השלום הדמוקרטי
השלום הדמוקרטי, היא תאוריה הגורסת שמדינות דמוקרטיות נלחמות בצורה פחותה האחת בשנייה בהשוואה למלחמות בין מדינות דיקטטוריות.
ראשיתה של התאוריה
ראשיתה של התאוריה בהגותו של עמנואל קאנט, שכתב בספרו "לשלום הנצחי" בשנת 1795 אחרי שהגיע למסקנה כי דמוקרטיות יווניות לא נלחמו האחת בשנייה, כי משטר חוקתי רפובליקני הוא אחד התנאים להשגת שלום בר קיימא. התאוריה של קאנט הייתה שלעולם לא יושג רוב של העם אשר יצביע לטובת יציאה למלחמה, להוציא מקרה של הגנה עצמית. להבנתו של קאנט, דמוקרטיות יצאו למלחמה כמעט בכל המקרים כנגד אוליגרכיות, ממלכות או עריצויות והמקרים בהן נלחמו דמוקרטיות האחת כנגד רעותה היו שוליים בהיסטוריה האנושית.
מקרים בהם מדינות דמוקרטיות נלחמו האחת בשנייה
מתיו ווייט מונה 22 מקרים בהיסטוריה שבהם לכאורה נלחמו מדינות דמוקרטיות או גורמים בתוך מדינות דמוקרטיות אלה באלה:
- המלחמות הפנימיות ביוון העתיקה במאות החמישית והרביעית לפנה"ס
- המלחמות הפוניות במאות השלישית והשנייה לפנה"ס
- המהפכה האמריקנית בשנים 1775–1783
- המלחמות האינדיאניות בארצות הברית בשנים 1776–1890
- מלחמות המהפכה הצרפתית בשנים 1793–1799
- המלחמה הימית בין צרפת לארצות הברית בשנים 1797–1799
- מלחמת 1812 בין ארצות הברית ובריטניה בשנים 1812–1815
- המלחמה הצרפתית-רומית בשנת 1849
- מלחמת האזרחים בארצות הברית בשנים 1861–1865
- מלחמת ספרד-ארצות הברית, בשנת 1898
- המלחמה בין בריטניה ובין הבורים בדרום-אפריקה בשנים 1899–1901
- מלחמת העולם הראשונה בשנים 1914–1918
- כיבוש אזור הרוהר בגרמניה בידי צרפת בשנת 1923
- מלחמת העולם השנייה (במהלך המלחמה, פינלנד לחמה לצד הגרמנים) בשנים 1940–1945
- מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה בשנים 1947–1948
- מלחמות האזרחים באיראן, שבה תמכה ארצות הברית בשנת 1953
- מלחמת הבקלה בין איסלנד ובריטניה בשנים 1958–1961, 1973, ו-1975–1976
- מלחמת האזרחים בלבנון (שישראל התערבה בה) בשנים 1978 ו-1982
- מלחמת העצמאות של קרואטיה בשנים 1991–1992
- מלחמת הגבול בין אקוודור ופרו בשנת 1995
- מלחמת קוסובו בשנת 1999
- מלחמת הודו-פקיסטן הרביעית בשנת 1999
וויט מציין כי התשובה לשאלה אם אמנם בכלל המקרים הללו מדובר אכן במלחמה, תלויה בהגדרת המושגים "דמוקרטיה" ו"מלחמה", ובנסיבות הספציפיות של המלחמה. האם ראוי למשל לקרוא למלחמת הבקלה (סכסוך הדיג בין איסלנד לבריטניה) "מלחמה" בהתחשב בעובדה שאיש לא נהרג בהן? המסקנה היא שבכל המקרים שהובאו לעיל (שהם המקרים היחידים של אלימות גלויה בין דמוקרטיות), קשה למצוא דוגמה למלחמה בין דמוקרטיות.[1]
המודלים ההסברתיים של התאוריה של קאנט
המודל התרבותי-נורמטיבי
על פי המודל התרבותי-נורמטיבי, סכסוכים אלימים בין דמוקרטיות יהיו נדירים כיוון שמקבלי ההחלטות במדינות אלו נוטים לפתור קונפליקטים על ידי פשרה והיעדר אלימות תוך כיבוד זכויותיהן של יריבותיהן הפוטנציאליות, ובנוסף תצפנה להתנהגות זהה מצד דמוקרטיות אחרות. לפי מודל זה ההתנהלות הפוליטית הפנימית של המדינה תבוא לידי ביטוי בהתנהגותה בזירה הבינלאומית.
המודל המבני-מוסדי
על פי המודל המבני-מוסדי, האילוצים שיוצרים מנגנוני האיזונים והבלמים, הצורך בביקורת ולגיטימציה ציבורית מאטים את קצב קבלת ההחלטות המביא לשימוש באלימות. כמו כן, דמוקרטיות מצפות לכך שגם אצל הדמוקרטיות העומדות מולן יתבצעו תהליכים דומים. על כן, גלישה של סכסוך בין שתי דמוקרטיות יציבות לפסים אלימים, אינו סביר.
מחקרים מדעיים על התאוריה
מחקרים מדעיים של הסוגיה החלו להתקיים בשנות ה-60 של המאה ה-20. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות התפרקות הגוש הקומוניסטי, נוצר בקרב אנשי אקדמיה קונצנזוס רחב של תמיכה בקביעה שדמוקרטיות כמעט שאינן נלחמות זו בזו[1]. חוקר מדע המדינה האמריקאי רודולף ראמל הראה שדמוקרטיות לעיתים נדירות מבצעות מעשי רצח עם מסוגים שונים.
הפסיכולוג סטיבן פינקר, בספרו המלאכים הטובים של טבענו על דעיכת האלימות בהיסטוריה, מצטט מחקר כמותי על ידי מדעני המדינה ברוס רוסט וג'ון אוניל בשיטת רגרסיה לוגיסטית רב ממדית, אשר מצא שממשל דמוקרטי בשני הצדדים מקטין לחצי את הסיכוי לעימות ביניהם, בהשוואה לסיכוי הממוצע לשתי מדינות כלשהן, ואפילו ממשל דמוקרטי בצד אחד בלבד מקטין במקצת את הסיכוי לעימות[2].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "האם דמוקרטיות נלחמות זו בזו?", הכנסת-מרכז מחקר ומידע, 31 במרס 2005
- ^ Russett, B., & Oneal, J. 2001. Triangulating peace: Democracy, interdependence, and international organizations. New York: Norton.
