יצחק אייזיק בן-טובים
יצחק אייזיק בן-טובים (1852– 9 במרץ 1926) היה מעסקני חובבי ציון באימפריה הרוסית וביפו. ממייסדי אגודת "עזרת נשים" ביפו, ממייסדי תלמוד תורה "שערי תורה" ביפו ומנהלו, מראשי ומנהלי מושב הזקנים הכללי המאוחד בירושלים ובית חינוך עוורים.
ביוגרפיה
נולד בראסיין שבאימפריה הרוסית, לרב שלמה זלמן בנדט, שהיה רב מטעם בביאליסטוק (בן רבי שמואל חסיד מראסיין). קיבל חינוך תורני ב"חדרים" ובישיבות נובהרדוק, והשתלם בשפות ובמדעים באופן פרטי.
בלידתו העניק לו אביו את שם המשפחה העברי בן-טובים, כפי הנראה כדי להציגו כבן יחיד, ובכך למנוע את גיוסו לצבא. גם שני אחיו קיבלו כל אחד שם משפחה שונה. נישא לשיינה חיה, בת מרדכי דודובסקי מביאליסטוק. היה מעוזריו הראשיים של הרב שמואל מוהליבר בפעולות חיבת ציון. בשנת 1889 השתתף באספת חובבי ציון בווילנה. הצטרף לאגודת "בני משה". במאי 1890 נבחר יחד עם הרב מוהליבר וד"ר יוסף חזנוביץ כצירי חובבי ציון מביאליסטוק לאספה המייסדת של הוועד האודיסאי, או בשמו המלא "החברה לתמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בפלשתינה ובסוריה", שהתקיימה באותו חודש באודסה. בוועידה נבחר לחבר הוועד הפועל של חובבי ציון ביפו.
זמן קצר לאחר האיספה המייסדת של הוועד האודיסאי, בראש חודש סיון תר"ן (22 במאי 1890), הגיע בן-טובים לארץ ישראל בשיירה הראשונה של חובבי ציון, בראשות הרב מוהליבר[1], ושימש כמזכיר השיירה. בסיום ביקור המשלחת הוא נכנס לתפקידו כחבר הוועד הפועל ביפו, ביחד יחיאל מיכל פינס וזאב טיומקין[2]. לכן לא חזר עם יתר חברי המשלחת לאודיסה, התיישב ביפו ועסק בענייני העלייה והיישוב. כעבור כשנה העלה את משפחתו, אשתו ושמונת ילדיו, מביאליסטוק.
היה ממייסדי אגודת "עזרת נשים" ביפו, שבראשה עמדו רעייתו, יחד עם חיה צפורה אשת יחיאל מיכל פינס ורחל לאה אשת זרח ברנט.
בעקבות חילוקי דעות על רקע דתי, פרש יחד עם פינס מ"בני משה". בעקבות צמצום פעילותה של לשכת חובבי ציון ביפו, עבר לעסקנות ציבורית חרדית בקרב היישוב ביפו. היה ממייסדי התלמוד תורה והישיבה של "שערי תורה" ביפו, ובמשך כמה שנים ניהל את המוסדות הללו.
בשנת 1890, סמוך לעלייתו לארץ ישראל, מונה בן-טובים על ידי הגביר משה אריה לייב פרידלנד מסט. פטרבורג להיות נציגו וחבר הנהלת בית מושב זקנים בירושלים[3]. בחודש אלול תר"ן - ספטמבר 1890 - ערך ביקור ראשון במוסד בירושלים כדי "לדעת מחסוריו" וביחד עם ישראל דוב פרומקין יזם סדרים חדשים בבית, עפ"י רצונו של פרידלנד. בשנת 1899 עבר עם משפחתו לירושלים, רכש בסכום של עשרת אלפים פרנק, שהשיג מפרידלנד, שטח גדול במעלה רחוב יפו שבקצה העיר ופעל להקמת בנייני המוסד על שטח זה.[4]
בן-טובים היה נואם ודרשן מוכר ומוערך, בעיקר בשבח רעיון ישוב ארץ ישראל. עיתון "חבצלת" דיווח בהרחבה בעמודו הראשון על נאום שהוא נשא בימין משה ב- 18 ביוני 1898. "קהל גדול נאסף לשמוע אל הדרשה, עד כי בית התפילה נמלא מפה אל פה...דרשת הנואם שדבר בחום לבבו ובהתרגשות חזקה, עשתה רשם חזק על כל השומעים והנאספים יצאו מלאי רצון ותודה להנואם על דבריו החמים והנמרצים"[5]
היה חבר הנהלת בית חינוך עיוורים[6] ונשיא אגודת "בני ישראל" למלחמה במיסיון. בשנת 1906 השתתף בייסוד אגודת "אחיסמך" לעמידה על זכויותיהם של פקידי המוסדות.
בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה שימש חבר בית הדין שליד הקונסוליה הרוסית, שהיה שופט נתינים רוסיים, רובם יהודים, בעניינים שלשלטונות הטורקיים לא הייתה בהם שליטה.
היה מראשוני המזרחי בארץ ישראל ונבחר כציר לוועידה הארצית של המזרחי.
בשנת 1913 הוזמן ללמד את חברי "אגודת ישורון" בעיר נובידבור, פולין[7].
בצעירותו פרסם חוברת בשם "עצת שלום" למען יסוד בתי-ספר דתיים-לאומיים ברוסיה. פרסם את החוברת "הגיוני אב" - דברי הדרכה ומוסר לבר מצווה, וכן את הקובץ "גאון יעקב" המכיל את דרשותיו ונאומיו. פרסם מאמרים רבים ב"החבצלת" בשאלות היהודיות והלאומיות ובענייני ציבור.
רעייתו שיינה חיה הייתה ממייסדות חברת "עזרת נשים", ביפו ואחר כך בירושלים, שמטרתה הייתה לסייע לנשים מעוטות יכולות. לצדה פעלו חיה ציפורה פינס ורחל לאה ברנט.[8]
נפטר בירושלים ב- במרץ 1926 ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ליד קברו הספידוהו הרב יצחק הכהן קוק והרב שמואל רפפורט.[4]
משפחתו
בנו היה העתונאי והמורה זלמן בן טובים. ביתו של זלמן, [פועה מנצ'ל]], הייתה מחנכת ידועה, מייסדת בית הספר התיכון המקיף בבאר שבע, הראשון מסוגו בישראל. בנו נח היה בעלה הראשון של צילה לבית סגל, אשת בנציון נתניהו ואמו של בנימין נתניהו.
בנו ברוך בן-טובים היה ממנהלי בנק אנגלו-פלשתינה. בנו של ברוך, ד"ר אליהו בן-טובים, היה כירורג ומנהל מחלקה בבתי חולים בתל אביב ובצפת.
בנו שמואל בן-טובים היה רוקח, ממיסדי שכונת תלפיות בירושלים, ניהל בתי מרקחת ליד שער יפו ובאלכסנדריה. ביתו של שמואל הייתה אספנית האמנות אילה זקס-אברמוב.
נכדו יחזקאל סהר, בן אחותו רבקה, היה המפכ"ל הראשון של משטרת ישראל.
נכדו, בן אחותו זהבה-זלטה, פרופ' יצחק גינזבורג, היה דיקן בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים.
בין ניניו: הארכאולוג פרופ' אהוד נצר; ראש מועצת כפר שמריהו לשעבר שמואל בן-טובים; קצין הנדסה ראשי תא"ל אבישי כץ; עו"ד מוריאל מטלון השותף המנהל של משרד עו"ד גורניצקי ושות'; פרופ' דורון לנצט ממכון ויצמן שעמד בראש פרויקט הגנום בישראל, המוזיקאים עטרה בן-טובים ואיסר טננבאום.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "יצחק אייזיק בן טובים (בנדט)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 595
לקריאה נוספת
- היסוד, "הרב יצחק איזיק בן-טובים (למלאת חמש עשרה שנה לפטירתו)" יא ניסן ת"ש, 1940, עמ' 7
- מרדכי אליאב (עורך), "ספר העלייה הראשונה", כרכים א' ו-ב', הוצאת יד יצחק ב-צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, ירושלים 1981
- שלמה טולידנו, "עליית תר"ן-תרנ"א (1890–1891) ומקומה בהתפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל" עבודת דוקטורט, בהדרכת יוסי גולדשטיין. אוניברסיטת חיפה, 1999
- יוסף שלמון, יעקב כ"ץ וישראל קולת, "תהליכי קיטוב ביישוב היהודי בארץ במחצית הראשונה של שנות ה-90", קתדרה 12, יד יצחק בן-צבי, יולי 1979, עמ' 46-3
- יוסי גולדשטיין, "מקומה של תנועת 'חיבת ציון' בקריסתה של עליית תר"ן‑תרנ"א", קתדרה 158, יד יצחק בן-צבי, טבת תשע"ו, 2016, עמ' 99 – 118
- יהושע בן-אריה, "עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה", יד בן-צבי, ירושלים תשל"ט
הערות שוליים
- ^ אילה שקלאר, "המרגלים של ימי העלייה הראשונה", באתר מקור ראשון, 12 ביוני 2020
- ^ חיים מיכל מיכלין, בראי הדורות: מכתבים תרמ"ט–תרנ"ג, באתר פרויקט בן-יהודה, ח' סיון תר"ן, 29 במאי 1890
- ^ אליהו האניג, מושב זקנים בעיה"ק ירושלם תובב"א, [chrome-extension://ohfgljdgelakfkefopgklcohadegdpjf/https://beta.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_44159_5.pdf "דעת קדושים"], סט. פטרסבורג: הוצאת ברמן, 1897-98, עמ' 51-52. (בעברית)
- ^ 4.0 4.1 העורך, ר' יצחק אייזיק בן-טובים איננו, דאר היום 8 מס' 143, 10 במרץ 1926, עמ' 4
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , ירושלם, חבצלת שנה עשרים ושמונה מס' 35, 24 ביוני 1898 - ^ מנחם מיכלסון, רואים את הקולות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2018, עמ' 52 - 60
- ^ Meyer Blake (Blacharik), Agudath Yeshurun, Jewish Gen, עמ' 29-30
- ^ פנחס בן צבי גרייבסקי, חלק שלישי, בנות ציון וירושלים, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תש"ס, עמ' 162-3, 203
