ליזה מייטנר

ליזה מייטנר
Lise Meitner

לידה	7 בנובמבר 1878
פטירה	27 באוקטובר 1968 (בגיל 89)
ענף מדעי	פיזיקה
מקום מגורים	אוסטריה, גרמניה, בריטניה
הערות	נולדה למשפחה יהודית, היסוד הכימי מייטנריום (מספר אטומי 109) נקרא על שמה
תרומות עיקריות
גילוי הביקוע הגרעיני על סמך תוצאות ניסויים שביצע אוטו האן

לִיזֶה מַיְיטְנֶר (בגרמנית: Lise Meitner;‏ 7 בנובמבר 1878 – 27 באוקטובר 1968) הייתה פיזיקאית אוסטרית יהודייה מומרת, שהתמחתה בפיזיקה גרעינית וברדיואקטיביות. יחד עם אחיינה, אוטו פריש, גילתה מייטנר את תהליך הביקוע הגרעיני, ותיארה כיצד חדירת הנייטרון הנוסף לגרעין איזוטופ האורניום מערערת את יציבותו, עד שהוא מתפלג למספר גרעינים קטנים יותר. פרסום זה ב-1939 סלל את הדרך לפיתוח הפצצה האטומית במהלך מלחמת העולם השנייה. היסוד הכימי מייטנריום (מספר אטומי 109) נקרא על שמה.

קורות חיים

מייטנר נולדה בשם אליזה בווינה, שלישית מבין שמונה ילדים, למשפחה יהודית. אביה היה עורך הדין והשחמטאי פיליפ מייטנר, ואמהּ הדוויג לבית סקובראן. משפחת אמהּ היגרה מרוסיה לסלובקיה. האב הקפיד להעניק לבנותיו חינוך פרטי ברמה שווה לזו שזכו לה בניו. לימים, רכשו שלוש אחיותיה תואר דוקטור כל אחת. ליזה קיבלה חינוך לותרני, וגילתה עניין במתמטיקה כבר בילדותה. היא הוכשרה כמורה לצרפתית. ב-1901 החלה ללמוד באוניברסיטת וינה. כשהתבגרה זנחה מייטנר את היהדות, והוטבלה לנצרות ב-1908.

עבודתה בברלין

מיד לאחר שקיבלה דוקטורט ב-1906, עברה לברלין, ועבדה בצמוד לכימאי אוטו האן במשך כשלושים שנה, אך מעולם לא קיבלה או ביקשה אזרחות גרמנית. השניים שילבו את תחומי המחקר שלהם, פיזיקה וכימיה, וחקרו את תופעת הרדיואקטיביות.

ב-1918 זיהו שני החוקרים את האיזוטופ של היסוד הכימי פרוטקטיניום (מספר אטומי 91), אולם רק ב-1923 הצליחה מייטנר לגלות את הגורם ליצירת האיזוטופ, במקביל לפייר אוז'ה הצרפתי, שעל שמו נקראה התופעה אפקט אוז'ה.

עם גילוי הנייטרון, בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים, התפתחה סברה בקהילה המדעית כי יהיה ניתן ליצור במעבדה יסוד כימי כבד מהיסוד הכבד ביותר הידוע אז, אורניום (מספר אטומי 92). המרוץ בין גדולי המדענים התחיל: ארנסט רתרפורד בבריטניה, אירן ז'וליו-קירי בצרפת, אנריקו פרמי באיטליה והצוות מייטנר-האן בגרמניה. כל החוקרים הללו ראו לנגד עיניהם את פרס נובל הנכסף, ולא שיערו כי בסופו של דבר יוביל מחקרם לפיתוח כלי נשק גרעיניים.

כשעלה היטלר לשלטון ב-1933 נשאה מייטנר בעמדה בכירה בפקולטה למדעים באוניברסיטת ברלין. כאזרחית אוסטרית, היא לא נאלצה לעזוב את משרתה ואת ביתה כשאר עמיתיה היהודים, בכללם אחיינה הפיזיקאי אוטו פריש. היא התעלמה מהמתרחש סביבה והשקיעה את מלוא זמנה ומרצה במחקריה. היא נשארה בתפקידה עד 1938, אז סופחה אוסטריה לגרמניה ומעמדה כאזרחית זרה חדל מלהגן עליה. באותה תקופה סייעה לפיזיקאית הדוויג קוהן לקבל אשרת עבודה מחוץ לגרמניה, ולאחר מכן החליטה מייטנר להיענות להצעתו של דירק קוסטר, עמית מאוניברסיטת חרונינגן בהולנד, שקבע עבורה ראיון עבודה באוניברסיטה. לאחר שהשלטונות הנאציים אסרו עליה לצאת מגרמניה, היא נאלצה לברוח, ובעזרת עמיתה ההולנדי, שכנעה במרמה את פקידי הגבול, כי יציאתה חוקית. כעת הייתה בטוחה, אך ללא רכושה. הריאיון לא התקיים בסופו של דבר, והיא החליטה לפנות לסטוקהולם, שם קיבלה הצעת עבודה ממעבדתו של מאנה סיגבאן. במהלך שהותה בשוודיה פיתחה יחסי עבודה הדוקים עם נילס בוהר, אשר עשה את הדרך מקופנהגן לסטוקהולם בתדירות גבוהה. כמו כן, המשיכה את מחקרה עם האן ועם הצוות הגרמני באמצעות חליפת מכתבים קבועה.

גילוי ביקוע הגרעין

בנובמבר 1938 נפגשו האן ומייטנר בחשאי בקופנהגן על מנת לתכנן מערך חדש של ניסויים, ולאחר הפגישה המשיכו השניים להתכתב בנושא. הניסויים שסיפקו ראיות לביקוע גרעיני נערכו במעבדתו של האן בברלין. מהמכתבים שנשמרו עולה כי האן האמין כי ביקוע גרעיני הוא בלתי אפשרי. מייטנר הייתה הראשונה להבין כי גרעין האטום יכול להתפצל לחלקים קטנים יותר: גרעינים של אורניום התפצלו ויצרו בריום וקריפטון, תוך שהם פולטים נייטרונים וכמות גדולה של אנרגיה (שארית מאנרגיית הייצוב היותר נמוכה, שנדרשת ביסודות אלה).

מכתב מבוהר, אשר ציין כי בניסויים שערך האנרגיה הנפלטת בעת הפצצת אטומי אורניום הייתה גדולה משמעותית מכפי שניבאו חישוביהם המבוססים על גרעין שאינו בקיע, הצית את השראתה בדצמבר 1938. תומכיה של מייטנר גורסים כי היא הייתה הראשונה לערוך את החישובים התאורטיים עבור גרעין בר-ביקוע, אך מעולם לא הצליחו לתמוך זאת בראיות. אוטו האן טען כי עבודתו הכימית היא האחראית היחידה לתגלית זו.

באירופה של שנת 1939 היה זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית עבור מייטנר, שגלתה מגרמניה על רקע מוצאה היהודי, לפרסם במשותף את עבודתה עם האן. האן פרסם תגליות כימיות בינואר 1939, ומייטנר פרסמה את ההסבר הפיזיקלי חודשיים לאחר מכן, יחד עם אחיינה הפיזיקאי אוטו פריש. השניים כינו את התהליך "ביקוע גרעיני". מייטנר הבינה כי ייתכן ותגובת שרשרת כזו תגרום לפיצוץ גדול.

המאמר עורר סערה בקהילה המדעית; שלושה פיזיקאים אמריקאיים יהודים – לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר – נחרדו מפוטנציאל ההרס חסר התקדים הטמון בתגלית, ומכך שהוא נמצא בידיים גרמניות, והתאחדו לפעולה נגדית. השלושה צירפו לשורותיהם את אלברט איינשטיין, ששלח מכתב מתריע לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, מעשה שהוביל להקמת פרויקט מנהטן. מייטנר סירבה להצטרף לפרויקט, והצהירה:

I will have nothing to do with a bomb!‎

ב-1944 זכה אוטו האן בפרס נובל לכימיה על גילוי תהליך הביקוע הגרעיני. לדעת מדענים רבים, מייטנר הייתה צריכה לחלוק עמו את הפרס. מקור ההשמטה היא טענתו של האן כי הגילוי הוא תוצאה של חקר הכימיה שלו בלבד. ב-1966 זכו יחדיו האן ופריץ שטרסמן בפרס אנריקו פרמי. השיקולים להענקת פרס נובל נותרו חסויים למשך חמישים שנה. כאשר הותרו לפרסום הפרוטוקולים, התבררו הסיבות להענקת פרס נובל להאן בלבד. נראה שמבנה הוועדות הממליצות לא היה מתאים לשיפוט מחקר בינתחומי וכן הסתמכות על מקורות אירופיים בלבד.

מיד לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה, דיווחו בעיתונות בהרחבה על השותפים לייצור פצצת האטום, ומקום של כבוד ניתן למייטנר.

לאחר מלחמת העולם השנייה

בביקור שערכה בארצות הברית ב-1946 התקבלה מייטנר על ידי התקשורת האמריקאית כסלבריטי, ותוארה כמי ש"עזבה את גרמניה עם הפצצה בכיסה". היא זכתה לכבוד רב מארגוני נשים, וזכתה בתואר "אשת השנה". מאוחר יותר, ב-1949, זכתה במדליית מקס פלאנק לפיזיקה.

לאחר מלחמת העולם השנייה אמרה מייטנר כי הייתה זו טעות להישאר בגרמניה בשנים 1933–1938, והיה עליה לעזוב מיד כשעלה היטלר לשלטון. היא מתחה ביקורת קשה על מדענים גרמניים, בהם אף אוטו האן וורנר הייזנברג, ששיתפו פעולה עם הנאצים ולא יצאו נגד פשעי המשטר.

מייטנר קיבלה אזרחות שוודית ב-1949 אך עברה לקיימברידג' שבבריטניה, שם נפטרה ב-1968. לבקשתה היא נקברה בכנסייה בבראמליי בהמפשייר, לצד אחיה וולטר שנפטר כ-4 שנים לפניה. אחיינה אוטו פריש רשם על מצבתה:

"Lise Meitner : a physicist who never lost her humanity". ("ליזה מייטנר: פיזיקאית שמעולם לא איבדה את אנושיותה")

הנצחה

ב-1986 קיבל היסוד מייטנריום בעל מספרו האטומי 109 את שמו הנוכחי על שמה של ליזה מייטנר.

בברלין נקרא "מכון האן-מייטנר למחקר גרעיני" בשמה ובשם שותפה למחקר.

ראו גם

• אפקט מטילדה

לקריאה נוספת

• Frisch, Otto Robert (ed.) (1959). Trends in Atomic Physics: Essays Dedicated to Lise Meitner, Otto Hahn, Max von Laue on the Occasion of their 80th Birthday. New York: Interscience.
• Rife, Patricia (1999). Lise Meitner and the Dawn of the Nuclear Age. Birkhäuser.
• Lewin Sime, Ruth (1996). Lise Meitner: A Life in Physics. Berkeley: University of California Press. מסת"ב 0-520-08906-5.
• Yount, Lisa (1996). Twentieth Century Women Scientists. New York: Facts on File. מסת"ב 0-8160-3173-8.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליזה מייטנר בוויקישיתוף

• ליזה מייטנר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• ליזה מייטנר, באתר מוזיאון המדע בירושלים
• ד"ר נעמה חריט-יערי, הגברת הראשונה של עידן הגרעין, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 7 בנובמבר 2016
• 10 נשים ששינו את ההיסטוריה (ו-10 גברים שקיבלו על כך את הקרדיט) באתר און-לייף
• ליזה מייטנר, באתר אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (באנגלית)
• ביקורת על ביוגרפיה שנכתבה על חייה (באנגלית)
• פטרישיה רייף, ליזה מייטנר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• ליזה מייטנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ליזה מייטנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ליזה מייטנר (1878-1968), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ליזה מייטנר40478233Q56189