רב מטעם
רב מטעם הממשלה (בראשי תיבות: רב מטעה"מ) או רַבִּינֵר או רב העדה היה תפקיד ניהולי-פקידותי באימפריה הרוסית, בקהילות היהודיות הגדולות. ממלאי תפקיד הרב מטעם היו צריכים לדעת רוסית, להיות בוגרי בית ספר בינוני (מין חטיבת ביניים) רוסי[1] או סמינר רבני רוסי ולהיבחר על ידי הקהילה היהודית או נציגיה ולקבל את אישור המושל הרוסי. בני הקהילה קצבו את שכר הרב, מתוך כספי מס השחיטה הכשרה, והיו מחויבים לשלם לו כל חודש במשך שלוש שנות כהונתו.
הרב מטעם לא היה מחויב בהשכלה דתית ולא ציפו ממנו להיות מעורב בנושאי דת. הוא היה אמור לייצג את הקהילה היהודית מול השלטונות הרוסיים, לרשום נישואים, לידות ופטירות ולשמש דרשן בנושאי מוסר. למילוי הצרכים הדתיים נהגו הקהילות לשכור רבנים אורתודוקסים חסרי השכלה כללית בתואר עוזר לרב. החוק הרוסי איפשר שכירת "עוזר לרב" לכל אלף משפחות יהודיות.
מרבית הרבנים האורתודוקסים חסרו את ההשכלה הכללית וידיעת השפה הרוסית, לכן לא התחרו על התפקידים. השכר, ששילמו הקהילות, היה מצומצם, לכן בעלי ההשכלה לא נהרו לתפקיד זה. את החלל מילאו בעיקר משכילים ציונים, שראו בתפקיד הדרשן את הצינור המאפשר להם לקשר עם הציבור הרחב וגם ניצלו אותו, עד שהשלטונות אסרו זאת במפורש.
תולדות המשרה
ברבע הראשון של המאה ה-19 היהודים שחיו באימפריה הרוסית היו חסרי השכלה כללית, רבים מהם לא ידעו את שפת המקום והסתפקו בידיעת יידיש, מנהגיהם ולבושם היו שונים ממנהגי בני המקום ורמת חייהם הייתה מאד נמוכה. עם הופעת תנועת ההשכלה היהודית, ההנהגה הדתית של הקהילות היהודיות, שחששה מכך, שרכישת השכלה תוביל להתבוללות, התנגדה לה. יש מי שכתב שהנהגת הקהילות אף נקטה בסנקציות (חרמות, קנסות, קבורת חמור) נגד אותם יהודים שניסו לרכוש השכלה כללית[2]. למרות זאת התחילו יהודים לרכוש השכלה וברצותם לשפר את מצב הקהילות פנו לשלטונות וביקשו שרבניהם יחויבו בהשכלה כללית מינימלית. השלטונות נענו לחלקם, כמו במקרה של יצחק בר לווינזון ובשנת 1835 יצאו צווים להסדרת ענייני הקהילות היהודיות. שיתוף הפעולה בין המשכילים היהודים ובין השלטונות הגבירו את חששות המסורתיים מפני מזימה להוביל את היהודים להמרת דת ואכן היה ביסוס מסוים לחששות אלה, מאחר שבין פקידי השלטון היו כאלה שראו בכך את המטרה הסופית[3][4]
השלטונות, יחד עם המשכילים היהודים, ניסו תחילה לשכנע את הציבור היהודי ביתרונות ההשכלה ולשם כך גויס מקס ליליינטל, שיצא, בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-19, למסע הרצאות בקהילות היהודיות הגדולות בתחום המושב, אך הוא זכה לקבלות פנים מעורבות עד עוינות ובמינסק נזקק לעזרת המשטרה הרוסית, כדי להיחלץ מידי ההמון היהודי העוין.
תוכן המשרה
החוק, שפורסם בשנת 1835, נקרא "תקנה בדבר העניינים הרוחניים היהודים" ובו הכירה לראשונה בזכות היהודים על דתם. בסעיף 1038 של החוק נקבע שהרב הוא המשגיח והמפרש את הדין היהודי. החוק קבע גם שהרב הוא האישיות החשובה ביותר בקהילה היהודית וזכותו לבוא בכל עת לבית הכנסת ולבתי המדרש, כדי לנאום לפני קהל וללמדו. בשעת מתן גט הרב יקבע אם צריך להשיב את הנדוניה או לאו.
החוק הטיל על הרבנים שלוש חובות:
- הרב ישגיח על התפילות והטקסים, כדי שיתנהלו על פי דיני היהדות. הרב יבאר ויסביר לקהל את הדינים והכל יעשה רק בדרך של שכנוע והטפת מוסר.
- הרב ילמד את היהודים לקיים את חובותיהם המוסריות ולכבד את חוקי הממלכה ואת צווי השלטון.
- הרב ינהל אישית טקסי חתונות, לידות, פטירות, גירושים וכדומה וינהל את הרישומים הכרוכים בכך, כולל תעודות לידה.
דרישות סף למשרה
החוק קבע גם דרישות סף למשרה בשני תחומים, ידיעת שפת המקום (רוסית), הדרושה לניהול תקשורת אפקטיבית עם השלטונות והשכלה מוכרת מבית מדרש לרבנים (תוכנית לימודים בת 8 שנים[5]) או מבית ספר ממלכתי יהודי או בית ספר רוסי מחוזי או גבוה (אלה היו בתי ספר בני שנתיים עד שלוש שנות לימודים, לאחר בית ספר יסודי בן שלוש שנות לימוד).
בנוסף לדרישות הסף, על פי סעיף 1083 לחוק הרב היה צריך להיבחר על ידי הקהילה, בחירה ל-3 שנות כהונה. את הבחירה היה צריך לאשר המושל המקומי ולאחר האישר היה צריך הרב מטעם להישבע אמונים.
סמינרים לרבנים באימפריה הרוסית
הקהילות היהודיות באימפריה הרוסית התקשו למצוא מועמדים מתאימים לתפקיד הרב מטעם - מועמדים בעלי ההשכלה הכללית, בדרך כלל היו חסרים השכלה תורנית מתאימה ומועמדים בעלי השכלה תורנית, בדרך כלל לא ידעו רוסית והיו חסרי השכלה כללית. כדי לפתור בעיה זו יזמו השלטונות הרוסיים הקמת סמינרים לרבנים במימון ממשלתי.
ב-1847, לפי הצעתו של הברון היהודי דוד גינצבורג (בנו של הוראצי גינצבורג), הוקמו שני בתי מדרש לרבנים, אחד בווילנה, שכבר הסתמנה כמרכז של השכלה יהודית, סמינר רבני[6] ואחד בז'יטומיר (בית המדרש לרבנים בז'יטומיר) - בתי המדרש האלה נועדו לספק רבנים משכילים עבור הקהילות היהודיות באימפריה הרוסית.
ההתקפות על מוסד הרבנות מטעם
ב-1901 כתב מרדכי בן הלל הכהן מאמר בשם "על הרועים הרעים" שפתח פולמוס נרחב בעיתונות היהודית. במאמר זה תקף מרדכי בן הלל הכהן את הצביעות והשקר שברבנות הכפולה ותבע לבטלה[7].
ב-1910 כונסה אספת רבנים ברוסיה במטרה לדון ולהציע שינויים בחיי הקהילות היהודיות באימפריה הרוסית. ברקע הכינוס היו טענות שונות נגד הממסד הרבני ותביעותיהם של "הרבנים הרוחניים" לביטול הרבנות מטעם, מתן המנהיגות ל"רב רוחני", שלא יהיה חייב בהשכלה כללית ושכירת פקיד, כפוף לרב, שינהל את הרישומים.
לקראת כינוס אספת הרבנים, התכנסו בווילנה ב-1909 הרבנים השמרנים מכל הזרמים, כדי לתאם עמדות לקראת אספת הרבנים.
בקרב יהודי השטעטל נפוצה האמרה העוקצנית: "עֶס הוּט אַ טַעַם וִי אַ רַב מִטַּעַם" ("יש לזה טעם של רב מטעם") בהקשר עם מאכלים בלתי ערבים לחך – בלעג לרב מטעם השלטונות שלא הוכר על ידם[8].
ראו גם
לקריאה נוספת
- א. י. פריידענבערג, "זכרונות פון א ציוניסטישן סאלדאט", יצא לאור ביידיש ב-1938, בבריסל
- דר' אברהם יעקב פריידנברג, "זכרונותיו של חייל ציוני", הוצאת הספרים הציונית, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2017.
מחקר:
- עזריאל שוחט, מוסד הרבנות מטעם ברוסיה: פרשה במאבק בתרבות בין חרדים לבין משכילים, חיפה: אוניברסיטת חיפה ('מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל'), תשל"ו.
קישורים חיצוניים
- רב מטעם, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- רב מטעם, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- יעקב גורן, רבנות "מטעם", דבר, 2 בינואר 1976 (ביקורת על ספרו של עזריאל שוחט, "מוסד הרבנות מטעם ברוסיה")
- תוקף סמכותו של "רב מטעם" בפורטל הדף היומי
- הרב הצבאי כ"רב מטעם"? באתר ישיבה
- שמעו ואנחנו נדבר, המליץ, 23 ביולי 1863
הערות שוליים
- ^ חדשות בישראל, הצפירה, 4 באפריל 1889
- ^ דר' א. י. פריידענבערג, "זכרונות פון א ציוניסטישן סאלדאט", בפרק המסביר מה זה "רב מטעם" (ביידיש)
- ^ שמואל אטינגר, "היהודים בצבת ההשכלה" באתר מט"ח
- ^ מאת ועד החברה להרבות השכלה בישראל בארץ רוסיה, המליץ, 1 באפריל 1873.
- ^ קול מבקר, המליץ, 7 ביולי 1864
- ^ הקהילה היהודית בווילנה באתר בית התפוצות
- ^ על הרועים הרעים והטובים, המליץ, 8 באוקטובר 1901
- ^ עיירתי מכורתי ה’תשנ”ו, מאת חיים שפירא
