טיוטה:נטעים (עיר)
נטעים היא עיר שהיתה מוקפת חומה בימי דוד המלך שבה ישבו יוצרים עובדי המלך העוסקים במלאכת עבודת המלך דוד. כן הוא לפי פירוש המלבי"ם על ספר דברי הימים (דב"ה א פרק ד כ"ג) [1].
על גבעה סמוך לבית שמש של זמנינו, אלפיים אמה מצפון-מזרח לצומת האלה שוכן גל החרבות הנקרא בלשון ישמעאל ח'ירבת קייאפה, לאחרונה מפקחי הגלים פיקחו את גל חרבותיה וחשפו את מטמוניה, ונתגלו סימנים המראים שמתחת לחרבות שכנה עיר מזמן דוד המלך, והועלתה השערה שהיא שם העיר נטעים. אחר חרבנה הפכה העיר נטעים לגל חרבות חרבות נטעים .
נטעים באגדה
ערך מורחב – היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו
וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וגו' הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם
— דברי הימים א פרק ד כ"ב כ"ג
בספר דברי הימים (דב"ה א פרק ד כ"ג) בתוך יחוס בני יהודה נאמר ויוקים ויקים ואנשי כזבא ויואש וגו' המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם. ופירש רש"י (שם כג) המה היוצרים - המה יוקים ואנשי כזבא וכו' היו יוצרי חומר למלאכת המלך וגם קדרות למאכל וכו' הושיבן המלך באותן העיירות לפי שהיו עושים מלאכתו והוסיף המלבי"ם (שם) המה היוצרים - היו בעלי מלאכות בכלי חרס ולצור צורות בכל אבן שכ"ז נכלל בשם יוצר, כמו כחומר ביד היוצר, מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו.
ובפירוש ויושבי נטעים יש שפירשו (רש"י רד"ק) על פי דרשת חז"ל שהם היו עוסקים בנטיעות של מלך (רש"י) או היוצרים הידועים שהיו יוצרים אומני כלי חרש היו יושבים חוץ לעיר במקום הנטעים לטעת נטעים ולעבוד האדמה ולעשות שם הכלים (רד"ק) ויש שפירשו שנטעים [וכן גדרה] הוא שם עיר כלומר שבערים אלו היו ישבים היוצרים שהיו עושים שם מלאכת המלך (מלבי"ם).
חורבות נטעים
חורבות נטעים נשתמרה עד ימינו והיא שוכנת על גבעה, סמוך לבית שמש של זמנינו, אלפיים אמה מצפון-מזרח לצומת האלה. בימי דוד המלך העיר הזו הייתה בספר של הארץ, מזרחה לה היו ערי בני ישראל ומערב לה היו ערי הפלשתים. בסמך למקום זה הייתה המלחמה בין דוד המלך לגוליית הפלישתי.
גל החורבות של חורבות נטעים כמו גלי החרבות של ערים אחרות העשוי שורות שורות זו על גבי זו. וזאת מפני שבתחילה נבנתה עיר נטעים על ידי דוד המלך ואחר מכן חרבה על ידי פלישתים, שנים רבות אחר חורבנה על גל החורבות נבנתה עיר על תילה בתקופת בית שני, לאחר חורבן בית שני שגם היא חרבה נבנה עליה עיר בתקופת מאוחרות יותר ועמדו בקיומם עד שגם הם נחרבו. וכך כיום נשאר גל חרבות העשוי שורות שורות זו על גבי זו של חרבות העיר, באופן שחורבות העיר מזמן דוד המלך נמצאת בשורה התחנה ביותר ובשורה שמעליה נמצאים החורבות של העיר מתקופת בית שני ובשורות שמעליהם נמצאים החורבות של העיר מהתקפות המאחרות יותר.
בשנים ה'תשס"ז - ה'תשע"ג פיקחו את הגל מפקחי הגלים בראשות החכם המומחה מר יוסף גרפינקל ובראשות מר סער גנור מראשות העתיקות.
בחרבות נטעים מצאו מפקחי הגלים יותר מחמש מאות ידות כדים עם טביעות אצבע עליהם .על פי חקירה ודרישה של סוג החול שממנו יצרו היוצרים את הכדים באו חכמי המחקר להסכמה שהכדים נעשו בבית היצר שבעיר נטעים, יש אומרים שכדים אילו נעשו לצורך לצורך גבית המס של מלכת דוד, כמבואר בפסוק בדברי הימים (דב"ה א פרק ד כ"ג) בתוך יחוס בני יהודה נאמר ויוקים ויקים ואנשי כזבא ויואש וגו' המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם. צורה זו של טביעת חותם על ידות הכדים על ידי היוצרים המשיכה להתקיים בכל ימי מלכות בית דוד עד חרבן הבית[2]
המבין בחכמה שלמד, תמיד הוא מוסיף על חכמתו, ודומה למי שחופר ומוצא מטמונות, ואדם כזה אין סוף וקץ לחכמתו והוא כמעיין שהכל שואבים מימיו והוא אינו חסר כלום
— ספר המשלים לר"י גיקטיליא ז"ל - אות יט
היוצרים העושים במלאכת מלכות בית דוד
יוצרים כדים למס תבואת השדה למלכות בית דוד
בשנים קדמוניות המס היה חלקו 'מס עובד' שבו נלקחו אנשים כאנגריה לעבוד את עבודת המלך, וחלקו היה 'מס תבואת השדה' שבו היו נוטלים חלק מסוים מעשר או חומש וכדומה מתוך מתבואת השדה למס למלך, והמלך היה ממשלם לעבדי ומשרתי המלכות.
לכל מלכות ומלכות היה סדרי גביית מס משלה וצורה מיוחדת בה היא גובה את המס. במלכות בית דוד הייתה מקימה בתי יוצר של המלכות ובה היו יצרים כל כדי חרס גדולים והיו היוצרים חותמים על ידות הכדים את חותם המלכות. את הכדים האלו היו עובדי המלך מפקידים בידי בעלי השדות לכל בעל שדה נתנו מספר כדים כמכסת המס שהטלה עליו, בקיץ בעל השדה היה ממלא את הכדים בתבואת השדה מהדגן התירוש והיצהר שלהם ועובדי המלך באים לקחים את הכדים ושמים אותם באוצרות המלך, ושם הים היו אצורים עד שיורה המלך לשלם בהם לעבדיו ומשרתיו.
חותם טביעות אצבע של היוצרים
מימות דוד המלך ובמשך המאה העשירת לאלף שלישי זמן מלכותם של שלמה רחבעם אביה והמאה הראשונה לאלף הרביעי זמן מלכותם של אסא יהושפט יהורם אחזיה עתליה ויהואש עשו יוצרי המלך כדים למלכות וטבעו באחד מהידות הכדים חותם טביעת אצבע. במקומות משנים קדמוניות בארץ הקודש בתחומים שהיו חלק משטחה של מלכות בית דוד במאה עשירת לאלף במאה הראשונה לאלף הרביעי נמצאו ידות של כדים שנשתמרו עד היום ועליהם חותם של טביעת אצבע.
טביעת חותם למלך על ידי היוצרים
במאה השנייה לאלף הרביעי בימי מלכותם של מלכי בית דוד אמציה עוזיהו יותם אחז וחזקיהו היצרים של המלכות חתמו על ידות הכדים ב'טביעת חותם למלך'
במקומות משנים קדמוניות בארץ הקודש בתחומים שהיו חלק משטחה של מלכות בית דוד כפי שהייתה המאה השניה לאלף הרביעי, נמצאו למעלה מאלף ומאתיים ידות של כדים ועליהן טביעת חותם עם המכתב בכתב עברי "למלך" (
) כלומר מס למלך.
טביעות החותם "למלך" נחלקות לשני סוגים עיקריים: טביעות עם צורה בעלת ארבע כנפיים, וטביעות שצורתן גלגל חמה עם שתי כנפיים. הסיבה לשוני בין צורות הטביעה אינה ברורה. מקור שממנו למדו לעשות צורות אילו בטביעות חותם של המלכות הוא כנראה ממלכת ממצרים שאף שם היה צורות כעין אילו. בכל טביעה כתוב בדרך כלל מתחת לצורה אחד משמות הערים: חברן, שוכה, זיף וממשת. אילו הם ערים ששם היו אוצרים את הכדים. על ידות מסוימות של כדים מאותה תקופה התגלו טביעות חותם של שמות אישיים שהיו כנראה שמותיהם של עובדי המלך. השמות הנפוצים על גבי ידות כדים היו: "משלם (בן) אחמלך", "שבנא (בן) שחר", "נרא (בן) שבנא" ו"אליקם נער יוכן". ועם זאת המספר של טביעות של שמות אישיים הינו קטן בהרבה ממספר הטביעות "למלך".
טביעת חותם שושנה של היוצרים
במאה השלישית לאלף הרביעי ועד חורבן הבית במשך ימי מלכותם של מלכי בית דוד מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין וצדקיהו היצרים של המלכות חתמו על ידות הכדים ב'טביעת חותם שושנה' . אף ידות כדים עם טביעת חותם שושנה נשתמרו ומצאו במקומות משנים קדמוניות בארץ הקודש בתחומים שהיו חלק משטחה של מלכות בית דוד כפי שהייתה המאה השישית לאלף הרביעי ועד חורבן הבית.
המטמנות שנמצאו בגל
שיירי חומות העיר ובתיה
בעונות פיקח הגל הראשונות ה'תשס"ז - ה'תשס"ח נחפרו שש מאות מ"ר בצדו המערבי של המקום (שטח ב'), ונחשפו בתי מגורים צמודים לחומה. החומה היא חומה כפולה המורכב משתי חומות, אחת חיצונית ואחת פנימית. בתוך החלל הריק שבין החומות נבנו כתלים חוצצים, במטרה לעשות חדרים. לתוך החדרים הייתה כניסה בדלתות שבתוך העיר. צורת בניה זו מוכרת בעוד ארבעה מקומות אחרים מימים קדמונים, כולם בתחום יהודה. המרכיב של חכמת הבנאים הבולט והחשוב ביותר שנמצא בחלק זה של החומה היה השער של העיר, שרוחבו כעשר וחצי מטר ובכל אחד מצדדיו נמצאו עמדת שמירה, ותא בגודל כ-3.5/2.2 מ'. שני עמודים בנויים מאבני ענק, בגודל של 10.5 מ' שעשו את השער ומעידים על עוצמתו. וכן נמצאה תעלה בצדו הדרומי של השער. כל השורה בגל של העיר מתקופת דוד המלך הייתה מכוסה בשכבת חורבן.
הפקוח בשטח ב' הורחב בעונות הבאות ונחפרו גם שטחים חדשים בצדו המזרחי של המקום (שטח ג'). עם סיום העונה השנייה התגלה שער נוסף לעיר, וחפירתו החלה בעונה השלישית (ה'תשס"ט). השער השני, הדרומי, הוא השער הראשי של העיר, והוא פונה לכיוון עמק האלה.
בשנה האחרונה לפיקוח עד כה (תשע"א) התגלה מבנה ענק של כאלף מטר רבוע, במקום הגבוה בעיר. כתליו עבים פי שניים כותל של בית ממוצע במקום וחושבים שמדובר כנראה בארמונו של מושל העיר.
מקום עבודת ה'
בעונת הפיקוח ה'תש"ע נתגלו שני חדרים מיוחדים שבמרכזם נמצא עומדת במה קטנה העשויה מאבן כברייתה שלא הונף עליה ברזל, ובצידם של החדרים נמצא כיור ששימש לנטילה וקידוש הידים לפני העבודה בקודש. בכל העיר לא נמצאה אפילו פסל אחד, דבר זה שונה מאד מכל המקומות משנים קדמוניות שבהם פסלים רבים, אין עוד חורבות עיר שלא נמצאו בה פסלים כל עיקר, וזאת מפני שבעיר נטעים ישבו עבדי המלך דוד שהיו נאמנים לה' ולא עשו כל פסל וכל תמונה. בחדרים אילו נמצאו מטמונים של כלי מנחה נוסך מעוטרים לכבוד ולתפארת, שהבולט מהם הוא כלי העשוי מאבן, עומד על שלוש רגליים, והדפנות החיצוניים מעוטרים בחריטות.
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, זו שילה. ואל הנחלה, זו ירושלים. וכו' כשחרב שילה באו לנוב והקימו שם המשכן שבמדבר והותר שם הבמות, כשחרב נוב באו לגבעון ועמדו בנוב וגבעון חמישים ושבע שנה, והיו מותרים להקריב בבמות בנוב וגבעון, וזהו שהזכיר אל הנחלה היא ירושלים שנאסרו שם הבמות, ליתן היתר לנוב וגבעון, ולכך הזכיר הכתוב שילה וירושלים לומר לך שמותר להקריב בבמה ביניהם בין המנוחה והנחלה, וזהו נוב וגבעון. וכן דרשו חז"ל (זבחים קיט.) אל המנוחה ואל הנחלה למה חילק הכתוב, ליתן היתר בין זה לזה
— רבנו בחיי על דברים פרק יב פסוק ט
כלים
מתמונות נוספים כוללים כדי חרס רבים, סירי בישול, סכין ברזל, תנורים, חרצני זיתים שרופים שנמצאו במקומות בישול, להב של חרב מברזל, ראש כידון, שברי תכשיטים, חרפושית מצרית, שבב מזהב, קערות גדולות וקטנות חצובות בגוש אבן, נמצאו גם נמצאו שיירי מזון מבקר, כבשים ועזים, אך כמו בכל המקומות מימים קדמונים שישבו שם בני ישראל לא נמצאו עצמות של חזירים, להבדיל מכל המקומות שישבו בהם גוים שבהם נמצאו עצמות חזירים לרוב.
בשורות העליונות של העיר מתקופת הזוגות נמצאו שם מטבעות של אלכסנדר מוקדון ושל תלמי הראשון, מייסד בית תלמי במצרים ששלט באותה תקופה בארץ הקודש.
כתיבה מבני ישראל הקדומה ביותר שנמצא בגלי חורבות ערים
בעונת הפיקוח השני (תשס"ח) התגלה מטמון החשוב ביותר עד כה, כתיבה על חרס, בצורת מרובע ראש תור, באורך של שש עשרה ומחצה ס"מ וברוחב של חמש עשרה ס"מ. מכתבי חרס כאלו היו בשימוש באותה תקופה, חכמי המחקר התפלאו למצוא את החרס בבית פשוט, שאינו מאפיין בית עקד ספרים, או מעון מגורים של אדם אמיד. מאותה תקופה נדיר היה למצוא מטמון שכזה בבית רגיל.
על גבי הכתיבה על חרס כתוב בדיו חמש שורות, משמאל לימין, בשפת לשון הקודש, ובכתב עברי קדמון. הכתוב על גבי החרס כולל בתוכו מספר פעלים כמו "אל תעש" ו"עבד", שהיו מיוחדים באותה תקופה, אך ורק ללשון הקודש[3], ולא לשום שפה אחרת. משום כך נחשב המכתב חרס הזה לחרס הקדום ביותר הכתוב בשפת לשון הקודש שנצצא על ידי מפקחי הגלים.
על פי פענוחו של החכם הממחה מר גרשון גליל התוכן של מכתב חרס הוא:
(מספר שורות חסרות)
אל תעש: ועבד א[ת]...
שפט עבד ואלמנ[ה] שפט ית[ם]
וגר. רִב[ו] עלל, רִב[ו] דל
ואלמנ[ה]. נִקמ[ו] ביד מלך.
אבין ועבד שְׂכ[ו], גר תִּמ[כו].
תוכן הדברים הכתובים תואמים לאנשי דוד המלך שישבו בעיר זו, שעל דוד נאמר (שמואל ב פרק ח) ”וימלוך דויד, על-כל-ישראל; ויהי דויד, עושה משפט וצדקה--לכל-עמו. ויואב בן-צרויה, על-הצבא; ויהושפט בן-אחילוד, מזכיר. וצדוק בן-אחיטוב ואחימלך בן-אביתר, כהנים; ושריה, סופר. ובניהו, בן-יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דויד, כהנים היו.” ובמכתב זה אחד מסופרי דוד המלך מצווה לעשות משפט וצדקה, והוא מצווה וכותב: שפוט עבד ואלמנה שפוט יתום וגר. מצווה עליך לריב ריב עולל [יתום קטן] ודל ואלמנה. מצווה עליך לעשות נקם מיד המלך לעושקים את העלל הדל והאלמנה. וכן מצווה עלך שתעשה צדקה ותפרוס כנפך ותסוכך ותגן [4] על האביון והעבד ותתמוך בגר .
כתיבת אשבעל
כתיבה נוספת נמצאה בחפירות בשנת ה'תשע"ב ודבר קיומה התפרסם ב-ה'תשע"ה. הכתיבה חרוטה על חלקו העליון של כד חרס שנמצא בבניין שטח ג שבדרום החרבות בכתב עברי קדמון. מספר אותיות בתחילת המכתב שבורות ומטושטשות, ולאחריהן כתוב אֶשְׁבָּעַל בן בֵּדַע. השם "אשבעל" מוכר התורה שבתב כשמו של מלך ישראל, בנו של שאול, שמלך כשנתיים לאחר מות שאול (כך הוא נקרא בדברי הימים; בספר שמואל הוא נקרא איש-בושת). השם בדע המופיע במכתב, אינו ידוע מכל מקור אחר.
הקנקן נמצא בשטח ג בצידה הדרומי של העיר. השטח צמוד לחומת העיר. החדר בו נמצא הוא בגודל חמש על שש מטר, החדר הגדול ביותר שנמצא בעיר. קירות החדר שנשתירו הגיעו לעתים לגובה של מטר וחצי. הקירות בנוים מאבנים גדולות במיוחד. לחדר יש כניסה גדולה אחת. חכמי המחקר מציינים שאולי מדובר בחצר פתוחה ולא בחדר מכוסה גג. החדר היה מכוסה באבנים שנפלו מהקירות. בחדר לא נמצאו עמודים או בסיסי עמודים. במרכזו נמצא מוקד אש. רצפת החדר הייתה עשירה במטמונות ומתקנים כולל קנקן שלם. הקנקן עם המכתב נמצא בצידו הצפוני של החדר.[5]
מיד לאחר גילוי הקנקן בעת החפירה, היה ניכר שיש עליה הכתב בעלת חשיבות. בעקבות כך כל האבן וכל פיסה מהחדר בו נמצא הקנקן נאספו גם ממצאים בגודל מ"מ ספורים וזאת כדי לבנות מחדש את הקנקן.
סימנים של מה ושל מי החורבות אילו
החומה הכפולה שנמצאה יש כדוגמת רק בערי ישראל
אחרי שמפקחי הגלים פיקחו את גלי החרבות מצאו את המטמונות נשאלה השאלה של מי הייתה העיר הזו ולמי שייכים המטמונות, לכנענים או לבני ישראל או אולי לפלישתים. מפקחי הגלים שרגילים בשאלות כאילו ובמשך הזמן ה' נתן מחכמתו לבשר ודם ונתן להם ה' את חכמת הקדמוניות ועל פי חכמה זו שכול ענינה היא לגלות 'סימנים' מראים למי היה שייך המטמונות שנמצאו בגל. להבדיל אלף הבדלות דבר זה דומה ל'סימנים' של הלכות אבדה ומציאה בתורה הקדושה שעל פי סימנים מתברר של מי המציאה.
ראשית שתי סימנים שעל פיהם ניתן לדעת מה הם השנים שבה העיר הייתה בנויה מיושבת הסימן האחד הוא הייחוס לתאריכים ע"פ יסוד העפר הפחמי י"ד של חרצני הזיתים שנמצאו בחרבות שעל פי סימן זה הזיתים שנמצאו בעיר גדלו בעץ במאה העשירית לאלף השלישי. סימן שני הוא סוג כלי חרס עם חיפוי אדום ומירוק פרוע שנמצאו בחורבות, ועל פי סימנים ממקומות אחרים ידוע רק במאה העשירית לאלף השישי היו בארץ הקודש בתי היוצר עושים כלי חרס עם חיפוי אדום ומירוק פרוע [6].
וכן ארבע סימנים יש על החורבות העיר שהיא הייתה עיר שישבו בה ביני ישראל ולא כנענים או פלישתים.
א. המכתב חרס הכתוב בשפה לשון הקודש ולא בשפת כנען או שפת פלישתים.
ב. מתוך אלפי כלי חרס שנמצאו בחורבות לא נמצא אף לא כלי חרס אחד שרגיל להימצא כדוגמתו מחורבות שהם בוודאות חורבות ערי פלשתים.
ג. החומה הכפולה שנמצאה היא שיש כדוגמת רק בערי ישראל.
ד. לא נמצאו עצמות חזיר בעיר להבדיל מכל הערים שישבו בהם גוים שבהם נמצאו עצמות חזירים לרוב
המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של גוים הקדמונים הן, והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות
— רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ז
ארבע סיבות יש שעל פיהם יש ליחס את החרבות העיר לעיר נטעים המוזכרת בפסק בדברי הימים[7].
א. העיר נטעים מזכרת בפסוק בסמוך לגדרה, ובסמוך לגל החרבות הזה ארבעה ק"מ דרומית-מזרחית לו נמצא עוד גל חרבות המכונה בפי הישמעאלים יושבי ארה"ק ח'ירבת ג'דראיא.
ב. כשלושה ק"מ דרומית-מערבית לגל החרבות הזה יש עוד גל חרבות של עיר מתקופת בית שני שהיא נקראת בפי הישמעאלים בח'ירבת א-נויטיע. ודבר המצאו היא שבמשך השנים שמות של מקומות נודדים למקום סמוך ולמקום הראשון מחדש שם חדש, ומסתבר שגם כאן מתחילה קראו לזה הישמעאלים בח'ירבת א-נויטיע ובמשך הזמן התחדש לו השם ח'ירבת קייאפה והשם בח'ירבת א-נויטיע ועבר לגל הסמוך.
ג. לפי כל הסימנים בעיר זו ישבו אנשים חשובים עובדי ומשרתי המלך דוד , ובפסוק מבואר שבנטעים ישבו העושים עם המלך במלאכתו.
ד. בחרבות העיר מצאו יותר מחמש מאות ידות כדים עם טביעות אצבע עליהם ועל פי חקירה ודרישה של סוג החול שממנו יצרו היוצרים את הכדים באו חכמי המחקר להסכמה שהכדים נעשו בבית היצר שבעיר, וכן ניכר שכדים אילו נעשו לצורך לצורך גבית המס של מלכת דוד, וכן מבואר בפסוק בדברי הימים (דב"ה א פרק ד כ"ג) בתוך יחוס בני יהודה נאמר ויוקים ויקים ואנשי כזבא ויואש וגו' המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם.
הערות שוליים
- ^ על פי פירוש המלבי"ם שפירש שנטעים וגדרה היא שם מקום
- ^ וכן צורה מעין זו המשיכה גם בימי בית שני
- ^ על פי שמואל אחיטוב וחגי משגב.
- ^ ספר השורשים לרד"ק - אות הסמך - ערך סכך
סכך. סככים בכנפיהם (שמות כה, כ.), ממשח הסוכך (יחזקאל כח, יד.), כרוב הסוכך (שם כח, טז.). וכן ושכתי כפי (שמות לג, כב.), ואף על פי שנכתב בשי"ן וכו'. הענין הזה רובו וכו' מחיצה ומגן - ^ ,The Išbaʿal Inscription from Khirbet Qeiyafa, Yosef Garfinkel, Mitka R. Golub, Haggai Misgav and Saar Ganor, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, (373), pp. 217-23
- ^ כל הסימנים האילו נתן החכם המומחה מר יוסף גרפינקל
- ^ את הסימנים האילו נתן החכם המומחה מר גרשון גליל הוא יחס את החרות לנטעים
ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני בנושא חילוניות וכנגד ציונות. 