יחסי קוריאה הדרומית – קוריאה הצפונית
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
| יחסי קוריאה הדרומית – קוריאה הצפונית | |
|---|---|
|
|
| |
| קוריאה הדרומית | קוריאה הצפונית |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 99,720 | 120,538 |
| אוכלוסייה | |
| 51,700,546 | 26,523,136 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 1,712,793 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 33,129 | |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית חוקתית | דיקטטורה טוטליטרית חד-מפלגתית |
יחסי קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית הם היחסים הפוליטיים, המסחריים, הדיפלומטיים והצבאיים בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. יחסים אלה מתקיימים מאז חלוקת קוריאה בסיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 ועד היום. מלחמת קוריאה, 1950-1953 והסכסוך הקוריאני, הם גורמים מרכזיים המשפיעים על המאמצים להשגת שלום ואיחוד קוריאני. שתי המדינות לא מכירות זו בזו ואוסרות על הנפת דגלים אחת של השנייה.
על פי סקר ה-BBC העולמי משנת 2014, 3% מהדרום קוריאנים רואים את השפעתה של קוריאה הצפונית באופן חיובי, כאשר 91% מבטאים דעה שלילית, מה שהופך את דרום קוריאה, אחרי יפן, למדינה בעלת הרגשות השליליים ביותר בעולם על קוריאה הצפונית. עם זאת, בסקר שנערך על ידי הממשלה הקוריאנית ב-2014 נמצא כי רק 13% מהדרום קוריאנים ראו את קוריאה הצפונית עוינת, ו-58% מהדרום קוריאנים האמינו כי קוריאה הצפונית היא מדינה שעמה הם יכולים לשתף פעולה. הצפון קוריאנים מתייחסים לדרום קוריאנים בתור "אחים שנשבו בידי האימפריאליזם האמריקני".
על פי מכון קוריאה לאיחוד לאומי, 57.9% מהאוכלוסייה הדרום קוריאנית השיבו כי יש צורך באיחוד, מספרם עלה לכ-62.1% מהאוכלוסייה בשנת 2016. בקרב המשיבים בסקר לשנת 2017, 13.8% אמרו כי "אנחנו באמת זקוקים לאיחוד" ואילו 44% אמרו כי "אנחנו זקוקים לאיחוד בערך".
רקע
חלוקת קוריאה
חצי האי הקוריאני סופח רשמית על ידי יפן בשנת 1910. סיפוח קוריאה ליפן התקיים עד אחרי כניעת יפן וסיום מלחמת העולם השנייה וב-9 באוגוסט 1945, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן והתקדמה לכיוון קוריאה. אף שהכרזת המלחמה הסובייטית נעשתה בתיאום עם כל בעלות הברית בוועידת יאלטה, ממשלת ארצות הברית חששה שכל קוריאה תיפול תחת שליטה סובייטית. לפיכך ביקשה ממשלת ארצות הברית כי הכוחות הסובייטיים יפסיקו את התקדמותם בצפון, וישאירו את דרום חצי האי, כולל הבירה סיאול, למסירת כניעת יפן לידי ארצות הברית. דרישה זו נכללה בזמנה הכללית מס' 1 לכוחות היפנים, לאחר כניעת יפן ב-15 באוגוסט. ב-24 באוגוסט נכנס הצבא האדום לפיונגיאנג והקים ממשל צבאי בשטחי קוריאה הצפונית. הכוחות האמריקנים נחתו בדרום ב-8 בספטמבר והקימו את הממשל הצבאי של צבא ארצות הברית בקוריאה. לגבי שאלת הסקר של "האם אנחנו עדיין זקוקים לאיחוד גם אם הצפון והדרום יוכלו להתקיים בדו-קיום ובשלום?", 46% מהנשאלים ענו בחיוב ואילו 31.7% התנגדו.
בעלות הברית רצו במקור להחזיק באפוטרופסות משותפת, אשר תביא את קוריאה לעצמאות, אבל רוב הלאומנים הקוריאנים רצו עצמאות מידית. בינתיים התערערו היחסים ושיתוף הפעולה בין ברית המועצות לארצות הברית עם פרוץ המלחמה הקרה. שתי המעצמות החלו לקדם את דורשי שלומם לעמדות סמכות קוריאנים אשר יישרו קו עם הצד הפוליטי שלהם, ודחקו לשוליים את יריביהם. בקוריאה הצפונית, ברית המועצות תמכה בקומוניסטים הקוריאנים. קים איל-סונג, שירת מ-1941 בצבא הסובייטי והפך בהדרגה לדמות הפוליטית המרכזית, בדכאו זרמים קומוניסטיים אחרים שהיו בקוריאה (אנשי ינאן והקומוניסטים המקומיים). החברה עברה תהליך ריכוזיות וקולקטיביזציה בהתאם למודל הסובייטי. הפוליטיקה בדרום הייתה סוערת יותר, אך האנטי-קומוניסט התקיף לי סינג-מן הפך לפוליטיקאי הבולט ביותר. ממשלת ארצות הברית לקחה את הנושא לאומות המאוחדות, מה שהוביל להיווצרות הוועדה הזמנית של האו"ם על קוריאה (UNTCOK) בשנת 1947. ברית המועצות התנגדה למהלך זה וסירבה לאפשר לוועדת האו"ם לפעול בצפון.
הוועדה ארגנה בחירות כלליות בדרום, שהתקיימו ב-10 במאי 1948. הרפובליקה של קוריאה הוקמה ולי סינג-מן מונה ברוב עצום לנשיא קוריאה הדרומית הראשון. הממשלה הקוריאנית החדשה החליפה רשמית את השלטון הצבאי האמריקאי ב-15 באוגוסט. כוחות השלטון הסובייטיים עזבו את הצפון ב-10 בדצמבר 1948. הכוחות האמריקנים עזבו את הדרום בשנה שלאחר מכן, אך נותרו בקוריאה חברי הקבוצה האמריקאית המייעצת לצבא הקוראני כדי להכשיר את צבא קוריאה. בקוריאה הצפונית התקיימו בחירות למועצות העם לאחר דיכוי פוליטי אלים של כל התנגדות לשלטונו של קים איל סונג. כתוצאה מכך, צמחו שתי מדינות, עם מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות מנוגדות לחלוטין. שתי הממשלות היריבות ראו את עצמן כממשלת קוריאה כולה, ושתיהן ראו בחלוקה כזמנית בלבד. הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה הצפונית אף הכריזה על סיאול כעל בירתה הרשמית, עמדה שלא השתנתה עד 1972.
הגבולות נותרו פתוחים להגירה במשך השנים שעד למלחמת קוריאה.
מלחמת קוריאה
ערך מורחב – מלחמת קוריאה
.jpg)
לאחר הבחירות דחף קים איל סונג, נשיא קוריאה הצפונית, לאחד את קוריאה תחת הנהגתו. בזכות הכוח הצבאי הגדול והמיומן שהחזיק, האמין כי ניתן יהיה לכבוש את קוריאה הדרומית תוך ימים ספורים. את הלחימה מנע דווקא בן בריתו יוסיף סטלין, מנהיג ברית המועצות, אשר לא רצה להצטרף ללחימה ולהחזיר את חייליו לקוריאה.
קוריאה הצפונית פלשה לדרום ב-25 ביוני 1950 וכבשה במהירות את רוב המדינה. בספטמבר 1950 התערב כוח האומות המאוחדות, בראשות ארצות-הברית, כדי להגן על הדרום, והתקדם לתוך קוריאה הצפונית. כאשר התקרבו לגבול עם סין, התערבו הכוחות הסיניים לטובת קוריאה הצפונית, והטו שוב את מאזן המלחמה. הלחימה הסתיימה ב-27 ביולי 1953, עם שביתת נשק שכמעט שחזרה את הגבולות המקוריים בין הצפון לדרום. נשיא קוריאה הדרומית לי סינג-מן סירב לחתום על הסכמי שביתת-הנשק שנחתמו בין האו"מ לקוריאה הצפונית, אך הסכים לעמוד בה. שביתת הנשק הובילה להפסקת אש, אך לא להסכם שלום. בעקבות שביתת הנשק הוקם האזור המפורז הקוריאני, אזור חיץ בין שני הצדדים, ארבעה קילומטר של שטח מפורז עם נקודת השקה בודדת (JSA).
לאחר המלחמה מיליוני קוריאנים הופרדו מבני משפחתם שמעבר לגבול[1]. מאז מלחמת קוריאה לא הותרו חילופי מכתבים, שיחות טלפון או אימיילים בין הקוריאנים משני צידי הגבול בעקבות הפיקוח ההדוק מצד הצפון[2]. עם זאת, מדי פעם תואמו בין הממשלות פגישות איחוד משפחות לכמה מאות תושבים. בשנת 2007 הוערך כי כ-750,000 בני אדם עדיין מנותקים מקרובי משפחתם מהמעגל הראשון, והדרום נותן חשיבות עליונה למפגשי האיחוד.
המלחמה הקרה
- ערך מורחב – המלחמה הקרה
התחרות בין קוריאה הצפונית לדרום קוריאה הפכה למפתח לקבלת החלטות בשני הצדדים. לדוגמה, יש האומרים כי בניית הרכבת התחתית של פיונגיאנג דרבנה את בניית המטרו של סיאול. המתחים הסלימו בסוף שנות ה-60 בעקבות סדרה של עימותים מזוינים בעצימות נמוכה באזור המפורז ובארצות אחרות. במהלך תקופה זו, דרום קוריאה פתחה בפשיטות חשאיות על הצפון. ב-21 בינואר 1968, נשלחו לתקוף 31 אנשי קומנדו צפון קוריאנים את הבית הכחול (בית הנשיא) של דרום קוריאה. באוגוסט 1976 ארעה תקרית הגרזן באזור הביטחון המשותף ומייד אחריו נערך כתגובה מבצע פול באניין. באוקטובר 1983 נעשה ניסיון נוסף של הצפוניים להתנקשות בנשיא קוריאה הדרומית בטקס בבורמה. בנובמבר 1987 פוצץ מטוס של קוריאן איירליינס על ידי הצפוניים, ועוד מפגשים ימיים עוינים ב-1999 והטבעת אונייה דרומית במארב מתוכנן ב-2002 וחפירת מנהרות תקיפה מהצפון לדרום, מהן התגלו עד היום ארבע מנהרות גדולות.
במהלך ההכנות לביקור ניקסון בסין (זו הייתה הפעם הראשונה שנשיא ארצות הברית ביקר ברפובליקה העממית הסינית) ב-1972, רודן דרום קוריאה, פאק צ'ונג-הי, יזם קשר חשאי עם מנהיג הצפון קים איל-סונג. באוגוסט 1971 התקיימו השיחות הראשונות בתיווך הצלב האדום בין הצפון והדרום. רבים מהמשתתפים היו למעשה אנשי מודיעין או אנשי המפלגה. במאי 1972, לי הו ראק, ראש שירות המודיעין הדרום קוריאני, נפגש בחשאי עם קים איל-סונג בפיונגיאנג. קים התנצל על הפשיטה על הבית הכחול והכחיש שהוא אישר אותה. בנוסף, סגן ראש ממשלת קוריאה הצפונית פאק סונג-צ'ול עשה ביקור גומלין סודי בסיאול. ב-4 ביולי 1972 פורסמה הצהרת צפון-דרום המשותפת[3]. ההודעה הכריזה על שלושה עקרונות לאיחוד מחדש:
- פתרון לאיחוד מחדש ימצא באופן עצמאי ללא התערבות או הסתמכות על כוחות זרים.
- איחוד מחדש חייב להתממש בדרך שלווה ללא שימוש בכוחות מזוינים זה נגד זה.
- בסופו של דבר, חשיבות האיחוד מחדש עולה על הבדלי האידאולוגיות ויוקמו מוסדות לקידום איחוד קוריאה כקבוצה אתנית אחת.
בהצהרה זו גם הוקם לראשונה קו טלפון אדום ישיר בין הדרום לצפון. קוריאה הצפונית השעתה את השיחות ב-1973 לאחר חטיפת מנהיג האופוזיציה הדרום-קוריאנית קים דאי ג'ונג על ידי שירות המודיעין הדרום קוריאני. עם זאת השיחות התחילו מחדש ובין השנים 1973–1975 התקיימו 10 ישיבות של ועדת התיאום בין הצפון לדרום בכפר הגבול פנמונג'ום.
בסוף שנות ה-70 קיווה נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, להשיג שלום בקוריאה. עם זאת, התוכניות שלו ירדו מן הפרק בעקבות חוסר הפופולריות של הכוונה להסגת הצבא.
ב-1983 עלתה הצעה מצד קוריאה הצפונית לשיחות תלת-כיווניות עם ארצות הברית ודרום קוריאה. במקביל שלחה קוריאה הצפונית לראנגון סוכנים חשאיים אשר יתנקשו בנשיא דרום קוריאה צ'ון דו-הוואן אשר שביקר בה[4]. ניסיון ההתנקשות נכשל אך נהרגו 17 פקידי ממשל[5]. התנהגות סותרת זו לא הוסברה מעולם.
בספטמבר 1984 שלח הצלב האדום של קוריאה הצפונית אספקה דחופה לדרום לאחר שתושביו נפגעו משיטפונות קשים[6]. 370 המשאיות הצפון קוריאניות אשר נכנסו לשטח הדרום, היו הראשונות לעבור בין שתי המדינות מאז שמלחמת קוריאה הסתיימה 31 שנים לפני כן. גורמים רשמיים בדרום קוריאה סברו כי מדובר בתכסיס תעמולתי ועמדו על כך שהם לא זקוקים לעזרה. אף על פי כן הם קיבלו את הסיוע בכל זאת, מתוך הבנה כי אם סירוב ייצור מתח נוסף בין המדינות. שיחות הפיוס התחדשו לאחר מכן, וכתוצאה מכך בשנת 1985 התקיים המפגש הראשון של משפחות מפוצלות. מעבר לתקדים של איחוד המשפחות אושר גם המעבר של סדרת משלחות של חילופי תרבויות[1]. הצפון שם קץ למחוות לאחר היערכות התרגיל הצבאי "טים ספיריט" ב-1986, תרגיל משותף בין צבא ארצות הברית לצבא דרום קוריאה. מפגשי איחוד משפחות לא התקיימו שוב במשך 15 שנה.
פיוס ואנטגוניזם
כאשר נבחרה סיאול לארח את האולימפיאדה ב-1988, ניסתה קוריאה הצפונית להטיל חרם באמצעות בעלות בריתה הקומוניסטיות או לקיים אירוח משותף של המשחקים. בהצעתו הנרחבת ביותר, הסכים הוועד האולימפי העולמי לאפשר לקוריאה הצפונית לארח חמישה משחקים, אך קוריאה הצפונית התעקשה לארח לפחות שמונה משחקים, כמו גם לקבל הכרה רחבה יותר כמדינה מארחת. לבסוף ההצעה של הצפון נדחתה ורק קובה, אתיופיה, אלבניה, סוריה וסיישל לא נענו להזמנת הוועד האולימפי. ניקרגואה לא השתתפה בעקבות שיקולים מקצועיים ופיננסיים[7] אשר נגרמו בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה. הפצצת טיסה 858 של קוריאן אייר נתפסה כתגובת קוריאה הצפונית לכישלון זה. במקביל להפשרה העולמית של המלחמה הקרה, נשיא דרום קוריאה הנבחר זה עתה, רו-טו-וו, השיק יוזמה דיפלומטית המכונה נורדפוליטק (אנ'). ההצעה כללה שלב ביניים להקמת "קהילה קוריאנית", שדומה להצעת צפון קוריאנית לקונפדרציה. בין התאריכים 4-7 בספטמבר 1990 נערכו שיחות של הדרג הבכיר בסיאול, במקביל למחאת הצפון על נרמול היחסים של ברית המועצות עם הדרום. שיחות אלה הובילו בשנת 1991 להסכם הפיוס, אי תוקפנות, חילופי דברים ושיתוף פעולה וכן להצהרה המשותפת על פירוק חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני. המהלך התקיים במקביל לצירוף קוריאה הצפונית ודרום קוריאה לאו"ם. בתוך כך, ב-25 במרץ 1991, קבוצה קוריאנית מאוחדת השתמשה לראשונה בדגל האיחוד הקוריאני בתחרות טניס השולחן העולמית ביפן, וב-6 במאי 1991 התמודדה קבוצה מאוחדת בתחרות הכדורגל העולמית לנוער בפורטוגל. עם זאת היו גבולות להפשרת ביחסים. בשנת 1989 סטודנטית ואקטיביסטית דרום קוריאנית שהשתתפה בפסטיבל הנוער העולמי בפיונגיאנג נכלאה כשחזרה לדרום קוריאה.
בין השנים 1998–2008 שלטה בקוריאה הדרומית המפלגה הדמוקרטית, שדגלה במדיניות אור השמש וייצרה קשרים עם ידידותיה הקרובות של קוריאה הצפונית, ובכללן רוסיה וסין, במטרה להפשיר את היחסים בין הדרום לקוריאה הצפונית. בתקופה זו הוקם אזור התעשייה המשותף בקאסונג. במהלך תקופה זו היו עליות וירידות ביחסים, שהתקררו בהטבעת ספינה דרום קוריאנית 2002 ובראשית הניסויים הגרעיניים של קוריאה הצפונית. בתקופה זו נבנתה תחנת הרכבת דורה אותה חנכו בשיתוף עם בוש הבן, והייתה אמורה לחבר את קוריאה הדרומית לכל יבשת אירו-אסיה יבשתית, דרך קוריאה הצפונית. מדיניות זו של קוריאה הדרומית הסתיימה בשובה של המפלגה השמרנית לשלטון בעשור הבא, בתקופת הגרעון של קוריאה הצפונית.
שיחות פיוס ופירוק הנשק הגרעיני 2018
במרץ 2018 הכריז דובר רשמי מטעם קוריאה הדרומית, במהלך ביקור בבית הלבן, כי קים ג'ונג-און הבטיח לדרום קוריאנים שהוא מחויב לפירוק הנשק הגרעיני, וכי קוריאה הצפונית לא תערוך ניסויים נוספים בטילים גרעיניים או בליסטיים[8].
ב-27 באפריל 2018 נערכה במסגרת הפסגה הבין-קוריאנית פגישה היסטורית בין קים ג'ונג - און ונשיא דרום קוריאה מון ג'יאה-אין. הפגישה נערכה בשטח הגבול שבין שתי המדינות, והשניים אף חצו את הגבול לשני הצדדים. השניים חתמו על הצהרת פנמונג'ום, ובה התחייבות לפרוז חצי האי מנשק גרעיני, הפיכת הגבול ל"אזור שלום", וקידום שיחות עם ארצות הברית וסין, ובכך חל מפנה ביחסים בין המדינות. את שינוי המדיניות הסביר מנהיג קוריאה הצפונית בכך שכבר השיג נשק גרעיני, ומשכך הוא יכול כעת לפנות לדרך חדשה. המנהיגים נפגשו בשנית ב-26 במאי 2018 עקב המשבר המדומה בין קוריאה הצפונית לארצות הברית ביחס לקיום הפסגה שיועד ליוני.
ב-18 בספטמבר 2018 הגיע נשיא קוריאה הדרומית מון ג'יאה-אין לביקור בקוריאה הצפונית[9]. ב-30 בנובמבר 2018 חצתה לראשונה רכבת דרום-קוריאנית את הגבול במטרה לשדרג את התשתיות כך שיתאפשר חיבור מסילתי בין שתי המדינות[10].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ״סיפור שמתחיל בענק״ - פרק על ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
קוריאה הדרומית, יחסים, קוריאה הצפונית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Choe Sang-hun, Amid Hugs and Tears, Korean Families Divided by War Reunite, 21 בפברואר 2014 (באנגלית)
- ^ אי-פי, לאחר יותר משישה עשורים: איחוד משפחות ממלחמת קוריאה, באתר וואלה!, 20 באוקטובר 2015
- ^ נוסח ההצהרה - The July 4 South-North Joint Communiqué, 4 ביולי 1972 (באנגלית)
- ^ מאת סת מיידאנס, התקרבות בין קוריאה הצפונית לבין בורמה בתגובה ל"עוינות" ארה"ב, באתר וואלה!, 01 במאי 2007
- ^ סוכנויות הידיעות, הרעיב, התחמש וחגג. חייו ומותו של קים ג'ונג איל, באתר ynet, 19 בדצמבר 2011
- ^ Clyde Haberman, north korea delivers flood aid supplies to south korea, 30 בספטמבר 1984 (באנגלית)
- ^ Michael Janofsky, CUBANS TURN THEIR BACK ON THE SEOUL OLYMPICS, 16 בינואר 1988 (באנגלית)
- ^ North Korea nuclear talks: Donald Trump and Kim Jong-Un to meet, www.9news.com.au
- ^ מערכת ישראל היום, נשיא דרום קוריאה הגיע לביקור היסטורי בפיונגיאנג, באתר ישראל היום, 18 בספטמבר 2018
- ^ הגרדיאן, התחממות נוספת ביחסים: רכבת דרום קוריאנית חצתה את הגבול לצפון, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2018
38806673יחסי קוריאה הדרומית – קוריאה הצפונית