רבי ישראל די קוריאל
רבי ישראל די קוריאל[1] (מהריד"ק[2]; נפטר בסוף שנת ה'של"ז, 1577) היה רב וראש ישיבה מגדולי חכמי צפת במאה ה-16.
ביוגרפיה
נולד באדריאנופול שבטורקיה לרב מאיר די קוריאל, שהיה לפי ההשערה ממגורשי ספרד. למד בישיבתו של רבי יוסף פאסי תלמידו של רבי יצחק אבוהב. בישיבה זו התיידד עם תלמיד אחר, רבי משה מטראני. באדריאנופול לימד תלמידים, וכנראה שגם בקושטא.
בסביבות שנת ה'רצ"ה, 1535, עלה לארץ ישראל דרך מצרים שבה שהה כמה שנים, והתיישב בצפת.
בצפת היה מתלמידיו של רבי יעקב בירב (1474–1546), מגדולי חכמי ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-16 ומארגן ניסיון חידוש הסמיכה ב-1538. לפי מסורת מקובלת, רבי ישראל די קוריאל היה אחד מארבעת החכמים שהוסמכו על ידי רבי יעקב בירב. לצד ידידו רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך; המבי"ט, ורבי אברהם שלום.
ר"י די קוריאל היה שותף לרבי דוד אבן זמרה (רדב"ז) בחרם נגד המחמירים לעשר פירות הלקוחים מנכרים בשמיטה.
הוא הקים בצפת ישיבה גדולה[3]. מתלמידיו רבי בצלאל אשכנזי (1520–1594), מן האחרונים, מגדולי חכמי התורה במצרים ובירושלים בתקופתו. ורבי מרדכי הכהן, מחבר הפירוש 'שפתי כהן' על התורה.
מלבד תפקידו בראשות הישיבה, היה מראשי בית הדין בצפת לצידם של רבי יוסף קארו ורבי משה די טראני (המבי"ט). הוא גר בצפת במשך ארבעים שנה עד פטירתו בסוף שנת ה'של"ז, 1577.
בנו היה רבי משה די קוריאל. בתו נישאה לרב משה נג'ארה. נכדו ר' ישראל נג'ארה היה רב קהילת יהודי עזה ומחשובי המשוררים היהודים בתקופתו.
ספריו
- אור צדיקים, שלוניקי תקנ"ט, ורשה תרס"ב
- שאול רגב (מהדיר), דרשות ומאמרים לרבי ישראל די קוריאל, ירושלים: יד הרב נסים, תשנ"ב
לקריאה נוספת
- מאיר בניהו, רבי ישראל ב"ר מאיר די־קוריאל, בתוך: שאול רגב (מהדיר), דרשות ומאמרים לרבי ישראל די קוריאל, ירושלים: יד הרב נסים, תשנ"ב. עמ' ט-כא