יקותיאל שבח
 | |
| יקותיאל שבח | |
| לידה |
2 בספטמבר 1905 פיעסק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
11 במרץ 1984 (בגיל 78) ישראל  |
| תאריך עלייה | 1921 |
| כינוי | "ד"ר מילר", "המחשב" |
| השתייכות |
ההגנה , צה"ל  |
| תקופת הפעילות | 1925–1955 (כ־30 שנה) |
| דרגה |
 סגן-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
|
ב"הגנה": אחראי על מערך הסליקים בחיפה והצפון. בצבא הבריטי: ראש יחידת משטרה מיוחדת לשמירה על העיר חיפה. בצה"ל: רכש ואמל"ח | |
יקותיאל שבח (2 בספטמבר 1905 – 11 במרץ 1984[1]) ממתנדבי ההגנה בתפקיד מרכזי במערך להסתרת כלי נשק בסליקים בעיר חיפה ובצפון כמומחה לבניית סליקים והסוואתם ופיקוד על יחידת הנשקים.
ביוגרפיה
ילדותו
יקותיאל, בנם של אברהם ורבקה[דרוש מקור] שבח, נולד בפיעסק שאימפריה הרוסית למשפחה אמידה מאוד. אביו, אברהם, היה יערן ובעליה של טחנת קמח גדולה על גדות הנהר בכפר פינסק. המשפחה התגוררה בבית גדול בסביבה חקלאית ובנוסף לייצור קמח, עסקה בגידול ברווזים, פרות וסוסים. המשפחה מנתה עשר נפשות והעסיקה עובדים ומשרתים. סבו של יקותיאל, ישראל שבח, היה ממקימי בית הכנסת והישיבה בעיירה ושימש כרב הראשי של בית הכנסת. בבית דיברו יידיש, רוסית, ופולנית. בבית הספר למד גרמנית.
בשנת 1917, במהלך מהפכת אוקטובר, תקפו הבולשביקים את העיירה פיעסק, והוציאו את זעמם על היהודים. הם שדדו רצחו ועינו את תושביה היהודים. האם, רבקה, וחלק מאחיו של יקותיאל נרצחו. בני המשפחה ברחו מהעיירה. יקותיאל, שהיה בטוח שבני משפחתו נרצחו, החליט לעלות לישראל. מאוחר יותר גילה כי אחיו התאום ואביו ברחו לארגנטינה ועודם בחיים.
העלייה לישראל
במהלך בריחתו, עבר דרך העיירה שצ'ויצ'ין (szczuszyn) שעל גבול פולין ושם פגש את בת דודתו, חנה. יקותיאל שכנע את חנה לעלות לישראל. הם יצאו משצ'צ'ין לאיטליה, שם עבד יקותיאל כסבל כדי לחסוך כסף להפלגה באוניה "טרנטו". הם הגיעו לנמל יפו בשנת 1921 והתיישבו בקיבוץ יגור, שם חיפשו מומחה לחקלאות. חנה ויקותיאל נישאו בקיבוץ יגור, והיו מראשוני הקיבוץ ומייסדיו. בקיבוץ עסק יקותיאל בייבוש ביצות וחלה בקדחת צהובה. כאשר חנה אשתו נדבקה ממנו, עזבו את הקיבוץ בהמלצת הרופא ועברו לחיפה.
המעבר לחיפה והצטרפותו להגנה
מאחר שיקותיאל גדל באזור כפרי, הוא התנדב לעבודת גננות במרכז הגנים הבהאים בחיפה וזאת בנוסף לעבודתו כסבל בנמל חיפה. לאחר שלמד את סודות המקצוע והשתתף בהקמת גן בנימין, גן הטכניון וגנים ציבוריים נוספים. מאוחר יותר, הועסק כגנן הראשי של העיר. במקביל לעבודתו כגנן הצטרף לשורות ההגנה והתגלה כמומחה להקמת סליקים בכל העיר. כמו כן מונה (על ידי מייג'ור ברקר מהצבא הבריטי) לראש יחידת משטרה מיוחדת לשמירה על מפעל המים בחיפה. היחידה מנתה 12 איש מתושבי העיר ואומנה על ידי הצבא הבריטי. היחידה אף קיבלה נשק חוקי לצורכי שמירה בלבד. השמירה התבצעה בשעות הלילה על ידי סיורים בעיר ובאיוש מגדלי שמירה.[2]
"ד"ר מילר" – ה"סליקר" הראשי בחיפה והצפון
רשמית, עבד שבח כגנן בוועד הדר הכרמל ורבים יכלו לראותו עומד ומשקה את הצמחייה ב"גן בנימין", בעזרת צינור מים, זאת מבלי שתיארו לעצמם את מעלליו לאחר שעות העבודה. עד מהרה התגלה שבח כבעל כישרון יצירתי במיוחד בבניית סליקים והפך למפקד יחידת הנשקים של חיפה. "היחידה הזו תפסה מעמד נכבד בין היחידות בארץ. בין הנשקים שררה אווירה של אחווה ורעות. שבח לא נזקק לנקוט לשון של פקודה ולא הוכרח לצוות. מספיק שהיה מסביר את הפעולה שיש לבצע כדי שהנשקים יתנדבו, מייד, לביצועה ואף יריבו על הזכות לעשות את המלאכה".[2] שמו המחתרתי של שבח היה ד"ר מילר. הוא התגלה כבעל שיטות מתוחכמות במיוחד להסוואת נשק והעברתו אל מרכזי ההגנה. "בנוסף להקמת עשרות סליקים ברחבי חיפה והצפון, כוחו היוצר בא לידי ביטוי בהתקנת מוקשים ימיים ישנים, ששימשו את ההגנה בעת כיבוש חיפה. מוקשים אלה דורדרו מהדר הכרמל לעבר השכונות הערביות, ובעזרתם הניסו את אנשי הכנופיות שלא ידעו איזה "נשק סודי" מפעילים חברי ההגנה (כתבה[3]).
מבנה הסליקים
מיד לאחר מאורעות תרפ"ט הוחל בבניית מחסני נשק רבים. שבח נחשב לדמות מרכזית בתכנון הסליקים ובעל רעיונות יצירתיים במיוחד. הוא אף נשלח לתל אביב ולמקומות אחרים לבניית סליקים.[4] התקנת הסליקים נערכה בדירות ובבתים חדשים שנבנו בעיר. עד 1935 נבנו הסליקים בארונות קיר, בקירות עבים (אחת השיטות הייתה התקנת משקוף מתפרק), בקירות כפולים, בעליות אינטרסולים ומתחת לרצפות. בדרך כלל, הכניסה לסליקים הוסוואה על ידי אצטבה, מדף או ארון- ועליה הונחו חפצים שונים בהתאם לאופי המקום, לדוגמה: חלקי מכונות בבית מלאכה או צעצועים בגן ילדים. משנת 1935 החלו לבנות סליקים בבניינים חדשים. על פי רוב, נבחרו דירות של רופאים, עורכי דין, אנשים מכובדים שלא עוררו חשד. שבח יצר קשר עם מהנדס העיר הבריטי מר ווטסון, כדי לקבל אישורי בנייה ומידע על הבניינים המתוכננים. כאשר נמצא הבניין המתאים מבחינת המיקום והטופוגרפיה, גויס הקבלן לעניין והותיר חלל מתאים. לקראת סיום הבנייה, שבח היה מארגן את היחידה המבצעת שלו, זו כללה בנאים, נגרים, מסגרים, צבעים, חשמלאים ועוד. יחידה זו כונתה על שמו המחתרתי של שבח, "יחידת ד"ר מילר". הם נכנסו לבניין כפועלים, ובשעות הלילה עסקו בבניית המחסן. השלמת בניית הסליק חפפה את השלמת הבניין.
הסליק בדירתו של צבי בן יעקב באביחיל
הסליק היה מתחת לדירה במרתף יצוק בטון בגודל 2 -3 מטר. להתקנת הכניסה היה צורך בשבירת מרצפות ובפריצת חור. העבודה התנהלה בשעות הערב כדי לא לעורר את בעלי הבית. רעייתו של צבי, מרי, הייתה דואגת לצאת עם השכנים לקולנוע. אחד הבנאים היה מביא כל יום בונבוניירה עטופה וקשורה כיאה. הבונבוניירה הייתה למעשה לבנים שנועדו לבניית הפרצה ברצפת החדר.[2]
סליק במשרד עורכי דין
במשרד נבנתה תיקרה מונמכת שהסוותה את הנשק שהוחבא בתוכה. באותו סליק הוחבאו 34 רובים ו-100 אקדחים.[2]
הסליק בבית הספר "גאולה-הדר"
המחסן המרכזי של אזור חיפה היה בבית הספר "גאולה-הדר". במסווה של נגרייה תמימה שימשה כבית ספר לנגרות, ובה הוחבאה כמות עצומה של נשק. המכונית נושאת הנשק הייתה נכנסת לתוך הנגרייה שבה היו מדרגות נעות. מאחורי המדרגות מוקמה הכניסה לחדר האוכל של בית הספר. סיבוב אחד של הברזים בחדר אוכל גרם להזזת קיר נייד. במחסן הנשק היו ארבעה חדרים גדולים. שם אוחסנו 3000 מרגמות ששימשו את חטיבת כרמלי. כמו כן, היו בו 100 רובים פינים שהיו מיועדים לארגון הלח"י. עד היום ניתן למצוא בבית הספר שני מרזבים; אחד מיועד לניקוז הגשם והשני מיועד לאוורור חדרי הנשק.[5]
הסליק בטכניון
סליק חשוב של ההגנה בחיפה היה בטכניון. ביוזמתו של יעקב פת הוכשרו שני חדרים של בית המלאכה של הטכניון כדי לשמש בסיס קבוע לאימונים בנשק. דבר זה חייב התקנת סליק מסודר בבנין והנהגת שמירה קפדנית. בסוף שנת 1924 הוטל על יקותיאל שבח לשכלל את מערכת ההתראה, אשר במרתפי הטכניון. לצורך זה הוא הקים מערכת פעמונים בין החדרים ונקודות השמירה בחוץ. הצלצול הראשון היה אות אזהרה, הצלצול השני העיד כי חלפה הסכנה ושלושה צלצולים – אות סכנה.[2]
הסליק בבית חולים כרמל
מתחת לבניין של בית החולים כרמל הישן, נבנו שני חדרים שטויחו ורוצפו ואת הפתחים חסמו בלוקים. סוכם כי לאחר שהפועלים יסיימו את עבודתם, יגיע מהנדס מנאמני ההגנה ויתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם. המהנדס חיכה לפנייה של אנשי יחידת הנשקים, ואף כעס שלא זכה לפנייתם. אך הוא לא ידע ששבח ואנשיו כבר השלימו את המלאכה מבלי שהוא ידע על כך דבר. מאחר שהמהנדס היה נאמן מאוד, הוא הוזמן לסיור עם שבח ושמואל קובלר. הם עברו דרך מחסן הבגדים והוא התבקש למצוא את הפתח, שכמובן לא מצא אותו למרות שהיה מעורב בבנייה. הנשק חילץ בורג מאחד הסרגלים והחדיר מפתח במקומו של הבורג, סובב את המפתח ואז נפתחה דלת סתרים שהכניסה אותם לחדר ארוך שבשלושת צדדיו אצטבאות רחבות. באמצע החדר ניצב שולחן עבודה מוארך כדי לשמש מקום לטיפול בכלי הנשק. המהנדס התפעל מאוד מהתחכום שבעבודתו של שבח ופסק כי אנשי יחידת הסליקים לא זקוקים למהנדסים.[2]
הסליק ביוקנעם
יחיאל בן זאב מספר על הסליק שתכנן בעזרת שבח: "היה זה בבית אחד מתושבי יקנעם. האישה, בעלת הבית, הייתה שומרת ונותנת לי סימנים. הייתה בבית קומת קרקע. ליד אחד הקירות עמד כיור – התכופפתי לידו, סובבתי בורג, חלק מהקיר נפתח ואני במחסן". יש הסוברים, כי מדובר באותו סליק שנתגלה (ובו עדיין פצצות, רימונים, ותחמושת) בדצמבר 2001 בבית אסתר קרינסקי, שבעלה היה תקופה מסוימת מפקד אזור המושבה.[4]
ארכיון ההגנה בתל אביב
סליק אחר נבנה ביוזמת איסר הראל, שהיה ראש המחלקה הפנימית בשרות ידיעות. עד אז נדד ארכיון המחלקה בין מוסדות ציבור לדירות פרטיות. הראל חיפש מקום מסתור כדי שהחומר לא ייפול לידי הבריטים. נמצאה דירת קרקע ברחוב דב הוז, שהייתה בבעלות של השחקן מהבימה מנחם גנסין. מאחר שהדירה הייתה ארוכה במיוחד, ניתן היה לתחום את חלקה מבלי שירגישו בכך. לצורך התכנון הוזמן שבח, לאחר שהובל סחור סחור כדי שלא יוכל לזהות את הסביבה. מתחת למדרגות נבנה קיטון צר עם אצטבאות, וקיר מלבני סיליקט (כמו המבנה עצמו) חתם את המובלעת. בקיר הותקנה דלת ברזל מיוחדת, שרופדה גם היא בסיליקט. לדלת היה מנוף סגירה מיוחד וחור המפתח הותקן בחריץ מוסווה בתוך הדלת. לפתח הוצמדה מיטה מתרוממת עם וילון, שכיסתה אותו לגמרי. כדי לשמור על חשאיות הארכיון, הוכנסה בסודו רק מזכירתו של איסר הראל, אפילו ראש שירותי ידיעות לא ידע על הסליק.[4]
שבת שחורה ביגור
מחסן הנשק הגדול ביותר נבנה על ידי שבח בקיבוץ יגור. המחסן היה מתחת לצריף ששימש לאחסון חציר וירקות. בשבת השחורה נתגלה הסליק על ידי הצבא הבריטי. כל הנשים והגברים נעצרו במחנה עתלית. בקיבוץ נשארו שני גברים כדי לטפל בפרות. על שבח הוטל להתחקות אחר הסיבות והגורמים לגילוי הסליק. בשבח התעורר החשד שהשניים שנשארו בקיבוץ הסגירו את המחסנים וזאת לאחר שנראו מתרועעים עם החיילים הבריטים. שני החשודים נתפסו ונאסרו והובלו לבית כלא סודי שתוכנן על ידי שבח, במבנה של בית חולים כרמל בשכונת אחוזה. רופא הכלא הזריק להם סם הרדמה והובאו מומחים כדי לחקור אותם. מאחר שהם לא הודו למרות העינויים הרבים, שבח החליט לנקוט בשיטה אחרת ולקח אותם לביתו. שם נתן להם להתרחץ ולאכול. אחרי שבוע כאשר הם נרגעו הם סיפרו לו שהם עולים חדשים בלתי לגאליים ומאחר והכירו את החיילים הבריטיים מימי הבריגאדה, בעיקר מהדיוויזיה המוטסת "הכומתות האדומות", הם התלוו לחבריהם החיילים הבריטים ולא היה להם חלק בהסגרת המחסן ביגור. כך הציל שבח את השניים מתלייה. מתברר כי שני צינורות אוויר שהותקנו בסליק לצורך אוורור הנשק, הם אלו שהביאו לגילוי המחסנים.
שבח עבר מקיבוץ לקיבוץ והפיק לקחים מפרשת גילוי הסליק ביגור. כך שונה כל מערך ההגנה ברחבי הארץ. לצורך הסוואת המחסנים רכש שבח מגלי מוקשים ופיזר מתכות בפרדסים ובחורשות כדי להטעות את הבריטים.
רכישת נשק
מאחר שיקותיאל היה נוטר בצבא הבריטי, היה מעורב בהסבת נשק בלתי חוקי לנשק חוקי. הוא נתן לנשק המוברח מספרים של נשק חוקי, או שהטביע מספרים של רובים על אקדחים. הנשק הגיע למחסנים משני מקורות: מסוחר יהודי בשם מר רחמני שהיו לו מחסנים ברחוב יפו, וממפעל הנשק קרופ, תוך מתן שוחד למשטרה הבריטית. כמויות הנשק היו אדירות יחסית לזמנים ההם והגיעו לכ-2000 אקדחים, 670 רובים אנגלים ו-5 מיליון כדורים לרובים. שבח אף היה מעורב בסיוע לחברי ההגנה להתחזות לחיילים בריטים; חברי הפלמ"ח השתמשו במדי הצבא הבריטי כהסוואה במבצעים שונים. מלאי הנשק גדל והגיע ל-350 רובים מסוג ברן אנגלי ו 250 רובים מסוג סטן. כמו כן שבח היה נוהג לייצר בעזרתו של יעקב זיניוק רימוני יד.
כל אמצעי להשיג נשק היה כשר בעיני שבח. כשנודע לו שחברי קיבוצים מהגליל העליון יצרו קשר עם מתווכים, אשר מכרו להם רובים ותחמושת שהשיגו מחיילים סנגלים שחנו בסוריה ובלבנון, גייס כספים כדי לשתף את ה"הגנה" בחיפה ברכישות אלו. יש לציין כי שבח הצטיין ברכישת הנשק והעשרת הסליקים בחיפה ובפיקוד העליון במרכז הארץ.[2]
מלכודת בעסקת נשק
ב-10 במאי 1941 ניסו שני חיילים מהגדוד הצ'כי שחנה בבת גלים, למכור נשק באמצעות איש הקשר נחמיה בן גור. לדבריהם, היה ברשותם נשק רב ושפע של תת-מקלעים מסוג טומיגן. מיד הזעיקו את שבח ואת מפקד נפת זבולון עמנואל מרקובסקי. למזלו של שבח, הבריטים תפסו רק את מרקוביץ שנשפט וקיבל עונש של 12 שנות מאסר בכלא עכו. נחמיה בן גור קיבל חנינה באוגוסט 1946 ומייד מונה לקצין זהירות וביטחון במחוז חיפה.[2]
שינוע הנשק
קבוצה מעולי גרמניה שעלו בתחילת שנות ה-30 השתלבה במסגרת ההגנה כ"מחלקה אזרחית". רובם היו רופאים, עורכי -דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, אשר מעמדם הכלכלי היה טוב ורובם החזיקו מכוניות, טלפונים ודירות. כמו כן, היו להם קשרים טובים עם הבריטים, הערבים, וכן נכבדים ממצרים ועיראק שהגיעו כדי לקבל טיפול. המחלקה בראשותו של מקס נמצא-בי, נתנה פתרון לשבח כאשר היה צריך להעביר נשק ממקום למקום. נמצא-בי היה מודיע לשבח טלפונית "שבח, ד"ר פלוני עומד לרשותך תוך 10 דקות".[2] במאורעות 1929 היה זה הנשק של ארגון הקיבוץ מכפר גלעדי, שהציל במידה ניכרת את המצב בחיפה ובמקומות נוספים. לצורך כך הוסב אוטובוס ישן לאמבולנס, ובדפנותיו ובספסלים שלאורכו הותקנו סליקים. על הספסלים שכב 'חולה' חבוש ולידו אחות רחמנייה בלבוש לבן וסרט מגן דוד על זרועה (מניה שוחט). השימוש באוטובוס נמשך גם בשנות ה-30-40, ועל פי עדויותיהם של יעקב זיניוק ושל יונה פלג, יקותיאל שבח ומרדכי אלוני היו מהמובילים המרכזיים במחלקת החימוש. מעדותו של בנו של יקותיאל, בועז שבח: "כאשר היה צריך להעביר נשק, אמי, אחותי רותה ואני היינו מצטרפים לנסיעה בטנדר ויושבים על הארגז האחורי כשאבי והנהג יושבים מקדימה. סיפור הכיסוי היה טיול משפחתי לצפון". גם המחסנים בבסיס "כורדאני" שאחסנו נשק של הצבא הבריטי, שימשו בשנות המלחמה מקור לרכש. הציוד היה מועבר תחילה לחיפה ונמסר לרשותו של שבח, שפיזר אותו בין הסליקים השונים בעיר. בהמשך הועבר הנשק לסליקים מרכזיים בעמק זבולון. לרוב נעשתה העברה בשני שלבים. בשלב הראשון, הוצא הנשק מהבסיס הבריטי והוסתר בסליק זמני, ובשלב השני, הועבר הנשק במכוניות, שהותקנו בהן סליקים, ונמסר ליעדו הסופי.[2]
סיוע נשי
בנות הזוג של הפעילים היו אף הן משתתפות בפעילות לשינוע נשק. הן היו, לפי רעיון של שבח, "הסליקים האנושיים".מצטט קיטרון בספרו מדבריו של שבח: "בשנת 1929 היינו מעבירים את הנשק למקומות פעולה לרוב בעזרת החברות. החברה המעבירה הייתה הולכת בליווי גבר שהיה תומך בה והיא הייתה מתאנחת לפרקים, נעצרת מעת לעת למנוחה. כך ביימו שניהם אישה הרה ובעלה, ההולכים לרופא. לא פעם הייתי אני הרופא המיילד. יש להניח שהרגשת החברה לאחר 'טיול' ממין זה על כל המתיחות שבו לא הייתה שונה בהרבה מהרגשת אישה לאחר לידה..במקומות מאוכלסים ערבים היו החברות מתלבשות כנשים מוסלמיות רעולות פנים ומעבירות את הנשק בסלי- ירקות על ראשיהן, או בעגלות ילדים שבהן מונח ילד".[4]
יוני הדואר
כדי לשמור על קשר בין מפקדות ה"הגנה" הובאו יונים מבלגיה שחולקו באזורים שונים בארץ. שובך יונים הוקם בחצר ביתו של שבח. בין המטפלות ביונים הייתה גאולה לוי: "השובך השתלב בנוף ההררי והשומם שבהדר עליון בשכונה שנקראה אז 'שכונת המעיין'. כיתת חברי ה"הגנה" מפלוגת קשר שטיפלו ביונים היו מגיעים לשובך בתורנות אחת לשבוע. בכניסה לשובך לבשנו חלוק חאקי, נאמר לנו כי הדבר נעשה כדי שהיונים יתרגלו לצבע המסוים. ניקינו את התאים, פיזרנו גרעיני דורה לפתחי התאים, הוספנו מים בתוספת גרעיני קלי לחיטוי המים. היינו מפריחים את היונים ומודדים את הזמן מרגע שחרורן ועד שובן לשובך".[6]
הבית ברחוב רמב"ן 3 חיפה
בביתו של שבח היה ממוקם מטה ההגנה החיפני. במקום מושבם היה קיר נייד מאחוריו היו טמונים כל המסמכים הסודיים של ההגנה. במטה זה ישב יעקב דורי, מפקד העיר חיפה דאז שמונה מאוחר יותר לרמטכ"ל הראשון של צה"ל. המקום שימש כתחנת שידור סודית של ההגנה. הכניסה למחסן הנשק הייתה דרך פתח סמוי במטבח ביתו של שבח, שממנו אפשר היה לרדת במנהרה למחסן ולמטה. בועז שבח, מספר כי שכניו של אביו יקותיאל הביעו לא אחת דאגה מכך שייתפס על ידי הבריטים, וימיט עליהם אסון כשהבריטים יענישו את כל השכונה.
אישיותו
אשל מתאר את שבח בספרו, כאדם בעל גוף מרשים במראהו, בעל יכולות גבוהות בתקשורת בין-אישית וחוש הומור יוצא דופן. למרות שהיה חסר השכלה פורמלית בהנדסה הצליח להרשים את טובי המהנדסים ברעיונותיו היצירתיים וביכולת האלתור המופלאה שלו. מחויבותו לאנשי ה"הגנה" בחיפה הייתה כל כך גדולה, שבנוסף היה דואג ועוזר בכל מצוקה. נדיבותו באה לידי ביטוי במאורעות 1929, כאשר תשעה מתושבי העיר נהרגו ורבים אחרים נפצעו. "שבח נטל על עצמו את הדאגה למזון למגויסים. הוא התרוצץ בעיר, בא בדברים עם חנוונים, בעלי עסקים, קמעונאים וסיטונאים והשיג שימורי מזון. במאפיות קנה לחם ואנשי ה"הגנה" חדלו לרעוב".[2]
קישורים חיצוניים
- יגאל אורן, סליק, ספרייה ומרכז הנצחה קריית טבעון
- יהודה לפידות, מכללת הרצוג, דעת לימודי יהדות ורוח, ה"סזון", צייד אחים.
הערות שוליים
- ^ על פי רישומי חברה קדישא חיפה.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 צדוק אשל (1998), מערכות ההגנה בחיפה, משהב"ט
- ^ ראובן בן צבי (1983), ידיעות חיפה
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 רפי קיטרון (2010), ארץ ישראל הנסתרת, אריאל
- ^ ראובן בן צבי (1980), ידיעות חיפה
- ^ צדוק אשל (1997), הבחורות ההן, משהב"ט
| סליקים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| כללי | סליק • פורטל:אתרי מורשת בישראל/סליקים |  |
| אתרי סליקים | ||
| אירועים | השבת השחורה | |
| אישים | משה אגוזי • יקותיאל שבח • צבי בן-יעקב | |
