דואר היום
 | |
| סמל העיתון כולל המוטו, בעריכתו המחודשת של איתמר בן אב"י |
דואר היום (בכתיב חסר: דֹאר היום באנגלית: Palestine daily mail) היה יומון עברי שהופיע בארץ ישראל בין השנים 1919–1936, בעריכתו של איתמר בן-אב"י.
הקמת העיתון
העיתון הוקם בירושלים על ידי קבוצה של פעילים מילידי הארץ, שהתנגדו להשפעה הרוסית על עיתון "הארץ", וביקרו את חוסר הדינמיות של עורכיו. עם הקבוצה המיסדת נמנו מנחם אשר ספיר, אלכסנדר אהרונסון, פרץ קורנפלד-דגן, ישעיהו קרניאל ועובד בן עמי שהיו אשכנזים בני המושבות הוותיקות. איתם היו גם בני העדה הספרדית הוותיקה כמו שלמה קלמי, יצחק עבאדי ואברהם אלמליח[1]. הרוח החיה בייסוד העיתון היה איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, שהשתתף בעריכת עיתוני אביו לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא בילה כמה שנים בצרפת ובגרמניה, ושם התוודע מקרוב לעיתונות הרחוב האירופית. הוא ניסה להביא לעיתוני משפחתו את קלילותן של "שדרות פריז": סנסציות, סיפורים אישיים, וסיפורים בהמשכים. כאשר בחר את שם העיתון, שיווה לנגד עיניו את העיתון העממי הגדול של לונדון, ה'דיילי מייל' ("דואר היום" הוא תרגום מילולי של שמו).
בן-אב"י רצה ליצור עיתון שישמש כשופרם של "ילידי הארץ". הוא התכוון לבני המשפחות הספרדיות הוותיקות של ירושלים ולבני הדור השני של העלייה הראשונה. האוריינטציה הפוליטית של קבוצה זו הייתה ימנית מתונה בענייני פוליטיקה וכלכלה. בעקבות כך מצאה קבוצה זו את עצמה בעמדה של אי-הסכמה גוברת עם הנטיות הסוציאליסטיות המתחזקות של הנהגת היישוב.
המערכת ותפוצת העיתון
משרדי דואר היום עמדו ברחוב הסולל בירושלים. "הסולל וויט ובן אבי - שותפות" היה שמה של חבורת מייסדי העיתון, וזו הייתה הפעם הראשונה בה רחוב נקרא על שם עיתון. בן-אב"י היה גאה מאוד בראשוניות הזו, ותיאר את הרחוב בהגזמה כ"פליט סטריט" הארצישראלי.[2]
בדואר היום התחילו את דרכם עיתונאים רבי השפעה, כאורי קיסרי, ששימש כתב בפריז ואחר כך היה מזכיר המערכת. כן פעל שם עובד בן עמי, שהתחיל ככתב בפתח תקווה, ולימים שימש כיושב ראש הנהלת מעריב וראש עיריית נתניה, העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן בן הגליל העליון, לימים כתב הארץ ומעריב, העיתונאי והעסקן יששכר-דב בר-דרורא, ששימש שנים רבות כעורך האחראי (בשמו י.ד. דרורי), והעיתונאי, המשורר והמתרגם עובדיה קמחי, שתרגם לצרפתית את ספרו של בן-אב"י, "המצילה". בין חברי המערכת היה גם משה בר-נסים, שהיה עוזרו ויד ימינו של אליעזר בן יהודה במשך 22 שנים (1904-1926).
הפובליציסט הוותיק, ישעיהו קרניאל, בן דור המייסדים של המושבה זכרון יעקב, שהחל את דרכו בעיתוניו של אב"י: "הצבי", "האור" ו-"השקפה" כתב בעיתון דאר היום מדי שבוע פיליטון סאטירי-ביקורתי משנת 1920 ועד 1928 ברציפות תחת הכותרת "מבעד למסווה שיעורים בהסתכלות" בחתימתו הספרותית עזמות. בתחילת שנות ה-30, עם חזרתו של בן-אב"י לעמדת העורך, מונה יחד עם נ. לאהר לנהל את העיתון וכתב במשך 3 שנים מאמרי ביקורת בעניינים שוטפים תחילה בשם "רפרופים בני יומא" ובהמשך "אמר עזמות" ו-"בפנים שוחקות" עד לפרישתו הסופית מן העיתון, ככל הנראה באוגוסט 1933.
תפוצתו היומית של העיתון בשיאו הגיעה לכ-7,000 עותקים, מספר ניכר בהתחשב בכך שמספר היהודים בארץ ישראל עמד אז, בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, על 150,000 נפש ואף פחות.
ייחודו של דואר היום
דואר היום הנהיג כמה חידושים דרמטיים בעיתונות העברית: הוא הופיע בבוקר, בשעה ש"הארץ" הופיע אחר הצהריים; הוא עלה רק חצי גרוש, בשעה שהארץ (ואחר כך דבר) עלה גרוש שלם. בן-אב"י ייבא ארצה את מכונות הסְדָר הראשונות, הלינוטייפ, שטבע עבורן את המושג העברי "אתנוע". הוא הגיש לקוראיו חדשות בעמוד הראשון - לא עניין מובן מאליו באותה עת - עם כותרות דרמטיות, לפעמים עד כדי הגזמה, וכתבות מלאות פאתוס.
במקביל הפך בן-אב"י את עמודי דואר היום למעבדה לשונית, ופרסם בהם כבדרך אגב מספר עצום של חידושי לשון. חידושים אלה נבעו לעיתים מן הצורך לקצר כותרת, כמו למשל החידוש "כייס", שהחליף את "גנב-כיס" שהגה אביו. בעמודים ההם נולדו גם המילים מכונית ועצמאות.[3] נאמן להתנגדותו הנחרצת של אביו למלים זרות, העמיד בן-אב"י בראש העיתון את המשפט: "אליעזר בן יהודה היה אומר: דבר עברית והבראת". על התחרות בין דואר היום להארץ אמר בן-אב"י: "הארץ הוא אולי עיתון הגון, אבל איננו עיתון; דואר היום אולי אינו הגון, אבל הוא עיתון".[4]
נראה כי האפיון החשוב ביותר של דואר היום היה חוסר המחויבות האידאולוגית שלו. במובן הזה הוא היה יחיד במינו בעיתונות העברית של העת ההיא, בה העיתונות שימשה כשופרן של המפלגות השונות. משה כרמון, משכיל ירושלמי וחבר מערכת דואר היום, אמר על כך כי בן-אב"י היה "כולו סבלן וחופשי, והשרה רוח של פלורליזם. ספק אם בזמן ההוא, ועוד שנים הרבה אחר כך, הייתה עוד בארץ אכסניה פתוחה וחופשית כדואר היום."
במרץ 1921, לאחר פרסום בקורת חריפה על מנחם אוסישקין בעיתון, יצאו אישים מראשי הציונות והיישוב המאורגן בארץ ישראל, בהם יוסף קלוזנר, חיים ארלוזורוב, יצחק בן צבי, בוריס שץ ודוד ילין, בגילוי דעת נגד דואר היום בו האשימו אותו בהפצת ידיעות שקריות וכתבו שהם רואים חובה[5]:
- "לעורר את דעת הקהל בארץ ובחוץ לארץ על הקלקלה הציבורית הגדולה שהעיתון דואר היום מביא לעולמנו. חוסר אחריות, הפקרות מוסרית, העדר מדה מינימלית של טעם ונמוס ותרבות - אלה הן תכונות היסודיות של עיתון זה. ... עיתון זה הולך וחותר מיום ליום כנגד כל עבודת הבניין והתקומה שלנו ... משנאתו לציבוריות ישרה ואחראית, מיראתו את הצבור המסודר, את עיקרי החובה והאחריות הציבורית, הוא הולך ומנהל מיום ליום מלחמה מגונה, מלחמה אישית ופרובוקציונית, כנגד צבור הפועלים המקריב חלבו ודמו לבנין הארץ, כנגד אספת הנבחרים ..., כנגד ... הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל, כנגד זכויותיהן ויפוי כוחן של הקהילות המסודרות, כנגד משפט השלום העברי, כנגד עבודת החנוך העברי בארץ, ... ובמלחמתו אינו בודק באמצעים ואינו נמנע מלהשתמש בדבות ובהוצאת לעז..."
למחרת פרסם דואר היום את תגובתו של אליעזר בן יהודה, בה הוא טען שהיוצאים נגד העיתון היו "רובם כמעט כולם מורים וסופרי "הארץ" ו"הפועל הצעיר" וקצת פקידי מוסדות", שיצאו נגד עיתון מתחרה או שהיו בין "המורים, שיש טינה בלבם על דאר היום מפני עמדת דאו־ היום בשאלת בתי הספר, והפועלים מפני עמדת דאר היום בשאלת הפועלים, ועוד אנשים אחדים מפני תרעומות פרטיות שיש להם על דאר היום." על הטענה לכך שדואר היום יצא נגד המוסדות הלאומיים כתב[6]:
- "דאר היום נלחם נגד אספה הנבחרים? אבל בשאלה זו דאר היום עמד במחנה אהד עם הרה"ג ר"א הכהן קיק, מי שנבחר עתה פה אחד לרב הראשי של כל ארץ ישראל. ב"דאר היום" נתפרסמו דעות שהמסדרה הציונית חייבת להשתמש בכל הכספים שהיא אוספת מהצבור רק לעצם בנין הבית הלאמי פשוטו כמשמעו? אבל, זו הייתה דעת הרצל ורבים מגדולי הציוניות אתו, וזו היא דעת ברנדייס ורבים מטובי הציונים באמריקה. ואחד מנשיאי הוועד הלאמי בעצמו, ד"ד טון, אמר גס הוא בפרוש במאמרו ב"הארץ" כי מי שחושב כן איננו כופר בעיקר הציוניות והלאומיות. דאר היום דבר קשות נגד הפועלים בגלל מנהגיהם, ומעשיהם בפרט בהשביתות? אבל תשעה ותשעים למאה מכל הצבור היהודי בארצנו, ובתוכם רבים מהחתומים על גלוי דעת הזה, שאוכל לנקב בשמותיהם אם יהיה צרך בדבר, הין בדעה אחת עם דאר היום בשאלה זו ודברו בהם בהפועלים בדברים קשים וחריפים לא פחות מהדברים שנתפרסמו בדאר היום. בדאר היום היו פעמים אחדות קצת דברי בקרת על ועד הלאמי? אני אינני מתנגד לוועד הלאמי. אני ובני ביתי, מגדול ועד קטן, היינו מהראשונים שתרמו את סלע היישוב. אך אינני חושב כי מי שהרכבתי ודרכיו של ועד הלאמי אינם רצויים לו והוא מגלה דעתו ברבים, הוא קוצץ בנטיעות."
מסירת עריכת העיתון לידי ז'בוטינסקי
ב-1928, במעשה שבן-אב"י תיאר לימים כגחמה, הוא החליט למסור את עריכת דואר היום לידי ידידו זאב ז'בוטינסקי,[7] אותו ערך אהרן אבן-חן. עורכי העיתון ומנהליו התנגדו למהלך, בעיקר בשל היות בן-אב"י מתון בהרבה מז'בוטינסקי מבחינה פוליטית. בן-אב"י התעקש, ואף טען כי מסירת מושכות העיתון היא אישית ולא פוליטית, ונועדה לתת במה לז'בוטינסקי למשך שנה אחת בלבד.
התוכנית לא עלתה יפה כמתוכנן, בעקבות השתלטותה של התנועה הרוויזיוניסטית על דואר היום, שמיהרה להציג את העיתון כביטאונה. בן-אב"י, אשר על פי ההסכם, זכאי היה לפרסם מאמרים אישיים ככל שירצה, נתקל בהתנגדות העורכים החדשים, ואף בניסיונות לצנזרו. בספר זיכרונותיו "עם שחר עצמאותנו" סיפר בן-אב"י כי עסקנים ופעילי התנועה אף תקפו אותו בפומבי, וכתובות נאצה הופיעו על קיר בית הדירות שבו התגורר, כמו "בן מביש לאביו", או "בוגד בעמו".
המצב הידרדר אף יותר כאשר ממשלת המנדט הבריטי אסרה על ז'בוטינסקי את הכניסה לארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"ט, וז'בוטינסקי העביר את תפקיד העריכה לשלמה גפשטיין, אך שלושה אחרים השתלטו על העריכה: אב"א אחימאיר, וולפגנג פון-וייזל ויהושע ייבין. שלושתם היו קיצוניים מז'בוטינסקי והשיבו את הסגנון הסנסציוני, הפעם למטרות אידאולוגיות.. אב"א אחימאיר למשל, פרסם ב-1928 טור בדואר היום שנקרא "מפנקסו של פשיסטן". עיתונאי מפורסם נוסף שכתב אז בעיתון היה ארתור קסטלר, שעזב את הארץ זמן קצר אחר כך, ורכש לעצמו פרסום ניכר כסופר בגרמנית ובאנגלית.
בשלב זה דרש בן-אב"י כי העיתון יוחזר לידיו לאלתר, אולם העורכים סירבו. בסופו של דבר העימות הוכרע רק לאחר שבני בנימין (התאחדות איכרים צעירים ילידי הארץ, שבן-אב"י היה ממנהיגיה), שלחו "צעירים עזי-רוח ומזויני-יד" לירושלים כדי לסלק את הרוויזיוניסטים ממשרדי המערכת. "את הבמה הזאת מסרתי פעם לז'בוטינסקי", נזכר בן-אב"י לימים, "בתקוותי כי הוא יהיה הגושר בין ה'אודיסאים',[8] ובינינו - ולא הצלחתי". הגיליון הראשון לאחר שובו של בן-אב"י לתפקיד העורך הראשי של העיתון ראה אור ב-22 בפברואר 1931, ובגיליון זה נוסף המוטו "עיתון יומי עממי".[9] בן-אב"י חזר לתפקיד העורך הראשי וכינה מעתה את דואר היום בתואר היומרני "ביטאון יהודה העצמאית". למרות זאת, העיתון לא הצליח לחדש את ימיו כמקדם, תפוצתו התמעטה והוא שקע במשבר כספי.[10]
ב-1931 אירע רצח יוחנן שטל וסליה זוהר. לאחר שהמשטרה לא הצליחה למצוא את גופותיהם, הציג העיתון את החקירה כראיה למחדלי הסוכנות היהודית, שלטענתו התרפסה בפני השלטונות וכתוצאה מכך דרדרה את מצב ביטחון היהודים בדרכים והשלטונות אינם מגבירים את מאמציהם לגלות את הרוצחים. העיתון שכר בלשים פרטיים, שהצליחו לגלות את הגופות ולהביא למעצר הרוצחים.[11]
סגירת העיתון
ביולי 1933, פרש בן-אב"י מתפקידו, ודואר היום הועבר לעריכתם של שני עיתונאים ידועים, ד"ר שמואל פרלמן ופסח גינזבורג (בהמשך היה גינזבורג לעורך יחיד). בנאום פרישתו הציג עצמו בן-אב"י כ"מנער העיתונות העברית משממונה", ועל העיתונים האחרים אמר:[12]
"כולם חצאי-גרושים כמותנו, כולם בוקריים כמותנו, כולם עטורים בכותרות שמנות כמותנו, ובמידה רבה כבר יותר מכמותנו! זכרו את התמונות - כמה צחוק, כמה לעג בקרב ההגונים כנגד צורה זו של 'בלוף אמריקני'. והיום גם 'דבר' וגם 'הארץ' אינם בזים לתמונות, המחיות כל כך את העיתונות בעולם כולו ובארצנו לא כל שכן".
למרות כל זאת, השיל דואר היום תחת שרביט העורכים החדשים את התואר "ביטאון יהודה העצמאית", נקט בגישה מתונה ואופי ממלכתי יותר, ופנה עתה בעיקר אל המושבות הוותיקות ואל המעמד הבינוני העירוני. פעולה זו נתגלתה למפרע כטעות, שכן קהל יעד זה כבר קרא באותה עת את הארץ או את הבוקר (ביטאון הציונים הכלליים).
העיתון ראה אור רק עוד שלוש שנים, עד לסגירתו, ביוני 1936. הזכויות על שם העיתון עברו לידי ליאו וינץ, מו"ל ירושלמי מעולי גרמניה. בינואר 1940, עשה וינץ ניסיון קצר של כחודש ימים להחיות את העיתון בפורמט מוקטן,[13] אך ללא הצלחה.[14][15]
לקריאה נוספת
- ג. קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ-ישראל, ירושלים: הספרייה הציונית, 1964. עמ' 152-118.
קישורים חיצוניים
- דואר היום באתר הספרייה הלאומית
- דואר היום באתר עיתונות יהודית היסטורית - גרסה בת חיפוש בכל טקסט העיתון
- דואר היום, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- מודעות אבל על אליעזר בן יהודה, בהעמוד הראשי, דואר היום, 19 בדצמבר 1922
דוגמאות לסגנון העריכה של בן-אב"י ודיון בהיסטוריה של דואר היום, באתרו של יואב קרני בתאריך 22 בספטמבר 2007, בארכיון האינטרנט- ג. שרוני, האתנועים הגיעו – השביתה פרצה, מעריב, על ימיה הראשונים של מהפכת הדפוס בדואר היום, 23 באוקטובר 1970
- יגאל דרורי, עמדותיו של דואר היום מהיווסדו ועד סוף 1924, בתוך הציונות, מאסף י"ב, 1987, עמ' 142–164
- עוזי אלידע, עיתונות 'צהובה' מול עיתונות 'הגונה' - הדיון על דמות העיתונות העברית בשנות ה-20, קשר, 26, נובמבר 1999, עמ' 37–48
- עוזי אלידע, דאר-היום - מעיתון מסחרי מצליח לעיתון מפלגתי, קשר 24, נובמבר 1998, עמ' 68–75
- עוזי אלידע, דאר-היום הרוויזיוניסטי - פרק סוער בתולדות העיתונות, קשר 17, מאי 1995, עמ' 86-73
- עוזי אלידע, "בין סנסציה לפוליטיקה: העיתון דואר היום ומאורעות 1929", קשר 34 , אביב 2006, עמ' 114-105
- עוזי אלידע, איתמר בן-אב"י והכמיהה למנהיג: ממוסוליני לז'בוטינסקי, קשר 45 , סתיו 2013, עמ' 48-41
- עוזי אלידע, עיתונות צהובה ומסעי צלב עיתונאים: דאר-היום ופרשת רופין, ישראל, 24, 2016, עמ' 323-352.
הערות שוליים
- ^ ישראל 24 (2016) עמ' 329
- ^ היום נקרא הרחוב בשם החבצלת, על שם עיתון עברי בירושלים בסוף המאה ה-19
- ^ לייחודה של שפת העיתון התייחסה במחקריה אסתר גולדנברג: "כל האמת על 'שח-רחוק'", אקדם, ידיעון האקדמיה ללשון העברית, גיליון 27, אלול תשס"ד, עמ' 6–8; "'לשוננו לעם' ב'דאר היום', שפת המדור ושפת העיתון", העברית – רבעון בענייני הלשון העברית, מחזור נח, חוברת א-ב, תשס"ט-תש"ע, עמ' 28–56
- ^ אורי דרומי, הממלכה השביעית העברית, באתר הארץ, 4 בינואר 2005
- ^ מכתב אל המערכת, הארץ, 13 במרץ 1921
- ^ טעיתם בחשבונכם, אדוני, דואר היום, 14 במרץ 1921
- ^ הפרשה כולה מתוארת בספר זיכרונותיו של בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו, תל אביב 1961, עמ' 477-485
- ^ כוונתו למשכילי העלייה הרוסית
- ^ העמוד הראשי, דואר היום, 22 בפברואר 1931
- ^ דואר היום במצוקות הזמן, דבר, 20 בינואר 1930
- ^ תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 287, מסת"ב 965-07-0843-X
- ^ מינאם הוידוי של איתמר בן אב"י בהזדמנות המסיבה לכבודו באולמי "הסולל", דואר היום, 31 ביולי 1933
- ^ בין שני עמודים לארבעה; ראו: להתחדשותו של "דאר היום", דואר היום, 26 בינואר 1940
- ^ תחילה הודיעה מערכת העיתון על העברת העיתון לשעות אחר הצהריים; בהודעתם כתבו שייתכנו ימים אחדים עד שתשוב לפעול. היא לא חזרה לפעולתה. ראו ההנהלה והמערכת, אל קוראינו, דואר היום, 16 בפברואר 1940
- ^ בבית הספרים הלאומי שמורים גיליונות של העיתון מתקופה זו
36815536דואר היום