התארגנות אחת בהנהגת האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ישראל אלעזר הופשטיין, נקראה "עבודת ישראל". התארגנות שנייה שנקראה "נחלת יעקב", הייתה בהנהגת רבי יחזקאל טאוב האדמו"ר מיבלונה, דור חמישי למגיד מקוזמיר. אליהם נלוו שני אדמו"רים נוספים: רבי ישעיהו שפירא ("האדמו"ר החלוץ"), וקרוב משפחתו רבי אברהם יעקב שפירא, האדמו"ר מדרוהוביץ', אף הם צאצאים ישירים של המגיד מקוז'ניץ. האדמו"ר מדרוהוביץ' למד במדינה אחרת את מלאכת המדידה, ועתה היה ממונה על מדידת אדמות היישוב. בהמשך הצטרף גם גיסו של האדמו"ר מקוז'ניץ, רבי אברהם אלימלך שפירא.
האדמו"ר מיבלונה הגיע ב-1924 לארץ ישראל, רכש קרקע עבור אגודת "נחלת יעקב" ושב לפולין כדי לשווק אותה לחסידים.[3] בתחילת מאי 1925 נרשמה הקרקע בשטח של 26,000 דונם, כולל 5,000 דונם של הקרן הקיימת, בטאבו.[4]
חברת "עבודת ישראל" נוסדה בסיון תרפ"ד על ידי הרבי מקוזניץ. עד תחילת מרץ 1925 הצטרפו לחברה מעל 200 משפחות.[5]
החברות שיווקו את הקרקע לחסידים מן המעמד הבינוני שנדרשו לשלם על חלקת האדמה, ובנוסף להביא עמם סכום בשווי כמה מאות לירות מצריות להתבססותם. ואולם, בהשפעת חוקי גרבסקי, שרוששו יהודים רבים, התברר שלרבים מהמצטרפים חסר ההון הנדרש להתיישבות; אז פנו ראשי החברות אל הקרן הקיימת בבקשת סיוע לרכישת אפילו חלק מהקרקע. דירקטוריון הקרן הקיימת נענה לבקשתם ורכש עבורם 9,000 דונם נוטספים.[6] הנהלת הקרן הקיימת הדגישה בפרסומיה שהיא מסייעת לכל חלקי העם.[7]
עלייה להתיישבות
באפריל 1925, עוד טרם הרישום של רכישת הקרקעות בטאבו, עלתה קבוצה ראשונה של חסידים בראשות הרבי מיאבלונה על הקרקע בנקודה שנקראה "נחלת יעקב".[4] ב-19 במאי 1925 תוארה ההתיישבות בהארץ על ידי אהרן זאב בן ישי[8]:
"רק כשלשים צריפים וסוכות של קרשים, שחמתם מרובה מצלם. הספיקו רק לרכוש כעשר פרות ... כארבעה-חמשה חמורים ופרדות כארבעה חמשה מניינים של אווזים ותרנגולים. ... גדלו של מטבח-הפועלים הוא לפי-שעה ב' על ב' ושלחן-האוכל סמוך קצת יותר מדי אל מקום־הבישול. ... והצריף הגדול, המשמש דרך ארעי בית־תפלה ובית־ספר לבנים באחד, מפולש מכל צדדיו, ובלילה אי אפשר אפילו ל"מתמיד" היחיד (בחור כבן י"ז), ... להמשיך את תלמודו מפני מלחמת הרוח והנר. (בעוד ימים מועטים יגמר הצריף היפה, שהולך ונבנה לשם בית כנסת בראש גבעה, והמטבח יעבור לצריף־התפלה של עכשיו, ואז ישתנה כל זה לטובה)! ... עד היום הזה התיישבו על הקרקע 45 משפחות, שהן כ-500 נפש. ... 56 ילדים וילדות ישנם רק מגיל 4 עד 14 ... "
בן ישי סיפר גם על התכנית המשקית:
"רוב האדמה היא אדמת פלחה שחורה וטובה ומיעוטה אדמת הר הטובה ליעור. במקומות שהמים מרובים, אומרים לנטוע פרדסים. על גבעה אחת יש יער של ארנים שנעזב וכבר החלו לחדש אותו ולהקימו לפריחה. יש גם אדמת בצה שכבר החלו להבריאה. ... על־פי מספר המתיישבים ועל־פי כמות האדמה, יפול בחלקו של כל אחד מ-50 עד 70 דונם. מלבד זה אומרים לקנות לכל אחד פרות אחדות לשם תוצרת חלב. בני טרנסילוואניה מכפר גדעון הקרוב, מייעצים לעסוק בגידול צאן כמוהם, אך לא הוחלט עוד בדבר."
בחודשים הראשונים עבדו המתיישבים בייבוש הביצות.[9] בנחלת יעקב הכינו משתלה, וקנו פרות ועדר צאן.[10] בספטמבר 1925 העבירו את הצריפים מהנקודה הזמנית בה ישבו על הכביש אל שלוש נקודות הקבע של היישוב.[11]
סיפור המעשה עורר התלהבות רבה בקרב היישוב הציוני. ש. שלום, בנו של האדמו"ר מדרוהוביץ', שהצטרף אל אביו והיה בעצמו בקבוצת המתיישבים, מתאר בספרו "עליית חסידים" את השנים הראשונות בתמונות ציוריות למדי של יהודים בעלי מראה חרדי, שיצאו לעבוד עבודת כפיים בשדה כשעל גופם ציצית ופיאותיהם וזקניהם מתבדרים ברוח.[12]
עבודת ישראל
"עבודת ישראל" התיישבה על גבעה מול קיבוץ יגור. ביולי 1925 היו בו 20 משפחות ב-5 צריפים.[13] בספטמבר 1925 תיאר מ. אבי שאול את היישוב: "בתי עץ קטנים, צריפים חדשים, קרשיהם לבנים כאילו רק עתה הביאום מבית הנסירה".[14] בדצמבר 1925 נמסר[15]:
"נקודה יישובית זו, שנוסדה על ידי חסידי פולין, מונה עכשו 24 משפחות מתיישבים. כששים פועל עובדים מטעם הקרן הקיימת ביבוש הבצות. מים מביאים לעת עתה ממעין הרחוק קילומטר מהמושב. המתיישבים גרים בצריפים. בימים האחרונים התחילו לחרוש את האדמה (פרדה אחת - לכל 2 מתיישבים.( החרישה נעשית בהשגחת מדריך חקלאי, שנשלח מטעם ההנהלה הציונית. אלף דונם מסר המושב לעבוד לקבוצת "אחוה" הקרובה. המתיישבים ברובם מחוסרי אמצעים. הם קנו את 25 הדונם בתשלומים לשעורין. תשלום ראשון שלמו ולע"ע לא יספו עוד. החומר האנושי — מגוון ביותר: יהודים סוחרים בעלי צורה, חנונים זעירים ובעלי מלאכה. יש בין המתיישבים גם שני חברי ההסתדרות. אחדים מהם השאירו את משפחותיהם בגולה, וישיבתם פה היא על תנאי אם יצליחו מוטב. ולא ח"ו — ישובו לפולין. יש סיעות וראשית מדנים, כרגיל. האמבולטוריום של קופ"ח סובל מחוסר מים, והחובשת הכריזה "שביתה" על המים. עכשו הפסיקה הקרן הקיימת את עבודת יבוש הבצות והפועלים עומדים לעזוב את המקום ובעל "המסעדה" והאופה נבוכים. שני המתיישבים, משמשים דוגמה ליתר חברי המושב בעבודתם המשקית. הם הראשונים שהקימו רפתות ולולים לעצמם (הפרות והעופות עוד אינם, מחכים לקבלת התקציב מאת ההנה"צ, אולם שני אלה אינם מספיקים. נחוץ לישב במקום מספר פועלים בעלי ניסיון. המוסדות המישבים צריכים לדאוג לדבר בעוד מועד. המתיישבים לא יתנגדו לכך. הם ישמחו בוודאי לראות ביניהם מספר חקלאים בעלי ניסיון, שיהיו להם למורי דרך בעבודתם הקשה."
"'המתיישבים הם עשרים וארבע משפחות המונות מאה נפש. עובדים בחקלאות. כל מתיישב מעבד ארבעים דונם פלחה. עד כה הספיקו לזרוע תשע מאות דונם בקיא לחציר, בקיה לגרעינים, שעורה, שבולת שועל וחטה. על יד המושב משתרעים גני הירק שבהם זרעו ושתלו: צנון, סלק, כרוב, כרובית, גזר, בצל, פולים, תפוחי אדמה, שעועית ועוד. כל אחד מעבד שטח של דונם עד דונם וחצי גן ירק לפי גודל המשפחה. היות ש"קרן היסוד" תבנה כאן כמו ביתר מושבי החסידים רפתות והמתיישבים נמצאים עכשיו במצב חמרי דחוק, לכן החישה "קרן היסוד" וסדרה בשביל המתיישבים עבודת חצוץ חצץ לבנין הרפתות ועל חשבון זה מקבלים הם צורכי אוכל כל אחד לפי גודל משפחתו. בעבודת יבוש־הבצות הנעשות על ידי "הקרן קיימת לישראל" בחרב'ג עסוקים ג"כ כחמשה עשר איש."
התבססות
בית הקברות בכפר חסידים החלקה הצבאית. בית הקברות הוקם ב-1934, בין השנים 1936–1938 נקברו בו גם תושבי נשר. היום הוא משמש גם כבית קברות של רכסים
עד מהרה החלו הבעיות לצוץ על פני השטח: האזור שקנו החסידים היה אדמת ביצה, שלא התאימה לחקלאות, והמלריה התפרצה והפילה חללים רבים. כמו כן, היישוב לא זכה בתמיכה מספקת של המוסדות הלאומיים, הכספים מפולין הפסיקו להגיע וההון הפרטי הלך ואזל. לכך התלוותה הבעיה המרכזית, והיא חוסר בידע ובניסיון חקלאי. הרבי מיבלונה (כמו גם אחרים) פנה אל הקרן הקיימת לישראל לעזרה. הקק"ל הגישה עזרה בשליחת מדריכים, פרעון החובות על קניית הקרקע ובעיקר בייבוש הביצות. קרן היסוד עזרה אף היא, כשהזרימה קיצבה למתיישבים שהוכיחו כי בכוחם לנהל משק.
הקק"ל החליטה ב-1926 על איחוד שני המושבים לכדי יישוב אחד. אל החסידים צורפה גם קבוצה של מתיישבי הפועל המזרחי.[17] כך תואר המקום בינואר 1929[18]:
"כיום הזה נמצאים שם 87 משפחות. מהם כארבעים משפחות מיתר הפלטה של "נחלת יעקב" כעשרים ושתים משפחה משרידי "עבודת ישראל" והשאר של הפועל המזרחי. כל זה מצטרף למושב אחד בעל שלוש שכונות וחיים המה ביניהם בשלום ובשלוה ועוזרים זה לזה בעבודתם בשדה ובית. לכל אחד מהם יש מאה דונם קרקע משלו, כלומר של קרן הקימת שקנתה מהם את הקרקע והשאירה אותה בידיהם לעבדה ולאכול מטובה כנהוג."
במהלך השנים עד לקום המדינה הלך והתבסס היישוב. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20,[20] ביקשו להתיישב בכפר אנשים שאינם חקלאים. ועד המושב הקצה למשפחות אלה מגרשים בני דונם אחד בשטחים שלא התאימו לעיבוד חקלאי. בשנות ה-50 הופרד הכפר מבחינה מוניציפלית לשני יישובים: כפר חסידים א' - החקלאים, וכפר חסידים ב' - התושבים. בנייני המגורים של כפר חסידים ב' משולבים בתוך כפר חסידים א'. תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות כמו גם מעבודות מחוץ ליישוב. במהלך השנים האוכלוסייה התחלפה, וכיום תושבי הכפר הם בעיקר דתיים לאומיים וחילונים. במהלך השנים עקב שינוי הצביון הרוחני בכפר, עזבו רוב משפחות החסידים שבכפר לבני ברק ולירושלים. שאר החסידים הראשונים שהיו בכפר נפטרו במהלך השנים. ממשפחות החסידים המייסדים נותרו כיום צאצאיהם של כחמש עשרה משפחות,[21] ובנוסף להן חיים בכפר צאצאיהם של אנשי הפועל המזרחי.
מעברות שהיו ל"רכסים"
אתר ההנצחה לבני כפר חסידים וחללי מלחמת העצמאות מיישובים אחרים שנקברו בכפר חסידים
ב-1950 הוקמו שתי מעברות בכפר חסידים.[22] העולים החדשים התגוררו בצריפונים במעברה,[23] בדונים[24] ואוהלים.[25] בפברואר 1951 הוחלט על הקמת מעברה נוספת בכפר חסידים.[26] ב-1952 הוקם במקום שיכון על ידי חברת רסקו[27] עבור משוחררי צה"ל מכפר חסידים.[28] ב-1954 הוחל בבניית שיכון נוסף על ידי חברת משכנות, על רכס סמוך לשכון רסקו.[29] גם חברת שיכון ההסתדרותית החלה בבניית שיכון משלה במקום, על הרכסים דרומית מזרחית לכפר חסידים, צפונית לקריית טבעון.[30] שיכונים אלו נבנו לצורך פינוי המעברות[28] בכל אזור חיפה, אך עקב התנגדות תושבי מעברות אחרות שוכנו שם רק מעטים.[31] באפריל 1956, כשבשיכונים התגוררו כ-1500 נפשות, הוחלט שהמקום יוכרז כמועצה מקומית נפרדת מכפר חסידים, בשם רכסים[32] וביולי 1959 כוננה המועצה המקומית.[33][34]
בספטמבר 2012, פנתה ההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה לוועדת ערר המוסמכת על פי חוק הנכסים של נספי השואה, להורות למושב לאפשר לאנשי החברה לעיין במסמכים ובארכיון הנמצאים ברשותו. זאת על פי מידע שהיה בידי החברה, חברי “עבודת ישראל” רכשו קרקעות באזור כפר חסידים וחלקם עלו מקוזניץ והתיישבו על קרקעות אלו. אלא שחלק מאותם חלוצים שבו לפולין כשהם מותירים את הקרקעות מיותמות מאחוריהם. ההערכה היא שרבים מאותם חברים ששבו לפולין נספו בשואה. כמו כן, על פי מידע שהיה בידי החברה, כ–400 מחברי “נחלת יעקב” שילמו סכומי כסף עבור רכישת קרקעות באזור חרושת הגויים ושייח אבריק שלימים הפכו לקריית טבעון וכפר חסידים. בשנות ה-30 של המאה ה-20, אגודת “נחלת יעקב” פורקה, כאשר בתיק הפירוק מצוינים רק כ–250 חברים כנושים של האגודה. לחברה חסר מידע אודות ראש האגודה, הרב טאוב, שרכש בשם חבריה, לרבות כאלו שנספו, את הקרקעות. כמו כן חסר גם מידע אודות רשימת הנושים החלקית המופיעה בתיק הפירוק.[36][37]
בית הקירור
בית הקירור הישן בכפר חסידיםבית הקירור בכפר חסידים אחרי עבודות השימור. הפך ב-2017 לאחר עבודות שימור לארכיון כפר חסידים.
בית הקירור תוכנן על ידי האדריכל אריה שרון והוקם בשנת 1942. מטרתו הייתה לאחסן בקירור תוצרת חקלאית: תפוחי אדמה ותפוחי עץ ממשקיהם של איכרי היישוב והסביבה. הצורך בהקמת בית הקירור נבע מהעובדה שהיבול שנאסף בבת אחת גרם לירידת מחירי השוק. המגדלים התארגנו, גייסו כספים ממקורות עצמיים ובנו את בית הקירור. כך יכלו לשמור על התוצרת החקלאית ולווסת את השיווק בהתאם למחיר הרצוי.
בזמן מלחמת העצמאות שימש בית הקירור גם להסתרת נשק.
בתי קירור דומים, אשר תוכננו על ידי אריה שרון, הוקמו במקומות שונים בארץ: רמת יוחנן, קיבוץ משמרות, בית חירות ועוד.
בסמוך ליישוב הוקם ב-1937כפר נוער דתי הנושא את אותו שם. באלול תשס"ג הוקמה בתוך כפר הנוער הדתי בכפר חסידים, ישיבת נחלת ישראל שבראשה עומד הרב שניאור קץ. הישיבה מנתה כ-180 תלמידים. בשנת תשע"ד עברה פעילות הישיבה למגדל העמק.
מוזיאון יענקל'ס שטעטל
יענקל'ס שטעטל הוא מוזיאון נוסטלגי ומרכז מבקרים בכפר חסידים המוקדש לחיי היומיום בעיירות היהודיות (שטעטלים) במזרח אירופה שהתקיימו עד לשואה. המוזיאון הוקם ופועל ביזמתו של גדי יעקב, בן המושב.[38]
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך ב': פרק קט"ז, ייסוד כפר חסידים, ש. שלום, 1925 - פגישה ראשונה עם המייסד, קניית קרקע, העלייה על הקרקע, העבודה, עמ' 1213–1221.
כך עולה ממכתב לקק"ל בו מבקשים מתיישבים שאינן חקלאיים לאפשר להם לרכוש שטחים בני דונם אחד
^מכתב מיום 12/12/1926 של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית.
כך עולה ממכתב מיום 12/12/1926 של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. שמות המשפחות המופיעות במכתב שצאצאיהן חיים עד היום בכפר הם: וולף, אורנשטין סיני, בלום נפתלי, ונחוצקי רחל, אורנשטין דב, אייזנבנד אליעזר, אפפלד חיים, טיטל יחיאל, דרפנר, נכטילר צבי, ולברג אהרן, שטיינפלד, מנדלמן.
הכניסה לכפר חסידים. ברקע תל רגב הנמצא בכניסה לכפר
ישראל
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
כפר חסידים א' (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
