יהדות ארל
יהדות ארל התקיימה במשך דורות בעיר ארל, שהיא עיר בדרום צרפת, על גדות הנהר רון לקראת שפך הנהר לים התיכון. היא הייתה מרכז יהודי מרכזי בתקופה שבין התקופות הרומית והרנסאנס. לפי המסורת הגיעה לארל אחת משלוש ספינות שנשאו עליהן גולים יהודים לאחר חורבן בית המקדש השני. התיעוד הראשון המתייחס ליהודי העיר משנת 508 לספירה מספר כי ההגנה של חלק מחומת העיר הופקד בידם במהלך מצור. בשל מיקום העיר בין ספרד לשאר אירופה וקרבתה לחוף הים התיכון, העיר ארל הפכה לעיר שליהודים רבים היה נח לחיות בה, לנהל חיי מסחר עם ארצות הים התיכון, וחיי תורה מאורגנים במקביל למרכז של חכמי פרובנס שבנרבונה. במהלך ימי הביניים, יהודים רבים חיו בארל, שתפקדה גם כמרכז רוחני יהודי ומרכז לתרגום השפות הערבית, עברית ולטינית, שכן זו הייתה אחת מהערים הידועה בחכמי פרובנס שחיו גם בה. מתום תקופת הרנסאנס לא נהתקיימה קהילה יהודית בארל. עדויות על חיים יהודיים בעבר נשמרו ברחבי העיר ובמוזיאון המקומי. הקהילה היהודית חדלה לשגשג לקראת סוף המאה ה-15, עד שגורשו בסביבות שנות ה-90 של המאה ה-15 ולאחר מכן לא שבו. יהודים נמצאו בארל בשנות ה-60 של המאה ה-20, אך הם לא חיו בקהילה מאורגנת.
היסטוריה
ערכים מורחבים – יהדות פרובאנס, חכמי פרובנס
האימפריה הרומית
לפי המסורת, הקיסר הרומי אספסיאנוס העלה גולים יהודים לאחר חורבן בית שני בירושלים על שלוש ספינות שננטשו על ידי רבי החובלים שלהן בלב ים. אחד מכלי השיט הגיע לדרום צרפת לארל, ואילו הגולים שהפליגו על שתי הספינות האחרות הגיעו לעיר בורדו ולעיר ליון. [1] אגדה זו מרמזת על קיומם של יהודים בארל כבר במאה הראשונה לספירה, אולם המסמך הראשון המתאר את החיים היהודיים בארל הוא משנת 425 לספירה. באותה שנה הוציא הקיסר ולנטיניאן השלישי צו המופנה לבישופים הכנסייתיים של האזור, האוסר על יהודים מקומיים להיכנס לתחום שיפוטם, להחזיק עבדים נוצרים או לעסוק בשימוש בנשק (לציד או בשורות הצבא). במהלך שקיעתה של האימפריה הרומית הפכה ארל למרכז פוליטי ודתי יהודי חשוב.[2]
בשנת 476, עם נפילת האימפריה הרומית, עברה העיר לשלטון הוויזיגותים. יהודי ארל חיו בשלום יחסית כל עוד הוויזיגותים שמרו על האריאניזם, שהוכרז מאוחר יותר על ידי הוותיקן ככפירה. בשנת 508, כשהעיר הייתה נתונה במצור על ידי הפרנקים והבורגונדים, השתתפו יהודי העיירה במאבק נגדם. לאחר נפילת ארל לידיו של קלוביס הראשון, המלך הראשון של פרנקים, האשימה הקהילה היהודית של ארל, את הבישוף קיסריוס מארל (אנ') בבגידה. חסידיו של הבישוף, בתגובה, האשימו חייל יהודי בעזרה לבורגונדים ולפרנקים להיכנס לעיר על ידי הצבעה על חלק ספציפי של החומה שקל לטפס עליו. החייל נידון למוות בזמן שהבישוף זוכה.[2] זמן קצר לאחר מכן, שליטי הממלכה המרובינגית, ובמיוחד המלך צ'ילפריך הראשון עודדו את הבישופים המקומיים בכל רחבי דרום צרפת לנסות להמיר את דתם של היהודים. הבישוף של ארל וירג'יליוס היה להוט מאוד להמיר את דתם של היהודים המקומיים, וככל הנראה עשה זאת בכוח, בניגוד לעמדת הוותיקן, כפי שמוצג באיגרת שנשלחה אליו הוותיקן. [3]
ימי הביניים
תחת שלטון השושלת הקרולינגית, החל משנת 638, השתפרו תנאי החיים של הקהילות היהודיות בדרום צרפת. הנסיכים הקרלובינגים הגנו על היהודים מפני התקפות של אנשי הדת. בתחילת המאה התשיעית הוקמה ממלכת בורגון על ידי בוסו מפרובנס (אנ'), בתמיכת הכמורה והאפיפיור יוחנן השמיני. זמן קצר לאחר מכן העביר בוסו את שליטתו וחסותו על יהודי ארל לארכיבישוף המקומי בשם רוסטנג (אנ'), כהכרת תודה על תמיכת הכמורה בו. ממשיכי דרכו של בוסו לא המשיכו במסורת זו. הכמורה והארכיבישוף של ארל הטילו מיסים כבדים על היהודים המקומיים, מאידך זו גם הייתה הסיבה שבמהלך מסעות הצלב היו יהודי ארל בטוחים יחסית, בזמן שקהילות יהודיות אחרות בדרום צרפת, שלא היו כפופות ישירות לכמורה המקומית, סבלו קשות מהתקפות הצלבנים. מסמך המיוחס לסילוקו של הארכיבישוף ריימונד (1142–1157) מוזכר בית קברות יהודי ברובע מונטג'יף בארל, ששמו שונה לרובע גריפוויל. כתובת בכתב עברית על מצבה המתוארכת לתקופה זו שנמצאה בבית הקברות שהיה בעיר, הועברה למוזיאון הנצרות בארל. במשך השנים יהודי העיר שילמו לארכיבישוף תשלום שנתי של 44 סולים (אנ') לשמירת נכס זה.[4]
בנימין מטודלה ביקר בארל במאה ה-12 ודיווח על 200 משפחות יהודיות ושישה רבנים שחיו ברובע נפרד של העיר .[5] עד שנת 1276 הארכיבישוף של ארל מינה מדי שנה שלושה נציגים יהודים שנקראו רקטורים (ראשי קהילות), כדי לשמור על הקשר בין הארכיבישוף לקהילה היהודית שהייתה תחת שלטונו הישיר. משנה זו צ'ארלס הראשון מנאפולי שלל מהארכיבישוף של ארל את הפריבילגיה המיוחדת שניתנה לו כמה מאות שנים לפני כן. שינוי זה גרם להידרדרות ביחס לקהילה היהודית, שכן אנשי הדת הפסיקו לקבל מהיהודים מיסים ועל כן החלו להסית כנגדם את תושבי העיר הנוצרים.[2] באותה תקופה כבר נאלצו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב על החזה. בשנת 1306 במהלך ימי הביניים המאוחרים העיר קלטה יהודים שגורשו מחבל לנגדוק הנמצא מצפון מזרח לעיר.
המאות הארבע עשרה והחמש עשרה
המחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה הביאה להידרדרות חמורה של הקהילה היהודית בארל, בעקבות העלייה לשלטון של ג'ואנה הראשונה מנאפולי (אנ'), שקידמה באגרסיביות אג'נדה להגבלת היהודים. היהודים בארל לא הורשו להעיד בבתי משפט כנוצרים, להשתתף במרחצאות ציבוריים, לעבוד בימי ראשון ולהגבלות אחרות. אף על פי כן, באותה תקופה הקהילה היהודית הקימה בית ספר לתורה ותלמוד, ארגון צדקה, בית כנסת ומקווה. קיים תיעוד המרמז על עיסוקם של יהודים רבים ברפואה, וכמה יוזמות עסקיות כמו שותפות של שני יהודים ב-1425 לייצור סבון.[4] בשל ההתקפות ההמוניות הרבות על יהודי העיר, היהודים קיבלו רשות לבנות ברובע היהודי מבצר להגנה ולבלימת התקפות נוספות. ההיתר ניתן על ידי המלך רנה מאנז'ו, שנתן ליהודים רשות לנהוג באופן חופשי במנהגיהם על פי המסורת היהודית.[6] עם מותו של המלך סופחה פרובאנס לצרפת (1484) וההתנכלויות ליהודים חודשו זמן קצר לאחר מכן. קיים דיווח אודות אירוע בו קבוצת אנשים הגיעה מחוץ לארל שהרגה כמה נשים, תקפו בתים והמירו בכוח את דתם של כחמישים יהודים לנצרות. בשנת 1488 גורשו היהודים אל מחוץ לעיר ולא שבו אליה יותר. מי שבחרו להמיר את דתם, הורשו להישאר. בית הכנסת נהרס, והיהודי האחרון עזב את העיר בספטמבר 1494.[4] אירועים אלה התרחשו בעיר במקביל לפעילות האינקוויזיציה הספרדית וגירוש ספרד החל משנת 1492.
המאה השש עשרה ואילך
יהודים שעברו דרך ארל במהלך המאה ה-17 נאלצו לשלם כופר נפש. לאחר מספר ניסיונות של יהודים לחזור לעיר, צו של פרלמנט פרובנס משנת 1775 הורה להם לעזוב לחלוטין את העיר. צווים דומים האוסרים על יהודים לסחור בארל הוצאו ב-1773 וב-1775. לאחר המהפכה הצרפתית ניסו כמה יהודים מאזור אביניון להתיישב מחדש בארל. מאתיים שנה לאחר מכן חיו בעיר כמה יהודים במהלך שנות ה-60 של המאה העשרים, אף על פי שלא הייתה קהילה רשמית פעילה בעיר.[7]
יהודים בולטים פעילים בארל
- יהודה בן משה מארלס - חוקר נכבד פעיל במאה ה-11, דמות מוכרת בעולם היהודי האירופי של אותה תקופה.[2]
- אברהם בן דאוד - פילוסוף וחוקר דת יהודי פעיל במאה ה-12.
- שמואל בן תיבון - פילוסוף ומתרגם בצרפת של המאה ה-12. היה הראשון שתרגם את "המדריך למבולבלים" המפורסם מאת הרמב"ם מערבית לעברית.
- לוי בן אברהם בן חיים - חוקר יהודי במאה ה-13. לקח חלק במחלוקת הדתית בין 1303 ל-1306. הקים אנציקלופדיה ופרסם כמה מאמרים מדעיים.
- קלונימוס בן קלונימוס - פילוסוף ומתרגם יהודי יליד ארל. כתב מספר ספרי לימוד יהודיים וקיבל את התואר נאסי .
- מאיר בנדיג - תלמודיסט בארל במחצית השנייה של המאה החמש עשרה. כתב מספר טקסטים.
ראו גם
- יהדות צרפת
- פרובנסלית יהודית - שפה
- נרבון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Siddur," Roedelheim, 1868, ed. Baer, p. 112
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ARLES - JewishEncyclopedia.com, jewishencyclopedia.com
- ^ "NPNF-212. Leo the Great, Gregory the Great - Christian Classics Ethereal Library". Ccel.org. 2005-07-13. נבדק ב-2015-05-31.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Arles, France Jewish History Tour, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ Bernard Spolsky, The Languages of the Jews: A Sociolinguistic History, Cambridge University Press, 2014-03-27, מסת"ב 978-1-107-05544-5. (באנגלית)
- ^ "Arles". Jewish Encyclopedia. אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2015. נבדק ב-27 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Virtual Jewish World: Arles, France". אורכב מ-המקור ב-14 באוקטובר 2014. נבדק ב-18 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה)
