יהדות איזמיר
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| כ-2,000 | |
| דת | |
| יהדות |
הקהילה היהודית בעיר איזמיר, השוכנת בחוף האגאי של טורקיה, הייתה אחת הקהילות הגדולות והמשגשגות באימפריה העות'מאנית.
הקהילה החלה לפרוח במאה ה-17, והיוותה מרכז תורני ותרבותי חשוב של יהדות ספרד, וכן מוקד של פעילות מסחרית ותעשייתית. משיח השקר שבתי צבי היה בן העיר, והיו לו חסידים רבים בקהילה. למן אמצע המאה ה-19 החלה הקהילה להדלדל, כתוצאה מן המתח הגואה עם האוכלוסייה היוונית בעיר, מדעיכתה של האימפריה העות'מאנית, ומנזקי המלחמות עם יוון. עם הקמת מדינת ישראל עלו אליה כ-10,000 מבני איזמיר, ומוסדות רבים של הקהילה נסגרו בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 עקב הצטמצמותה. הקהילה מונה כיום כ-2,000 יהודים והיא השנייה בגודלה בטורקיה, בפער ניכר אחרי קהילת איסטנבול.
תולדות הקהילה
ראשיתה של יהדות איזמיר
נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה, (ההתגלות 2:8, 1:11). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסוימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחה של הקהילה היהודית. בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.
בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, והפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה-16 עולה קיומה של קהילה קטנה של יהודים רומניוטים. הגל המשמעותי של היהודים הראשונים הגיע בשנות ה-30 של המאה ה-16, לאחר הגירושים (sürgün בטורקית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו-1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה-16. בהמשך נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה, מצפון אפריקה ומוונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.
הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה-16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.
תור הזהב של המאה ה-17
הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה-17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה-16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאניים. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מיסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחס, ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.
בעיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, בהם אנוסים רבים, שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית.
הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה רבי יצחק מאיר הלוי (נפטר ב-1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה-20 של המאה ה-17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה רבי יוסף איסקפה מסלוניקי (נפטר ב-1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ-1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי איסקפה), רבי עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר ב-1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב איסקפה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה. רבי חיים אבולעפיה כיהן כרבה של העיר עד לפטירתו בה'תקל"ה.
שבתי צבי (1626 - 1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף איסקפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, ובהם הרב הראשי רבי חיים בנבנישתי, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש המתנגדים אליו עמד רבי אהרן לפפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, והרב בנבנישתי נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתי צבי באיזמיר, בסתיו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, בהם רבי שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, וחותנו של רבי אהרן לפפה, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנסיה[1]. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתי צבי.
המאות ה-18 וה-19
במהלך המאות ה-18 וה-19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו ביצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה-19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט.
מאמצע המאה ה-18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו-1881; יותר מ-10 התפרצויות של מגפת הכולרה בין 1770 - 1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה. במאה ה-18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה-20 נדפסו בה מעל ל-400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.
אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. רבי חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר ב-1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720 - 1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. רבי חיים מודעי (נפטר ב-1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776 - 1793, ושב לאחר מכן לצפת. רבי יצחק הכהן רפפורט שהגיע מירושלים התקבל כרב בשנת ה'תע"ד (1714) עד ה'תק"ט אז חזר לירושלים וכיהן בה כראשון לציון. וכן הרב יוסף חזן (1741 - 1820) התיישב בחברון ב-1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לראשון לציון. נכדו רבי חיים פלאג'י היה ראש רבני איזמיר. לאחריו כיהן בנו רבי אברהם פלאג'י ואחריו תלמידו רבי משה בארקי. גם בניו הנוספים של רבי חיים פלאג'י, רבי רחמים נסים יצחק ורבי יוסף היו חכמים מפורסמים, משיבים בהלכה ומרביצי תורה באיזמיר.
במאה ה-19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה-18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864–1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב-1872, כששני יהודים נרצחו, וב-1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.
במאה ה-19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית. בתחילת המאה ה-20 נבנה "בית א-ל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.
במאה ה-19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב-1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, בהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ-1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל-110 ספרים בלאדינו, בהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.
המאה ה-20
מאז אמצע המאה ה-19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ-40,000 יהודים. בתחילת המאה ה-20 ירד מספרם ל-25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905, הדבר שתרם להקמת קהילה זו היה קו אוניות נוסעים שבועי (בכל יום רביעי) שיצא מנמל אודסה לעבר איסטנבול, איזמיר, בירות, חיפה, יפו, עד לאלכסנדריה (בקו זה השתמשו גם אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאודסה[2]). קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין הטורקים ליוונים (1919 - 1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ-17,000 יהודים, וב-1947 ירד מספרם לכ-15,000.
בימי מלחמת העולם השנייה, מילאו נכבדי קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לטורקיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ-10,000 יהודים מאיזמיר לישראל. בתחילת שנות ה-60, חיו בעיר פחות מ-2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ-2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול.
הקהילה כיום
הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, בהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב-1959. בשנות ה-60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי רבי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב-1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער. החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית א-ל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרדי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה", ארגון תרומות שנוסד ב-1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב-1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ-150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד טורקית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאש מטפל כיום גם בחולים לא יהודים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
26046889יהדות איזמיר