יעקב מימון
יעקב מימון (וַסֶרמן) (1902 – 26 ביולי 1977) היה הוגה ומפתח שיטת הקצרנות העברית הנפוצה ומייסד מפעל של הנחלת הלשון העברית במעברות. יקיר ירושלים (1967) וחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת 1976.
ביוגרפיה
מימון נולד בשם יעקב וסרמן ב-1902 בליבאו שבלטביה (רוסיה) לר' צדוק אליהו ובלה וסרמן (דודו היה הרב אלחנן וסרמן).
בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד יעקב הצעיר חשבונאות וקצרנות על פי השיטה הגרמנית. בשנת 1921, בהיותו כבן עשרים, עלה לארץ ישראל לבדו בעלייה בלתי ליגאלית דרך לבנון. עם עלייתו לארץ ישראל עִברת את שם משפחתו מווסרמן למימון. בשנת 1925 נישא לאסתר לבית מזרחי, ילידת חברון, ונולדו להם ארבעה ילדים. המשפחה התגוררה במעונות עובדים שבגבול השכונות רחביה ושערי חסד. בנו עמנואל נהרג במלחמת העצמאות ב-1948 בקרב על צמח.
פועלו בתחום הקצרנות
בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד יעקב הצעיר חשבונאות וקצרנות על פי שיטתו של פליכס פון קונובסקי. חודשים מעטים לאחר הגיעו לארץ התקבל לעבודה בלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, בעיקר בזכות שליטתו בקצרנות הגרמנית. השפה הגרמנית הייתה אז כמעט השפה הרשמית של מוסדות ההסתדרות הציונית. חלק ניכר מההתכתבות בין משרדיה ברחבי העולם התנהל בשפה זו. במשך רוב שנות עבודתו המשיך לעבוד כפקיד בקרן הקיימת, ולאחר מכן בקרן היסוד.
מימון הוזמן על ידי דוד בן-גוריון לשמש כקצרן עבור מוסדות היישוב ומפא"י. הוא החל לרשום באספות וועידות של ההסתדרות ותנועת העבודה, וכן הוזמן להשתתף בקונגרסים הציוניים באירופה בשנות השלושים.
תוך כדי עבודתו החל בניסיונות להתאים את שיטת הקצרנות שלמד לעברית והצליח בכך. בהיותו חבר מפלגת אחדות העבודה ערך את נסיונותיו ותרגוליו ברישום במסגרת הפגישות המפלגתיות, ישיבות, הרצאות וכדומה. בסוף 1924 הצליח לראשונה לרשום סטנוגרפית הרצאה שלמה בעברית. עיקר עבודתו ברישום סטנוגרפי בתקופה הראשונה, שנעשתה בנוסף לעבודתו בקרן הקיימת, הייתה במסגרת המפלגה, הרצאות של מנהיגיה – בן-גוריון, ברל כצנלסון ואחרים - וישיבות מוסדותיה.
בהמשך הרחיב את המסגרת והחל לרשום באספות וועידות של ההסתדרות ותנועת העבודה ושל המוסדות הנבחרים של היישוב העברי. בשנת 1929 הוזמן לרשום את הנאומים בעברית בדיוני הקונגרס הציוני שהתכנס בשווייץ. במשימה זו התמיד במשך שנות השלושים והארבעים, יחד עם תלמידיו, בקונגרסים הציוניים שהתכנסו אז באירופה, ולאחר קום המדינה – בקונגרסים, שהעבירו את מקום התכנסותם לישראל.
שנים רבות המשיך בפיתוח שיטתו ובהכשרת תלמידים, ממשיכים במקצוע. בשנת 1929 הוציא לאור את המהדורה הראשונה של הספר "סטנוגרפיה לעברית" המגדיר את שיטת הקצרנות העברית שהמציא. שיטתו התקבלה כשיטת הקצרנות הרווחת בארץ, ועם קום המדינה - בעבודת הכנסת ומשרדי הממשלה.
לאחר שנים לא מעטות של הכשרת תלמידים בשיעורי ערב ובקורסים, נכנסה הקצרנות כמקצוע לימודים מן המניין בבית הספר המקצועי ע"ש סליגסברג בירושלים. בעיצומה של מלחמת העצמאות נרתם מימון למשימה שהוטלה עליו - הכשרה מזורזת של קצרנים שישמשו את הכנסת ואת משרדי הממשלה במדינה העומדת לקום.
בשנת 1951 עבר מקרן היסוד למשרד ראש הממשלה[1] היה לקצרן הראשון של ממשלת ישראל ורשם את ישיבות ממשלת ישראל והכנסת. כמו כן שימש כרשם בחוג התנ"ך שהקים בן-גוריון. בנוסף, העביר קורסים בקצרנות. שיטתו זכתה להכרה, ומקובלת עד היום במשרדי הממשלה והכנסת ובמקומות רבים אחרים.
אחיו, צבי מימון, היה שותף ליעקב בחיבור שיטת הקצרנות.[2] עלה לארץ בשנת 1935 ונכנס לעבוד בסוכנות כקצרן. שימש שנים אחדות כמזכירו האישי של בן-גוריון, ועם הקמת מנהלת העם, ולאחריה הממשלה הזמנית והממשלה הנבחרת, החל בעבודתו כאחד מצוות הקצרנים של הממשלה, תפקיד בו המשיך עד מותו, בשנת 1965. לאחר מות אחיו החל יעקב מימון לשמש כקצרן בממשלה באופן יותר קבוע ורצוף למשך שנים אחדות.
בנו, בנציון מימון, למד ועסק שנים ארוכות בקצרנות. נכדתו, אסתר מימון, משמשת כיום בתפקיד קצרנית הכנסת.
התנדבות בקרב עולים
בראשית שנות החמישים החלה רעייתו של מימון, אסתר, להתנדב במסגרת "ארגון אמהות עובדות" אשר סייע לנשים עולות, רובן חסרות ידיעת קרוא וכתוב, להיקלט בארץ. מעת לעת התלווה מימון לרעייתו, בפעולת ההתנדבות במעברות, ובהמשך הלך בעקבותיה ונרתם אף הוא לפעולה בקרב העולים החדשים. הוא צירף אליו את תלמידותיו מבית הספר סליגסברג בירושלים, שבו לימד קצרנות. בהמשך צירף לפעילות רבים מבני משפחתו וממכריו.
מימון החל לפעול במעברת לוזים, בה ריכז שיעורי שפה שניתנו על ידי שמונה מתנדבים. הפעילות התרחבה למעברות נוספות בפרוזדור ירושלים, ובהמשך כללה אף יישובים מרוחקים ובהם מרגליות, דובב וחצור הגלילית ואיתו מתנדבים נוספים ש"גייס". במהלך השנים הרחיב והעמיק את פעולות ההתנדבות וזכה לתמיכה ושיתוף פעולה של תנועות נוער, יחידות צה"ל, אוניברסיטאות, קיבוצים ויהדות התפוצות, ולא פסח אף על חברי כנסת, שרים ונשיאים. מימון גייס אלפי מתנדבים, אשר היו מגיעים בהנחייתו לבתי עולים ומסייעים בהקניית השפה ובהתערות בחיי הארץ. פעולות אלו, נמשכו בשכונות מצוקה, והתחדשו במרכזי הקליטה שהוקמו עבור העלייה מברית המועצות בשנות השבעים. מימון עסק בפרויקט ההתנדבות כחצי יובל שנים, עד לשנתו האחרונה ב-1977.
על פעולות אלו זכה בתואר יקיר ירושלים (1967) ובתואר עמית כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים (1976).[3] בשנת 1976, כשנה לפני מותו, הוענק ליעקב מימון פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בשנת 1964 התאלמן מאשתו אסתר.[4] יעקב מימון נפטר ביולי 1977, בגיל 75. נקבר בהר המנוחות. הותיר את ילדיו בן-ציון מימון (חבר קיבוץ צרעה),[5] רחל מרינוב (אשתו של הפיזיקאי אמנון מרינוב)[6] ואריה מימון.[7]
בשנת 1979 הופקד ארכיונו בספרייה הלאומית.
כתביו
- תורת הסטינוגרפיה לעברית: לפי שיטת הסטינוגרפיה הבין לאומית של פליכס פון קונובסקי, ברלין; (פוטסדם: דפוס לב), תרפ"ט. (27 עמ')
- "אלף קצורי מלים לסטינוגרפיה עברית (לפי שיטת הסטינוגרפיה הבין לאומית של פליכס פון קונובסקי)"; עִבד על יסוד הניסיון יעקב מימון, ירושלים; ברלין: (הוצאת המחבר), תרצ"ב. (20 עמ')
- סטינוגרפיה לעברית: לפי שיטת הסטינוגרפיה הבין לאומית של פליכס פון קונובסקי, מהדורה מורחבת, ירושלים: עבר, תרצ"ח. (מהדורה ג מורחבת: תש"י; מהדורה ד מתוקנת: ירושלים: אחיעבר, תשי"ז.
הנצחתו
לאחר מותו, ועל מנת להמשיך את מורשתו, הוקמה עמותת "מתנדבי יעקב מימון", הממשיכה בקליטת עלייה בהתנדבות עד היום. בשנת 2002, הוציאו ילדיו את הספר "שלום לך לינה יקרה", המבוסס על מכתביו לאחותו בארצות הברית, ובהם תיאור פעילותו למען העולים.
לקריאה נוספת
- רות ירדני-כץ, מי המשוגע הזה; אייר: משה לוין, תל אביב: י’ גולן, תש"ן 1990.
- רחל מימון-מרינוב ודינה מימון (ערכו והביאו לדפוס), שלום לך לינה יקרה: יעקב מימון – האיש ופעלו, ירושלים: [חמו"ל], 2002. (כולל מכתבים של מימון לאחותו לינה)
קישורים חיצוניים
- סיפורו של מימון(הקישור אינו פעיל, 29 בנובמבר 2017) באתר הסוכנות היהודית (באנגלית)
- י. לבנון, יובל למפעל ברכה, דבר, 26 בדצמבר 1949
- ש. ורשבסקי, יד ישראלית מלטפת ומחנכת, מעריב, 19 בספטמבר 1952
- אינגריד זגרשטדט ויברג, הוא דבר מלב אל לב, דבר, 23 באוקטובר 1953
- רחל אוירבך, המורים מתלפיות, דבר, 15 בפברואר 1954
- ישתמשו ב"שיטת-מיימון" להנחלת הלשון, דבר, 15 בספטמבר 1954
- א. ח. א., רשימות ירושלמיות, דבר, 15 בפברואר 1955
- גבריאל שטרסמן, ללמד בני יהודה – אלפבית, דבר, 22 במאי 1955
- א. ח. אלחנני, מבשרת ירושלים, דבר, 3 באפריל 1957
- מ. תבור, יעקב מימון והקצרנים במשפט אייכמן, דבר, 15 בספטמבר 1961
- אליעזר מרכוס, מרכז הפנימיה התיכונית ע"ש מרי בויאר, ירושלים, קוראים כותבים: יעקב מיימון ממשיך בפעולתו הברוכה, מעריב, טורים 2–3, 7 במרץ 1967
- יצחק מאור, "אהבת-חינם" של יעקב מימון ועוזריו, דבר, 30 בנובמבר 1965
- אברהם בן חיים, יעקב מימון ולהקת המתרגמים לעברית, דבר, 24 במרץ 1967
- אריה ל. אבנרי, אנשים שאיכפת להם, דבר, 26 בספטמבר 1973
- חיים איזק, יעקב מימון: בשפת הלב, דבר, 20 בדצמבר 1974; חיים איזק, על קצרנות, ארכנות ויקרנות, דבר, 31 בדצמבר 1974
- ידיעות טובות מארץ הצבי, דבר, 7 באוקטובר 1975
- פרס-ישראל לקליטת עליה לרבקה גובר ויעקב מימון, דבר, 29 בינואר 1976
- חתני פרס ישראל תשל"ו: קליטת עליה: יעקב מימון, דבר, טור 3, 3 במאי 1976
- מת יעקב מימון, מנחיל העברית בירושלים, דבר, 27 ביולי 1977
- יעקב מימון למנוחות, דבר, 28 ביולי 1977
- פוסט על פטירתו של צבי מימון בבלוג של ארכיון המדינה:
http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/12/blog-post_24.html
- חן מלול, סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן, באתר הספרייה הלאומית, מאי 2017
מפרי עטו:
- מורים מתנדבים במעברות(הקישור אינו פעיל, 29 בנובמבר 2017), מגמות (רבעון למדעי ההתנהגות) 4, 1 (1952): 27–36, באתר JSTOR
הערות שוליים
- ^ אנשים ומוסדות, דבר, 26 במרץ 1951.
- ^ השתקן הלך לעולמו, מעריב, טור 3, 14 בינואר 1965.
- ^ יעקב מימון – עמית כבוד של האוניברסיטה העברית, דבר, 9 במרץ 1976.
- ^ אסתר מימון, דבר, 8 ביוני 1964 (עם מותה); טובה שפירא, לזכר נעדרים: אסתר מימון, דבר, 6 ביולי 1964.
- ^ בן-ציון מימון, באתר הפלמ"ח.
- ^ רחל מרינוב (מימון), באתר הפלמ"ח.
- ^ יעקב מימון, דבר, מודעת אבל, 27 ביולי 1977.
24883690יעקב מימון