דואר אלקטרוני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קובץ:EM Client 9 interface (2023).png
תיבת של eM Client (אנ')
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
תרשים המציג תנועה של דואר אלקטרוני

דואר אלקטרוניראשי תיבות: דוֹאֶ"ל; באנגלית: E-mail ובקיצור בעברית מייל או אִימֵיְיל) הוא אמצעי תקשורת אלקטרוני המאפשר העברת מסרים כתובים דרך שרתים ממחשב אחד למחשבים אחרים המחוברים לרשת.[1]

ניתן לשלוח הודעת דואר אלקטרוני בפורמט טקסט פשוט, בפורמט HTML ועוד וניתן לצרף להודעת דואר אלקטרוני גם קבצים.

ניתן לשלוח הודעת דואר אלקטרוני ליותר מנמען אחד במקביל. בדרך כלל, ההודעה עוברת ברשת דרך מספר שרתים עד לשרת שמאחסן את תיבת הדואר של הנמען, ושם היא מחכה לנמען עד שזה ניגש לתיבת הדואר שלו.

היסטוריה

כבר בשנות ה-60 היו מערכות שאפשרו למשתמשים שונים במחשב מרכזי אחד (דרך מסופים שונים שלו), לשלוח הודעות זה לזה על ידי כתיבת טקסט ההודעה לקובץ של מקבל ההודעה המיועד לצורך זה, הטכניקה הנפוצה ליישום זה נקראה SNDMSG. עם זאת, דואר אלקטרוני במובנו הנפוץ, של תקשורת בין שני מחשבים או יותר, הגיע רק עשור לאחר מכן (ראו להלן).

קובץ:At sign.svg
סימן הכרוכית (שטרודל) המאפיין כתובות דואר אלקטרוני

מקובל לראות את התחלת ההיסטוריה של הדואר האלקטרוני ב-1971, כאשר ריי טומלינסון (Ray Tomlinson) הרחיב יכולת זו (של התקשרות טקסטואלית ממוחשבת) למספר מחשבים המחוברים ברשת. כדי שהמחשב השולח יוכל לנתב את ההודעה למשתמש הנכון של המחשב הנכון הוא צירף את שם המשתמש ושם המחשב (machine name) בעזרת התו "@" (הקרוי בסלנג "שטרודל", בעברית תקינה "כרוכית" ובאנגלית "At") וכך נולדה כתובת הדואר האלקטרוני.

מאז התפתח הנושא, והרשת גדלה. נקבעו כללים ופרוטוקולים למשלוח דואר אלקטרוני ברחבי רשת האינטרנט (SMTP), לשליפת הודעות (POP3 ו-IMAP), לצורת ניסוח אחידה של כותרות הודעת הדואר האלקטרוני RFC 822, ולקידוד קבצים לתוך הודעת דואר אלקטרוני (MIME – Multipurpose Internet Mail Extensions) המאפשר העברת קבצים מצורפים לטקסט של הדואר האלקטרוני, וגם העברת טקסט בשפות שונות (במקור התקנים אפשרו רק שימוש באותיות אנגליות).

השימוש הנפוץ והתכוף של עובדים בהחלפת מסרים בדואר אלקטרוני במהלך יום העבודה, מהווה חלק מהותי בתקשורת במקומות העבודה.[2]

שימוש זה יכול גם לגרום להפרעה בעבודה השוטפת של העובדים.[3] בנוסף, כמות גדולה של מסרים בדואר אלקטרוני עשויה ליצור לחץ על העובד.[4]

בישראל הופיע הדואר האלקטרוני לראשונה בשנת 1980 כאשר יוסף רגב, בעזרתה של סימה וינדזברג, בנה מערכת דואר אלקטרוני באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המערכת שימשה רק את אנשי האוניברסיטה. בשנת 1983 חיברה חברת IBM את רשת מחב"א, רשת האוניברסיטאות, בקו אל רשת BITNET שפעלה אז בארצות הברית. דבר זה גרם לכך שבכל האוניברסיטאות הוקמו מערכות דואר אלקטרוני וחברי סגל רבים התחברו אליהן.

מבנה ותפקיד כתובת הדואר האלקטרוני

כתובת דואר אלקטרוני היא למעשה הוראה לשרת דואר. כתובת כזאת מורכבת משני חלקים מופרדים בסימן "@": מימין שם מתחם (domain) המשמש אך ורק לזיהוי המחשב (השרת) המטפל בקבלת דואר אלקטרוני עבור כל הכתובות באותו שם מתחם, ומשמאל מחרוזת המשמשת להודיע לאותו שרת מה יעשה כאשר הוא מתבקש לקבל דואר המכותב לאותה כתובת (ה"חלק המקומי" - localpart). בדרך כלל החלק המקומי יתפרש כשם משתמש שיש להעביר את תוכן ההודעה לתיבת הדואר שלו. לעיתים הכתובת המקומית תתפרש אחרת: למשל כהוראה לתייק את ההודעה בתיקיה מסוימת, או למשל כהוראה לשרת לחסום את המחשב שניסה לשלוח את ההודעה לכתובת "אסורה". כמה וכמה כלים להגנה על תיבות דואר אלקטרוני ועל שרתי דואר אלקטרוני מתבססים על שימוש מתוחכם בכתובות הדואר.

עבור רוב משתמשי הדואר האלקטרוני הפרטיים-ביתיים, שם המתחם הוא שם מתחם ששייך לספק השירות שנותן את שירות הדואר, והחלק המקומי הוא כינוי המשתמש הרשום אצל הספק. עבור רוב המשתמשים הארגוניים-עסקיים, שם המתחם הוא שם מתחם הארגוני-עסקי, והחלק המקומי הוא כינויו של אותו משתמש בארגון או עסק (שעשוי להחזיק שרת דואר משלו, או להישען על שרת דואר של ספק האינטרנט תוך רכישת "אירוח" (hosting) של שם המתחם הארגוני-עסקי אצל הספק). הדואר נשלח לשרת של ספק השירות, ועל בסיס המידע (כתובת השולח וכתובת המקבל) השרת מסרב לפעמים לקבל את ההודעה (למשל כי הכתובת אינה מוכרת לו, או מסיבות טכניות כגון תיבת דואר מלאה או המחשב שמנסה לשלוח נמצא ברשימה שחורה) ובדרך כלל מקבל את ההודעה ולפי ה"חלק המקומי" של כתובת הדואר האלקטרוני מנתב אותה הלאה: לתיבת הדואר של הנמען או לכתובת דואר אלקטרוני אחרת שהנמען בקש להפנות אליה את הדואר שלו.

פרוטוקולים

גם אם צורות רבות של העברת טקסט ממחשב למחשב יכולות להיחשב "דואר אלקטרוני", מקובל לקרוא בשם זה רק לאותן הודעות הנכתבות ומועברות בהתאם לכמה תקנים מקובלים (פחות או יותר). התקן המקובל למשלוח דואר אלקטרוני הוא פרוטוקול SMTP (ר"ת של Simple Mail Transfer Protocol). זה הפרוטוקול בו משתמשת תוכנת דואר אלקטרוני להעברת הדואר לשרת שישלח אותו לנמען/נמענים. תקן זה מסוגל להעביר הודעות טקסט אנגלי בלבד, מכל סוג שהוא. אבל הודעות הדואר המועברות כתובות תמיד לפי תקן נוסף RFC 822 שהוחלף על ידי RFC 2822 המפריד את הודעת הדואר האלקטרוני לשני חלקים: כותרת (header) וגוף (body), כאשר הכותרת חייבת להכתב בצורה המוגדרת במדויק בתקן כדי לאפשר עיבוד של תוכן הכותרת על ידי המחשב המקבל. הכותרת מכילה פרטים כגון שמות וכתובות השולח והמקבל, נושא ההודעה, פרטים על הדרך שעברה ההודעה בין השולח והמקבל, ועוד. כך יכולה תוכנת הדואר האלקטרוני של מקבל ההודעה להפריד פרטים אלה מגוף ההודעה ולהציגם בנפרד. כדי לאפשר העברת הודעות הכתובות באותיות שאינן כלולות באלף בית האנגלי, נוצר תקן MIME, שמאפשר לקודד מידע לתוך הודעת דואר אלקטרוני הכתובה באותיות אנגליות בלבד. שימוש נכון בתקן זה מאפשר משלוח דואר בעברית או ערבית, למשל, וגם מאפשר צירוף קבצים כלשהם להודעת דואר אלקטרוני (attachment, או בעברית: צרופה). המידע מקודד באותיות אנגליות בלבד, יחד עם מידע על אופן הקידוד ומהות המידע המקודד, ותוכנת הדואר האלקטרוני של המקבל משתמשת במידע זה כדי לשחזר את המידע המקודד במחשב הנמען, לקרוא את הטקסט בשפת המקור שבו הוא נכתב, או לשמור את הקבצים במחשב.

כאשר המחשב האישי הפך לנפוץ והגישה ממחשבים אישיים לרשת נעשתה בעיקר באמצעות מודם וקו חיוג, לא התאפשר למחשבים בהם השתמשו חלק ניכר מהאנשים לקבל דואר אלקטרוני ישירות, מאחר שלשם כך על המחשב להיות מחובר כמעט כל הזמן לרשת, ולהמתין לקבלת דואר אלקטרוני. הפתרון היה לשמור את הדואר האלקטרוני עבור המשתמש על שרת - מחשב המחובר באופן קבוע לרשת, ולאפשר למשתמש להתחבר מדי פעם לשרת ולבקש העברת הדואר האלקטרוני למחשבו האישי. לשם כך נוצרו שני תקנים: פרוטוקול POP (ר"ת של Post Office Protocol), שהוא פרוטוקול פשוט המאפשר העתקת הדואר מהשרת ומחיקתו מהשרת (הגרסה הנוכחית היא POP3), ופרוטוקול IMAP (ר"ת של Internet Message Access Protocol), המאפשר סינכרון הדואר האלקטרוני בין השרת והמחשב האישי, כך שבשניהם יהיה עותק של כל הודעה. דרך נוספת המקובלת היום לקריאת דואר אלקטרוני היא דואר מבוסס רשת (WebMail): קריאת הדואר האלקטרוני בדפדפן אינטרנט באמצעות תוכנת דואר אלקטרוני המותקנת על שרת ומשמשת ממשק המציג את הודעות הדואר האלקטרוני בדף אינטרנט בדפדפן, כגון Outlook.com.

דואר זבל

ערך מורחב – דואר זבל

אחת הבעיות בדואר אלקטרוני היא דואר זבל, סוג של פרסום מקוון הגורם לעומס על שרתים ומטריד אנשים רבים. הדואר האלקטרוני מאפשר הפצת הודעות למספר רב של נמענים בחינם, ובשל כך רבים ראו בו פוטנציאל פרסומי. עם הזמן הפרסום דרך הדואר האלקטרוני גבר והחל לגרום לעגמת נפש רבה למשתמשים.

תולעי דואר אלקטרוני (E-Mail Worms) הן סוג של וירוס מחשב המשתמש בתשתית הדואר האלקטרוני להפצה עצמית ולהתרבות. בעקבות תפוצתם הרבה של דואר הזבל והתולעים, פותחו תוכנות שמטרתן לסנן את הדואר לפני שהוא מגיע למשתמש הקצה. יעילותן של התוכנות משתנה בין תוכנה לתוכנה, והן אינן מספקות הגנה מלאה: לעיתים הן מסננות הודעות "כשרות" ולא מסננות כאלו המזיקות.

עם התרחבות התופעה נחקקו חוקים על מנת לצמצמה. בארצות הברית נחקק חוק המנסה לצמצם פגיעות אלה למינימום; בישראל נוצרו כמה פסיקות משפטיות בעניין, והחל מ-27 במאי 2008 נאסר משלוח דואר זבל.

תוכנות ניהול דואר אלקטרוני

ישנן מאות תוכנות דואר אלקטרוני המסוגלות לספק ממשק קריאה, כתיבה, שליחה, קבלה ושמירת ממסרי דואר אלקטרוני. ההבדל בין יעדי התכונות העיקרי הוא מטרת השימוש: השוק הפרטי או השוק העסקי-מסחרי. תוכנות הדואר הנפוצות כיום הן:

המכנה המשותף בין תוכנות אלה הוא התאימות שלהם לפרוטוקולים (התקנים) שנכתבו להתקשרות דואר אלקטרוני (SMTP, POP3..), היציבות של הקוד בו הן נכתבו ובכך מספקים ממשק אמין לחברות ומשתמשים לעבודה והאמינות שלהם כתוכנה שנכתבה על בסיס קוד יציב (no bugs) ואמין אשר ישמור את דברי הדואר ללא פגם.

השוני והבידול של תוכנות אלה אחת מהשנייה הוא הכלים המוספים, מעבר לתאימות לפרוטוקול, אשר תוכנות אלא מספקות על מנת להרחיב את השימוש בתוכנות אלו. יישומים מוספים אלו יכולים להיות: מאגר מידע אנשי קשר (Contact list), יומן פגישות (Calendar), קריאת News Groups (NNTP), גיבוי ושחזור המידע לקובץ חיצוני (Import & Export), יומן מעקב פעילות (Journal), פתיחת תיקיות פרטיות וציבוריות (Public & Private Folders), חיבור ליישומים אחרים במחשב או באינטרנט כגון מנועי חיפוש ומוצרים צד שלישי.

נמענים

תוכנות למשלוח דואר אלקטרוני מבחינות בין שלושה סוגים של נמענים:

  • נמענים ראשיים: נמענים שהמכתב מיועד לטיפולם.
  • נמענים לידיעה (cc): נמענים שהמכתב מועבר לידיעתם, אך אינו מחייב תגובה שלהם.
  • נמענים סמויים (bcc): נמענים שהמכתב מועבר לידיעתם בצורה סמויה, כלומר מבלי שנמען אחר כלשהו ידע על כך (להבדיל משני סוגי הנמענים הקודמים, שכתובת הדואר האלקטרוני שלהם מוצגת לכל הנמענים של המכתב).

כפתור "השב" שבתוכנת הדואר האלקטרוני ישלח את התשובה רק לשולח המכתב. כפתור "השב לכל" ישלח את התשובה לשולח המכתב, לנמענים הראשיים ולנמענים לידיעה (אך לא לנמענים הסמויים).

סנכרון הדוא"ל עם הטלפון הנייד

כיום, ניתן לסנכרן את הדוא"ל עם טלפון חכם. מדובר בפעולה בה נעשית התאמה בין מספר מקורות שונים, כך שבסיום הפעולה, כל המקורות יהיו זהים. הפעולה מתאפשרת באמצעות ממשק פשוט הקיים ברוב הטלפונים הניידים החכמים.

סנכרון הדוא"ל עם הטלפון הנייד הוא פונקציה המאפשרת חיבור דרך תקשורת הנתונים אל שרת הדואר האלקטרוני (לאחר ההגדרה של חשבון הדואר של המשתמש), וקבלה או שליחה של דואר אלקטרוני באופן מתוזמן או ידני. בחלק מהטלפונים הסלולריים החכמים קיימת תמיכה בצירוף וקבלת קבצים בדואר האלקטרוני. דוא"ל בדחיפה (Push) היא פונקציה מתקדמת יותר, הקיימת בעיקר בניידים חכמים עסקיים. פונקציה זו מאפשרת קבלה של דואר למכשיר בזמן אמת וסנכרונו באופן אוטומטי עם השרת. באופן זה, מגיע הדוא"ל ישירות לטלפון הנייד והמשתמש מקבל התרעה מידית על כל דבר דואר שנכנס לתיבת הדואר האלקטרוני. בטלפונים חכמים בהם אף אחד מהממשקים אינו קיים, ניתן להוריד אפליקציה שתפקידה לסנכרן את הדוא"ל עם הטלפון הנייד. לרוב האתרים בהם קיימת האופציה של דוא"ל ישנה אפליקציה התומכת בקבלת ושליחת הדואר (למשל, אפליקציה לדואר "וואלה!", "ג'ימייל" וכדומה).

ניתן להגדיר מספר סוגי חיבורים למכשיר הנייד בהתאם ליכולותיו ולמערכת ההפעלה שלו. החיבורים הרווחים הם Exchange, POP3 ו-Imap4.

חיבור Exchange ActiveSync: חיבור זה מיועד לסנכרון דואר אלקטרוני, לוח שנה, אנשי קשר ומשימות, וכן להודעות דואר קולי. אם הוגדר חיבור Exchange ActiveSync, הטלפון הנייד יישאר מעודכן מול תיבת הדוא"ל באמצעות תהליך הסנכרון. חיבור מסוג זה מוגדר בעיקר כחיבור ארגוני, והוא רווח בקרב חשבונות דוא"לים של חברות שונות ועובדי החברה. בחיבור זה, רווחת אופציית ה"דואר אלקטרוני בדחיפה" (push).

חיבור POP3 או IMAP4: חיבורי POP3 ו-IMAP4 מתוכננים לשלוח ולקבל הודעות דואר אלקטרוני. אם הוגדר חיבור מסוג זה, הטלפון הנייד ישלח ויקבל הודעות דואר אלקטרוני בתזמון שייבחר על ידי המשתמש.

בנוסף, קיימת אפשרות לשלוח הודעת דואר אלקטרוני ממחשב לטלפון הנייד, בצורת מסרון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Wendy E. Mackay, More than just a communication system: diversity in the use of electronic mail, Proceedings of the 1988 ACM conference on Computer-supported cooperative work, CSCW '88, Association for Computing Machinery, 1988-01-01, עמ' 344–353 doi: 10.1145/62266.62293
  2. ^ Ifigeneia Machili, Jo Angouri, Nigel Harwood, ‘The Snowball of Emails We Deal With’: CCing in Multinational Companies, Business and Professional Communication Quarterly 82, 2019-03, עמ' 5–37 doi: 10.1177/2329490618815700
  3. ^ Thomas Jackson, Ray Dawson, Darren Wilson, The cost of email interruption, Journal of Systems and Information Technology 5, 2001-01-01, עמ' 81–92 doi: 10.1108/13287260180000760
  4. ^ Laura A. Dabbish, Robert E. Kraut, Email overload at work: an analysis of factors associated with email strain, Proceedings of the 2006 20th anniversary conference on Computer supported cooperative work, CSCW '06, Association for Computing Machinery, 2006-11-04, עמ' 431–440 doi: 10.1145/1180875.1180941
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37025153דואר אלקטרוני