ "Jimmy and Rosalynn Carter School for Peace and Conflict Resolution < George Mason University". catalog.gmu.edu. נבדק ב-2023-06-22.
  18. ^ Cooper, Neil, "What's the Point of Arms Transfer Controls?", Contemporary Security Policy, Vol. 27, No. 1, April 2006 pp. 118–137.
  19. ^ Carol Cohn. (2012). Women and Wars: Contested Histories, ת ת Uncertain Futures. Cambridge: Polity Press. מסת"ב 978-0-745-64245-1
  20. ^ Owen, Jean (27 במאי 2013). "Book Review: Women and Wars, ed. Carol Cohn". The Feminist and Women's Studies Association (UK & Ireland). נבדק ב-20 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ 21.0 21.1 Galtung, Johan, and Carl G. Jacobsen, Searching for Peace: The Road to TRANSCEND, Pluto Press: London, 2000.
  22. ^ Richmond 2005
  23. ^ Wolfgang Dietrich, Daniela Ingruber, Josefina Echavarría, Gustavo Esteva and Norbert Koppensteiner (eds.): The Palgrave International Handbook of Peace Studies: A Cultural Perspective, London, Palgrave Macmillan, 2011.
  24. ^ Robert Gilman, Sustainable Peace putting the pieces together, The Foundations of Peace (IC#4)
  25. ^ "Strategic Foresight Group - Anticipating and Influencing Global Future". נבדק ב-28 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Richmond, OP, Maintaining Order, Making Peace, London: Palgrave Macmillan, 2002.
  27. ^ Page, James S. 2007. 'Teaching Peace to the Military'. Peace Review, 19(4):571–577.
  28. ^ Wallensteen, Peter (ed.), Peace Research: Achievements and Challenges, Boulder, CO: Westview Press, 1988.
  29. ^ Boutros Ghali, An Agenda For Peace: Preventative Diplomacy, Peacemaking and Peacekeeping, New York: United Nations, 1992.
  30. ^ Duffield, Mark, Global Governance and the New Wars: The Merging of Development and Security, London: Zed Books, 2001.
  31. ^ Roland Paris, At War's End, (Cambridge University Press, 2004).
  32. ^ Richmond, OP, The Transformation of Peace, London: Palgrave Macmillan, 2005.
  33. ^ Fukuyama, Francis, State Building: Governance and World Order in the Twenty-First Century, Ithaca, NY: Cornell University Press, 2004.
  34. ^ Chandler, D. Empire in Denial: The Politics of State-Building. Pluto Press, 2006.
  35. ^ "International Coalition for the Responsibility to Protect (ICRtoP)". אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2011. נבדק ב-28 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Tadjbakhsh, Shahrbanou, and Anuradha M. Chenoy, Human Security: Concepts and Implications, London: Routledge, 2006
  37. ^ Jarat Chopra, and Tanja Hohe, "Participatory Intervention", Global Governance, Vol. 10, 2004
  38. ^ Burgess, Peter. "Liberal Peace and the Ethics of Peacebuilding". אורכב מ-המקור ב-4 בינואר 2014. נבדק ב-4 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ Richmond, OP, and Jason Franks, Liberal Peace Transitions: Between Statebuilding and Peacebuilding, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2009.
  40. ^ Jabri, Vivienne, War and the Transformation of Global Politics, London: Palgrave, 2007.
  41. ^ Richmond, Oliver (2011). A Post-Liberal Peace. Abingdon, Oxon: Routledge. ISBN 978-0-415-66784-5.
  42. ^ Wolfgang Dietrich: Variationen über die vielen Frieden; Wiesbaden [VS Verlag], 2008
  43. ^ Samrat Schmiem Kumar: Bhakti – the yoga of love. Trans-rational approaches to Peace Studies; [LIT] Münster, Vienna, 2010
  44. ^ Lederach, John Paul: Preparing for Peace; Syracuse [Syracuse University Press], 1996
  45. ^ Koppensteiner, Norbert: Tha Art of the Transpersonal Self. Transformation as Aesthetic and Energetic Practise; [ATROPOS] New York, Dresden, 2009
  46. ^ 46.0 46.1 "Barbarians within the gate" by Barbara Kay, National Post, February 18, 2009.
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 The Peace Racket by Bruce Bawer, City Journal, Summer 2007.
  48. ^ Take a Break from War by Kaushik Roy, The Telegraph (Calcutta, India), November 15, 2002.
  49. ^ "One Man's Terrorist Is Another Man's Freedom Fighter" (אורכב 01.01.2019 בארכיון Wayback Machine) by David Horowitz, (website of Students for Academic Freedom), November 08, 2004.
  50. ^ September 11 and the Field of Peace Studies (אורכב 06.09.2008 בארכיון Wayback Machine) by Gordon Fellman, Peacework, October 2002.
  51. ^ "For Young Activists, Peacemaking 101", by Tom Ford and Bob von Sternberg, Minneapolis Star Tribune, December 17, 2002.
  52. ^ In defence of peace studies by Catherine Morris, director, Peacemakers Trust, Victoria; Ben Hoffman, president and CEO, Canadian International Institute of Applied Negotiation, Ottawa; Dean E. Peachey, visiting professor in transitional justice, Global College, University of Winnipeg, National Post, February 25, 2009. (Full letter is available here)
  53. ^ Report of the Secretary - General's High Level Panel on Threats, Challenges, and Change, United Nations, 2004: Boutros Boutros Ghali, An Agenda For Peace: preventative diplomacy, peacemaking and peacekeeping, New York: United Nations, 1992; An Agenda for Development: Report of the Secretary-General, A/48/935, 6 May 1994; "Supplement to An Agenda for Peace" A/50/60, S.1995/1, 3 January 1995; An Agenda for Democratization, A/50/332 AND A/51/512, 17 December 1996.
  54. ^ e.g. Correlates of War at Harvard University : PRIO/ Uppsala University Data on Armed Conflict.
  55. ^ Michael Doyle and Nicolas Sambanis, Making War and Building Peace, (Princeton University Press, 2006); Charles T. Call and Elizabeth M. Cousens, "Ending Wars and Building Peace: International Responses to War-Torn Societies," International Studies Perspectives, 9 (2008): Stephen D. Krasner, "Sharing Sovereignty. New Institutions for Collapsed and Failing States," International Security, 29, 2 (2004); Roland Paris, At War's End, (Cambridge University Press, 2004).
  56. ^ Laurent Goetschel and Sandra Pfluger (eds.) (2014): Challenges of Peace Research http://www.swisspeace.ch/fileadmin/user_upload/Media/Publications/WP_7_2014.pdf
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

לימודי שלום וסכסוכים37759925Q15820293

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לימודי_שלום_וסכסוכים&oldid=2502959"